WHATSAPP POUR ENVOI DE PHOTOS UNIQUEMENT : 00972 587 587 972 [email protected]
Le récit incroyable de Tichea Beav : “Comment ces Justes ont-ils pu tuer un Prophète dans le Temple?”

Le récit incroyable de Tichea Beav : “Comment ces Justes ont-ils pu tuer un Prophète dans le Temple?”

 

 

Cette histoire fut contée par le Rabbi le jour de Sim’hat Torah 5735.

Certains ont pu s’étonner. Comment et pourquoi s’efforcer de trouver une justification à la conduite de cette personne? C’est pourtant la Michnah qui enseigne “Juge chacun à l’aune de ses mérites”. La Torah nous ordonne de chercher le mérite de tout juif. Non pas d’inventer un mérite, mais de révéler un mérite qui préexiste à ce jugement, qui peut être à l’origine de la chose jugée. Le fait de l’énoncer expressément permet de révéler la vérité de la chose.

A l’image de ce qui se passe avec le “lachon hara”, le colportage, dont nos Sages enseignent qu’elle tue trois personnes. Celui qui le dit, celui qui l’entend et celui dont on parle. En quoi celui dont on parle est-il responsable, au point d’être atteint par la médisance? Il est clair que le “lachon hara” ce n’est pas un mensonge, car cela serait appelé médisance. Il s’agit de raconter, colporter la vérité, et pourtant celui dont on jase peut être atteint par ce colportage. L’explication est qu’il doit recevoir une punition, mais qu’elle pourrait rester virtuelle, latente, et ne jamais se réaliser. Mais celui qui attise le feu fait ressortir cette faute et peut amener la concrétisation de sa punition.

De la même façon, l’évocation du mérite d’un homme en fait ressortir de l’oubli les mérites et peut hâter la récompense qui leur est liée.

C’est à ce propos que je vais vous conter cette histoire (…)
Il avait été un homme tout à fait normal, juif pratiquant, érudit, craignant D.ieu, prompt à donner la Tsédakah et recherchant la pratique des Mitsvot. Jusqu’au jour où il perdit la raison. Criant, s’agitant, cassant tout. Si sa vie n’était plus une vie, celle de sa famille ne l’était pas plus.

Tout son entourage se mobilisa autour de lui et de sa famille pour alléger leurs peines quotidiennes. On consulta les meilleurs médecins, et on demanda des prières aux Rabbins. De fait, tous espéraient que cette folie subite disparaîtrait comme elle était venue, sans raison, ou qu’elle s’atténuerait. Vain espoir.
Il n’était pas question de le livrer à l’asile, où il serait privé de vie juive, enfermé dans un cachot ou avec de dangereux débiles mentaux.

On leur conseilla finalement de se rendre chez l’auteur du Tanya,  Rabbi Shneor Zalman, à Liady, distante de quelques heures de calèche.

Sa femme et ses fils réussirent à le maintenir calme durant ce trajet, et ils furent rapidement introduits dans la maison du Rabbi.

L’homme s’assit face au Rabbi Shneor Zalman, émettant de temps en temps un grognement et des gestes des mains. Le Rabbi jeta un coup d’œil et comprit de quoi il s’agissait, prêt à proposer une solution.

“Asseyez-vous tous, faites attention à lui, je vais vous conter une histoire”.
“Une histoire?” se dirent ils. Serions-nous venus pour entendre des histoires d’un rabbin ‘hassidique? Mais ils comprirent vite qu’ils n’avaient pas d’autre choix que de tendre l’oreille.

“Le Talmud, dans le traité Guittin 57b raconte que quand Nabuchodonosor détruisit le Premier Temple, un de ses généraux remarqua dans la Cour une flaque de sang bouillonnant. Lorsqu’il demanda ce que c’était, on lui dit qu’il s’agissait du sang d’un Prophète nommé Zacharie (il ne s’agit pas du Prophète Zacharie mentionné dans le Tanakh, qui lui revint de l’exil de Babel).

Il avait été assassiné à cet endroit là, et depuis son sang n’avait pas séché. On explique couramment que ce Prophète avait commencé à énumérer durement tous les péchés des juifs, les avertissant de la punition divine en des termes très sévères, au point que les présents l’avaient lapidé avec furie.

De fait l’histoire est un peu différente, et nécessite d’être vue sous un éclairage positif. Rabbi Shneor Zalman marqua une pause, se tournant vers le malade puis vers sa famille pour s’assurer que tous écoutaient.

La vérité est que ces hommes qui ont lapidé Zacharie étaient des Justes, des Tsaddikim, des hommes droits, peut être les seuls de cette génération à ne pas avoir fauté. Ils œuvraient pour que leurs frères juifs cessent de fauter; se repentent et reviennent à D.ieu.

Dès que Zacharie commença sa harangue, ils comprirent ce qui allaient suivre: une prophétie sur la destruction du Temple à cause des fautes des Juifs de la génération, l’exil à Babel. Ils savaient qu’une fois la prophétie dite, le sort était scellé de façon irréversible.

Ils décidèrent d’interrompre Zacharie avant que les mots décisifs ne soient prononcés. Ils savaient ce que signifiait leur décision et leur geste: la mort dans ce monde pour meurtre, et dans le monde futur dont ils seraient écartés. Mais décidèrent de faire don de leur propre destin par amour du Peuple Juif, pour retarder un tant soit peu l’échéance, et donner à leurs frères quelques jours de plus pour se repentir. La seule façon de le faire était de tuer Zacharie.

Mais, pourriez-vous dire, pourquoi le Prophète lui-même n’aurait-il pas refusé lui-même de dire cette prophétie? Il savait bien qu’une fois les mots dits, la Parole Divine ne pouvait que se réaliser. Il n’avait qu’à se taire! S’il est vrai qu’un Prophète qui ne livre pas sa Prophétie est passible de mort, pourquoi n’a-t-il pas lui-même fait acte de sacrifice et refusé de parler? Zacharie ne manquait certainement pas d’amour pour ses frères juifs pour le faire.
La réponse est qu’un vrai Prophète n’a pas d’égo. Il n’est que le canal par lequel D.ieu s’exprime. Lorsque D.ieu mit ces paroles dans sa bouche, il n’avait pas possibilité de faire autrement, tout son être n’étant que d’être le véhicule de la Parole Divine.

Mais ceux qui l’ont tué avait le libre arbitre, et l’ont utilisé dans une tentative de sauver le Peuple Juif de la tragédie et de l’exil.

C’est à ce moment que le “malade” se mit à trembler quelques instants, ferma les yeux, puis les ouvrit en souriant d’un air soulagé. Il respirait différemment. Il était guéri!

Rabbi Shneor Zalman jeta un coup d’œil sur lui, puis expliqua à la famille étonnée:

Les âmes de ces Justes étaient en souffrance depuis près de deux mille cinq ans. Elles ne pouvaient entrer au Gan Eden à cause de ce meurtre, mais les portes du Guehinom ne s’ouvraient pas plus du fait de la pureté de leur intention. Elles cherchaient un “Tikoun”, une réparation. Elles s’incrustèrent dans le corps de votre père, dans l’espoir qu’il serait amené à quelqu’un qui saurait plaider pour la justesse de leur intention lorsqu’ils péchèrent, et les délivrer ainsi de cette longue errance entre les portes du Gan Eden et les portes du Guehinom. Et c’est pour cela que vous êtes venus me voir, conclut Rabbi Shneor Zalman.

En énonçant un mérite de ceux qui ont tué Zacharie, j’ai opéré un “Tikoun” de leurs âmes, et eux autant que votre père ont été sauvés.”

D’après une histoire contée par le Rabbi de Loubavitch à Sim’hat Torah 5735-1974.

Le 20 juillet 1969,  Neil Armstrong pose le pied sur la lune : l’enseignement du Rabbi de Loubavitch

Le 20 juillet 1969, Neil Armstrong pose le pied sur la lune : l’enseignement du Rabbi de Loubavitch

L’astronaute Alan Bean, le quatrième homme à avoir marché sur la Lune, est mort samedi 26 mai 2018, dans le sud des Etats-Unis après être brusquement tombé malade quelques semaines auparavant, a annoncé sa famille dans un communiqué diffusé par la Nasa. Il a effectué deux missions dans l’espace, dont Apollo 12 en 1969…
Il avait été précédé par Neil Amstrong, Buzz Aldrin et Pete Conrad.

Le Chabbat Vayigach, 7 tevet 5729, 28 décembre 1968, a eu lieu un Farbrenguen au 770. La veille, la mission spatiale « Appolo 8 » autour de la lune qui dura une semaine, était revenue sur terre. Après s’être placé en orbite autour de la Terre, le vaisseau effectua un transfert pour l’orbite lunaire : c’était la première fois qu’un homme voyait directement la «face cachée» de la Lune. Sept mois plus tard, le 20 juillet 1969 a eu lieu la mission “Appolo 11” durant laquelle Neil Armstrong, fut le premier homme à poser le pied sur la lune et prononça cette phrase devenue célèbre : “un petit pas pour l’homme, un pas de géant pour l’humanité”.

 

Le Rabbi s’était adressé dans ces termes :

Hier, a eu lieu un événement unique dans les annales de l’Histoire: un vaisseau spatial avec trois hommes à bord s’est approché de la lune, tournant autour à quelques reprises, photographiant sa partie éclairée et sa partie cachée et sont revenus saints et saufs sur Terre, au moment et à l’endroit précis qui avait été programmé”.

Le Baal Chem Tov nous enseigne que «l’homme doit tirer un enseignement dans le service de D.ieu de chaque événement dont il est témoin». En effet, les détails de cet événement peuvent nous délivrer des enseignements précieux sur la façon dont chacun d’entre-nous doit accomplir sa mission dans la vie.

Vingt quatre heures avant la fin de ce voyage dans l’espace, a eu lieu un autre événement. Lors d’un conférence organisée par le mouvement Habad, un participant a posé une question et ce voyage dans l’espace apporte un élément de réponse à sa question.

 

La question était la suivante : «Je ne comprends pas pourquoi, d’après la Loi de la Torah, si un homme mange un aliment non Cacher, il devrait être puni de 39 coups de bâtons. A mon avis, si un homme ne veut pas manger Cacher, c’est son affaire personnelle et cela n’engage que lui. La Loi juive ne devrait interdire que les actes qui portent préjudice à son prochain ou à la société. Elle ne devrait pas intervenir lorsque ce préjudice est personnel, car chacun est libre de mener sa vie comme il l’entend en partant du principe qu’il ne nuit pas à autrui.

 

Le Rav qui dirigeait le débat, était intrigué. Comment expliquer à une salle remplie de jeunes gens élevés dans une Amérique libre et démocratique, que la Torah puisse ordonner de punir une personne de 39 coups de bâtons pour avoir accompli un acte aussi “inoffensif” que de manger un aliment non Cacher?!

Après quelques hésitations, le Rav répondit que pour pouvoir exécuter un tel châtiment il fallait être en présence de deux témoins. Ces témoins devaient auparavant avertir la personne de la peine qui l’attendait et il fallait que la transgression ait été commise quelques instants seulement après cet avertissement. Par conséquent, compte tenu de ces nombreux paramètres, il était très rare que le Beth Din puisse exécuter un tel châtiment. Cette punition étant surtout un indicateur de la gravité d’une telle transgression.

Bien sûr, tout ceci était vrai, mais ne répondait pas véritablement à la question. Même si le châtiment était exécuté qu’une fois tous les 100 ans, la question restait entière : cet acte méritait-t-il un tel châtiment? Et pourquoi la Loi juive intervenait-elle de façon aussi directe dans la vie privée des individus?

 

Nos Sages nous ont enseigné que chacun doit considérer que “le monde à été créé pour lui seulement”. Le Rambam précise que « L’homme doit se considérer comme étant à moitié méritant et à moitié coupable. Il en est ainsi également pour le monde entier. Une seule transgression peut faire pencher la balance et entraîner l’homme et le monde entier du mauvais côté. Une seule Mitsva peut en revanche faire pencher l’homme et le monde entier du côté du mérite, et entraîner ainsi le monde vers la délivrance”.

 

Spirituellement, manger un aliment non cacher n’est pas un acte inoffensif, et n’est pas non plus un acte privé. Toute la Création est dépendante de chacune de nos pensées, de nos paroles et de nos actions, pour le meilleur ou, que D.ieu nous en préserve, pour le pire. Existe-t-il un plus grand crime que celui d’un homme qui sciemment nuise à son entourage, sa famille ou à la société toute entière pour la simple raison qu’il désire manger un morceau de viande Taref plutôt que Cacher?

 

Il est écrit dans les livres saints que l’homme, par nature, peut mieux comprendre certaines notions par des exemples vivants. Or, la Providence Divine nous à justement donné un tel exemple au travers de cette mission spatiale qui se termine aujourd’hui.

 

Trois homme adultes ont reçu comme mission de mettre de côté toute considérations personnelles, même les plus intimes, et de suivre ensemble, dans les moindres détails, les directives qui leur sont dictées.

 

On leur a dit exactement quoi et quelle quantité manger, combien de temps dormir, dans quelles positions devaient-ils se maintenir, et même quelles chaussures devaient-ils porter!

 

Si l’un d’entre eux était en désaccord avec ce régime “dictatorial”, on lui aurait argumenté que cette mission a coûté plus d’un milliard de dollars ! Une somme qui inspire un grand respect. Bien plus, il ne s’agit pas d’une somme appartenant aux astronautes, mais au gouvernement américain. Et lorsque l’on dit à quelqu’un que son comportement met en jeu plus d’un milliard de dollars, il fera évidemment tout son possible pour exécuter toutes les directives qu’on lui demandera. De plus, il n’a absolument aucune idée de ce qui se cache derrière les instructions des scientifiques aux cheveux gris, après de nombreuses années de recherches Il est prêt à accepter sans discuter cette intrusion dans « sa vie privée »!

 

Et que dire si l’enjeu n’était pas un milliard de dollars mais la Création toute entière?

Ainsi se termine l’extraordinaire enseignement que l’on peut tirer de cet événement. Accomplir une Mitsva, un petit pas pour l’homme, un pas de géant pour l’humanité!

 

 

Le livre des Kinot disponible en téléchargement

Le livre des Kinot disponible en téléchargement

kinot en pdf

קינות לליל תשעה באב

א

זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים אוֹי. בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אוֹי. אִמּוֹתֵינוּ מְקוֹנְנוֹת בְּחֹדֶשׁ אָב. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ אוֹי. כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ אוֹי. כִּי שִׂנְאַת חִנָּם רָדָפְנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אוי. וְאַשּׁוּר צָדוּנוּ כְּצַיָּד. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם אוי. וַאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים אֶת עֲוֹנָם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ אוי. כִּי שִׁלּוּחַ עֲבָדִים בִּטַּלְנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ אוי. כִּי קָפַצְנוּ מֵעָנִי יָדֵינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ אוי. כִּי כְבוֹדָם בְּקָלוֹן הֵמִירוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ אוֹי. כִּי אִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמְּאוּ וְזִנּוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ אוֹי. כִּי גְּזֵלַת הֶעָנִי חָמְסוּ וְגָזְלוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ אוֹי. כִּי בְּבֵית זוֹנָה נִמְצָאוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ אוֹי. כִּי מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה עִוְּתוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ אוֹי. כִּי נִבְטְלוּ עוֹלֵי רְגָלֵינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי. כִּי נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ אוֹי. כִּי נֻטַּל כְּבוֹד בֵּית מַאֲוָיֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם אוֹי. כִּי נִתַּן עָלָיו שִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
אַתָּה יְיָ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר:
לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד:
הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:

 

ב
קינה לליל תשעה באב שחל במוצאי שבת:

אֵיךְ מִפִּי בֵּן וּבַת. הֲגוֹת קִינִים רַבַּת. תְּמוּר שִׁירִים וְחֶדְוַת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
אוֹי כִּי נִגְזְרָה גְּזֵרָה. בָּחֳרִי אַף וְגַם עֶבְרָה. וְאַפּוֹ בָּנוּ חָרָה. וּבָעֲרָה חֲמָתוֹ כְּלַבַּת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
אוֹי כִּי בָתֵּינוּ שִׁנּוּ. וּבְתוּלוֹתֵינוּ עִנּוּ. וּפָנֵינוּ נִשְׁתַּנּוּ. וְגַם הֻשְׁחֲרוּ כְּמַחֲבַת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
אוֹי כִּי שַׁדּוּנוּ. וְגַם הִפִּילוּ בָנוּ פְּגָרִים. בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים. הָיוּ נְצוּרִים כְּבָבַת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
אוֹי כִּי נָפְלָה עֲטֶרֶת. וְגָבְרָה כָּתֵף סוֹרֶרֶת. וְחָדַל הוֹד תִּפְאֶרֶת. צִמְצוּם שֶׁכֶן חִבַּת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:
אוֹי כִּי נֻטְּלָה מְנוֹרָה. וּקְטֹרֶת לְבֹנָה הַטְּהוֹרָה. וְנִבְזָה גָּזִית מְיֻקָּרָה. אָכְלָה אֶרֶץ זָבַת. וִיהִי נֹעַם נִשְׁבַּת. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת:

 
ג

בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי. בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי. וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי. וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:
בְּלֵיל זֶה תְּיַלֵּל מַר עֲנִיָּה נֶחְדֶּלֶת. וּמִבֵּית אָבִיהָ בַּחַיִּים מֻבְדֶּלֶת. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְנִסְגַּר הַדֶּלֶת. וְהָלְכָה בַּשִּׁבְיָה בְּכָל פֶּה נֶאֱכֶלֶת. בְּיוֹם שֻׁלְּחָה בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. וְאֵשׁ עִם גַּחֶלֶת. יָצְאָה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:
בְּלֵיל זֶה הַגַּלְגַּל סִבֵּב הַחוֹבָה. רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי בֵּיתִי נֶחְרְבָה. וְעוֹד לֹא רֻחָמָה בַּת הַשּׁוֹבָבָה. הֻשְׁקְתָה מֵי רוֹשׁ וְאֶת בִּטְנָהּ צָבָה. וְשֻׁלְּחָה מִבֵּיתוֹ וְגַם נָשְׁתָה טוֹבָה. גְּדוֹלָה הַשִּׂנְאָה מֵאֵת אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וּכְאַלְמְנוּת חַיּוּת כְּאִשָּׁה נֶעֱזָבָה. וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְיָ. בליל זה:
בְּלֵיל זֶה קָדַרְתִּי וְחָשְׁכוּ הַמְּאוֹרוֹת. לְחֻרְבַּן בֵּית קָדְשִׁי וּבִטּוּל מִשְׁמָרוֹת. בְּלֵיל זֶה סַבּוּנִי אֲפָפוּנִי צָרוֹת. וְגַם קָרָא מוֹעֵד בְּדִין חָמֵשׁ גְּזֵרוֹת. בְּכִי חִנָּם בָּכוּ וְנִקְבַּע לְדוֹרוֹת. יַעַן כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ. בליל זה:
בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ בוֹ חָמֵשׁ מְאוֹרָעוֹת. גָּזַר עַל אָבוֹת בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת. וְדָבְקוּ בוֹ צָרוֹת מְצֵרוֹת וְגַם רָעוֹת. יוֹם מוּכָן הָיָה בִּפְגֹּעַ פְּגָעוֹת. וְהֶעֱמִיד הָאוֹיֵב וְהֵרִים קוֹל זְוָעוֹת. קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְיָ. בליל זה:
 
 
ד
שֹׁמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן:
“מְצָאוּנִי עֲוֹנַי! לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנַי!”
וְאָהֳלִיבָה תִּזְעַק:
“נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי!” וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: “עֲזָבַנִי יְיָ!”
“לֹא לָךְ, אָהֳלִיבָה, חֲשׁׂב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי. הֲתַמְשִׁילִי חָלְיֵיךְ לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי?!
אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי, וְקָם עָלַי כַּחֲשִׁי וְעָנָה בִי מֶרְיִי,
וּלְמִקְצָת הַיָּמִים שִׁלַּמְתִּי נִשְׁיִי, וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר אָכַל אֶת פִּרְיִי,
חֶמְדָּתִי פָּשַׁט וְהִצִּיל אֶת עֶדְיִי, וְלַחֲלַח וְחָבוֹר נָשָׂא אֶת שִׁבְיִי.
דֹּמִי, אָהֳלִיבָה, וְאַל תִּבְכִּי כְּבִכְיִי.! שְׁנָתַיִךְ אָרְכוּ, וְלֹא אָרְכוּ שָׁנַי!” ואהליבה:
מְשִׁיבָה אָהֳלִיבָה:
“אֲנִי כֵן נֶעֱקַשְׁתִּי, וּבְאַלּוּף נְעוּרַי כְּאָהֳלָה בָּגַדְתִּי.
דֹּמִי, אָהֳלָה, כִּי יְגוֹנִי זָכַרְתִּי! נָדַדְתְּ אַתְּ אַחַת, וְרַבּוֹת נָדַדְתִּי.
הִנֵּה, בְּיַד הַכַּשְׂדִּים פַּעֲמַיִם נִלְכַּדְתִּי, וּשְׁבִיָּה עֲנִיָּה לְבָבֶל יָרַדְתִּי,
וְנִשְׂרַף הַהֵיכָל אֲשֶׁר בּוֹ נִכְבַּדְתִּי, וּלְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּבָבֶל נִפְקַדְתִּי,
וְשַׁבְתִּי לְצִיּוֹן עוֹד וְהֵיכָל יָסַדְתִּי, גַּם זֹאת הַפַּעַם מְעַט לֹא עָמַדְתִּי,
עַד לְקָחַנִי אֱדוֹם וְכִמְעַט אָבַדְתִּי, וְעַל כָּל הָאֲרָצוֹת נָפְצוּ הֲמוֹנַי! ואהליבה:
הַחוֹמֵל עַל דַּל,
חֲמֹל עַל דַּלּוּתָם, וּרְאֵה שׁוֹמְמוּתָם וְאֹרֶךְ גָּלוּתָם!
אַל תִּקְצֹף עַד מְאֹד, וּרְאֵה שִׁפְלוּתָם,
וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עֲוֹנָם וְסִכְלוּתָם!
רְפָא נָא אֶת שִׁבְרָם, וְנַחֵם אֲבֵלוּתָם,
כִּי אַתָּה שִׂבְרָם וְאַתָּה אֱיָלוּתָם!
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כִּימֵי קַדְמוֹנַי, כְּנָאֳמֶךָ: “בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם יְיָ:”!

ה 
העַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם. תְּרַחֵם צִיּוֹן וְתִבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָיִם:
אָז בַּחֲטָאֵינוּ חָרַב מִקְדָּשׁ וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ נִשְׂרַף הֵיכָל. בְּאֶרֶץ חֻבְּרָה לָהּ קָשְׁרָה מִסְפֵּד. וּצְבָא הַשָּׁמַיִם נָשְׂאוּ קִינָה: עד אנה:
גַּם בָּכוּ בְּמֶרֶר שִׁבְטֵי יַעֲקֹב. וְאַף מַזָּלוֹת יִזְּלוּ דִּמְעָה. דִּגְלֵי יְשֻׁרוּן חָפוּ רֹאשָׁם. וְכִימָה וּכְסִיל קָדְרוּ פְּנֵיהֶם. עד אנה:
הֶעְתִּירוּ אָבוֹת וְלֹא שָׁמַע אֵל. צָעֲקוּ בָנִים וְלֹא עָנָה אָב. וְקוֹל הַתֹּר נִשְׁמַע בַּמָּרוֹם. וְרוֹעֶה נֶאֱמָן לֹא הִטָּה אֹזֶן. עד אנה:
זֶרַע קֹדֶשׁ לָבְשׁוּ שַׂקִּים. וּצְבָא הַשָּׁמַיִם גַּם הֵם שַׂק הוּשַׂם כְּסוּתָם. חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדַר. וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אָסְפוּ נָגְהָם. עד אנה:
טָלֶה רִאשׁוֹן בָּכָה בְּמַר נֶפֶשׁ. עַל כִּי כְבָשָׂיו לָטֶבַח הוּבָלוּ. יְלָלָה הִשְׁמִיעַ שׁוֹר בַּמְּרוֹמִים. כִּי עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדַּפְנוּ כֻּלָּנוּ. עד אנה:
כּוֹכַב תְּאוֹמִים נִרְאָה חָלוּק. כִּי דַּם אַחִים נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם. לָאָרֶץ בִּקֵּשׁ לִפֹּל סַרְטָן. כִּי נִתְעַלַּפְנוּ מִפְּנֵי צָמָא. עד אנה:
מָרוֹם נִבְעַת מִפְּנֵי אַרְיֵה. כִּי שַׁאֲגָתֵנוּ לֹא עָלְתָה לַמָּרוֹם. נֶהֶרְגוּ בְתוּלוֹת וְגַם בַּחוּרִים. כִּי עַל כֵּן בְּתוּלָה קָדְרָה פָּנֶיהָ. עד אנה:
סִבֵּב מֹאזְנַיִם וּבִקֵּשׁ תְּחִנָּה. כִּי נִבְחַר לָנוּ מָוֶת מֵחַיִּים. עַקְרָב לָבַשׁ פַּחַד וּרְעָדָה. כִּי בְּחֶרֶב וּבְרָעָב שְׁפָטָנוּ צוּרֵנוּ. עד אנה:
פַּלְגֵי מַיִם הוֹרִידוּ דִּמְעָה כַּנַּחַל. כִּי אוֹת בַּקֶּשֶׁת לֹא נִתַּן לָנוּ. צָפוּ מַיִם עַל רֹאשֵׁנוּ. וּבִדְלִי מָלֵא חִכֵּנוּ יָבֵשׁ. עד אנה:
קֵרַבְנוּ קָרְבָּן וְלֹא נִתְקַבֵּל. וּגְדִי פָּסַק שְׂעִיר חַטֹּאתֵינוּ. רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵּיהֶן. וּמַזַּל דָּגִים הֶעֱלִים עֵינָיו. עד אנה:
שָׁכַחְנוּ שַׁבָּת בְּלִבּוֹת שׁוֹבָבִים. שַׁדַּי שִׁכַּח כָּל צִדְקוֹתֵינוּ. תְּקַנֵּא לְצִיּוֹן קִנְאָה גְּדוֹלָה. וְתָאִיר לְרַבָּתִי עָם מֵאוֹר נָגְהֶךָ:
תְּרַחֵם צִיּוֹן כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ וּתְכוֹנְנֶהָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. תְּמַהֵר יְשׁוּעָה וְתָחִישׁ גְּאֻלָּה וְתָשׁוּב לִירוּשָׁלַיִם בְּרַחֲמִים רַבִּים: כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַיִם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָיִם: וְנֶאֱמַר. עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם יְיָ עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָיִם: וְנֶאֱמַר כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְיָ שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה:
 

קינות ליום תשעה באב

ו
• מחבר: רבי אלעזר הקליר.
שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי שִׁמְעוּנִי עוֹבְרַי (נ”א עוֹכְרַי). סְחִי וּמָאוֹס הֱשִׂימוּנִי בְּעֶדְרֵי חֲבֵרַי. סַכּוֹתָה מִשְׁכָּן מִסְּכוֹת דְּבִירַי. סַכּוֹתָ וְהֻבְלָגוּ גִּבּוֹרַי. סָפְקוּ כַף וּמָעֲדוּ אֵבָרַי. כְּסִלָּה כָל אַבִּירַי:
נָפְלָה עוֹדֵינוּ בְּצוּל דְּכוּיָה. עֵינִי חִכְּתָה לַחֲזוֹן בֶּן בֶּרֶכְיָה. עַד פִּלְאֵי גִּלְגָּל חֲבוּיָה. עֵינִי מְעוֹלֶלֶת בִּיוָנִית נְכוּיָה. עָשָׂה וְנִחַם וַיִּקְרָא לַבְּכִיָּה. וְנָם עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה:
עַל פְּנֵי פְרָת נֻפְּצוּ חֲסִידֶיהָ. פַּלְגֵי סוּף זָכְרָה כְּעָרוּ יְסוֹדֶיהָ. פַּחַד חֵטְא שִׁילֹה תָּכַף סוֹדֶיהָ. פָּצוּ חֲזִירֵי יַעַר אַיֵּה חֲסִידֶיהָ. פָּצוּ מַעֲשֵׂה עֶרְיָה לְנִדֶּיהָ. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ:
עַל הַר צִיּוֹן צָדוּ שְׁאוֹנֵי מְדָנַי. צָפוּ עַל רֹאשִׁי זְדוֹנַי. צָמְתוּ בְנֹב לַעֲמֹד זְדוֹנַי. צֹד נָצַרְתָּ לְעוֹרֵר מְדָנַי. צָעַק עַמִּי בִּימֵי בֶן דִּינַי. צַדִּיק הוּא יְיָ:
אַתָּה קַלִּים הִכְבַּדְתָּ וּמֵעֶדְיִי עֵרְמוּנִי. קֵרַבְתָּ בֹּא אֵלַי וַיַּחֲרִימוּנִי. קָרָאתִי לְיוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן עוֹד הֵם זֵרְמוּנִי. קוֹלִי לְהַשְׁמִיעַ בַּעֲרָב הִגְרִימוּנִי. קוּמִי עֲבוֹרִי בְּהָתֵל הֶעֱרִימוּנִי. קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי:
לָמָּה רוּחַ אַפֵּינוּ לָטֶבַח שָׁמָרוּ. רָאִיתָ כִּי כְתַנּוּר עוֹרֵנוּ כָּמָרוּ. רָאִיתָ כִּי עָמָל וָכַעַס בְּאִוּוּיָךְ גָּמָרוּ. רַבְתָּ בְּיַד יְחֶזְקֵאל לִנְקֹם כְּמוֹ מָרוּ. רְאֵה וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי אָמָרוּ. רְאֵה יְיָ כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ:
הֲשִׁיבֵנוּ שִׂישִׂי שִׁמַּע לְגוֹי צֵאָנִי. שִׁבְתָּם רְמוֹס חֲצֵרַי לְהַדְכִּיאֵנִי. שִׂפְתֵי מְשׁוֹרְרֵי דְבִיר דָּמְמוּ לְהַדְאִיבֵנִי. שָׁמַעְתָּ זְמוֹרוֹת אַף הֵכִין לְטַאְטְאֵנִי. שָׁכְבוּ וְנָדוּ חָצָץ לְהַבְרִיאֵנִי. שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי:
כִּי תָּם חַקְתָּ בְּכֵס אוֹפַנֶּיךָ. תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל כְּאָז חֲזוֹת פָּנֶיךָ. תִּרְדּוֹף לְצַלְמוֹן יוֹעֲצֵי (רַע) עַל צְפוּנֶיךָ. תִּתֵּן לְהַבְהַב נוֹתְצֵי פְּנִינֶיךָ. תִּקְרָא לְשַׁכְּרָם כּוֹס כָּמוּס בְּפָנֶיךָ. תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ:
תָּבֹא אֶל צַר אֲשֶׁר כִּלָּנוּ. לִמְבוֹא חֲמָת בְּחֵמָה נִהֲלָנוּ. עַד לַחֲלַח וְחָבוֹר הִגְלָנוּ. זָקֵן וּבָחוּר וּבְתוּלָה כְּבָלָנוּ. רָם הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻּלָּנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
 

ז
• מחבר: רבי אלעזר הקליר
אֵיכָה אַצְתָּ בְּאַפֶּךָ לְאַבֵּד בְּיַד אֲדוֹמִים אֱמוּנֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ בְּרִית בֵּין הַבְּתָרִים אֲשֶׁר בֵּרַרְתָּ לִבְחוּנֶיךָ. וּבְכֵן בִּטִּינוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה גָּעַרְתָּ בְּגַעֲרָתֶךָ לַגְלוֹת בְּיַד גֵּאִים גְּאוּלֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ דְּלִיגַת דִּלּוּג דֶּרֶךְ אֲשֶׁר דָּלַגְתָּ לִדְגָלֶיךָ. וּבְכֵן דִּבַּרְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה הַגְתָּ בְּהֶגְיוֹנֶךָ לַהֲדוֹף בְּיַד הוֹלְלִים הֲמוֹנֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ וִעוּד וֶתֶק וֶסֶת אֲשֶׁר וִעַדְתָּ לִוְעוּדֶיךָ. וּבְכֵן וְקוֹנֵנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זָרִים זְבוּלֶךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ. וּבְכֵן חִוִּינוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד טְמֵאִים טְלָאֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. וּבְכֵן יָלַלְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה כִּוַּנְתָּ בְּכַעֲסֶךָ לְכַלּוֹת בְּיַד כְּפִירִים כַּרְמֶךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ לֹא לִזְנוֹחַ לְעוֹלָם אֲשֶׁר לִמַּדְתָּ לִלְקוּחֶיךָ. וּבְכֵן לָהַגְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה מִלַּלְתָּ בְּמָאֳסֶךָ לִמְחוֹת בְּיַד מוֹנִים מְנַשְּׂאֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ נְשִׂיאַת נוֹצַת נֶשֶׁר אֲשֶׁר נָשָׂאתָ לִנְשׂוּאֶיךָ. וּבְכֵן נָהִינוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה שַׂחְתָּ בְּסַעֲרֶךָ לְסַגֵּר בְּיַד סֵעֲפִים סַהֲדֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ עֹז עֲדִי עֲדָיִים אֲשֶׁר עִטַּרְתָּ לַעֲבָדֶיךָ. וּבְכֵן עָנִינוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה פַּצְתָּ בְּפַחְדֶּךָ לְפַגֵּר בְּיַד פָּרִיצִים פְּלָאֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ צַהֲלַת צְבִי צַדִּיק אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִצְבָאֶיךָ. וּבְכֵן צָעַקְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה קָרָאתָ בִּקְרִיאָתֶךָ לִקְנוֹת בְּיַד קָמִים קְרוּאֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ רֶגֶשׁ רֶכֶב רִבּוֹתַיִם אֲשֶׁר רָצִיתָ לְרֵעֶיךָ. וּבְכֵן רָגַנְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
אֵיכָה שָׁאַפְתָּ בְּשַׁאֲפֶךָ לִשְׁלוֹת בְּיַד שׁוֹדְדִים שְׁלֵמֶיךָ.
וְלֹא זָכַרְתָּ תֹּקֶף תַּלְתַּלֵּי תֹּאַר אֲשֶׁר תִּכַּנְתָּ לִתְמִימֶיךָ. וּבְכֵן תָּאַנְנוּ. זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
תָּאַנְנוּ לִשְׁפּוֹךְ [דְּמָעוֹת] כַּמַּיִם. עַל מָה בְּיוֹם זֶה נִשְׁבִּינוּ פַּעֲמַיִם. זָכְרִי בִּהְיוֹתִי בְּשַׁלְוָה יוֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַיִם. רָגַנְתִּי, וְעַתָּה אַאֲדֶה עַד חוּג שָׁמָיִם:

 

ח
• מחבר: רבי אלעזר הקליר
• מסודר לפי אקרוסטיכון א”ת ב”ש
אַאֲדֶה עַד חוּג שָׁמַיִם. אַאֲלֶה אִתִּי שָׁמַיִם. אָאֹר יוֹם מַחֲרִיבִי פַּעֲמַיִם. אֶתְאוֹנֵן מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם:
אַבְחִין בִּבְכִי יְלֵל מִדְבָּר. אֶבְחֲנָה לֵיל מִלֵּיל וּמִדְבָּר מִמִּדְבָּר. אֲבַכֶּה אִתִּי עוֹלַת מִדְבָּר. אֶשְׁאַג מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר:
אֶגָּדַע וְאֶנָּשֵׁל כְּנֹקֶף זַיִת. אֲגָרֶה אִתִּי כָּל בְּנֵי בַיִת. אֶגְרֹם שֶׁיֹּאמַר בַּעַל הַבַּיִת. אֵרָשֶׁה מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר וָשַׁיִת:
אַדְוֶה בְּכָל לֵב לְהַמְצִיאֵהוּ. אֵדְעָה מִלִּין בָּם לְאַמְּצֵהוּ. אֶדְאַג אַיֵּה רוֹעֶה וְלֹא אֶמְצָאֵהוּ. אֲקוֹנֵן מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי אֶמְצָאֵהוּ:
אֵהָפְכָה וְאֶתְהַפְּכָה כְּאוֹפָן בְּמִלַּי. אֶהְגֶּה פָּנִים בְּפָנִים לְתַנּוֹת עֲמָלַי. אָהֲהוּ חֶרֶס וְסַהַר מִלְּהַגִּיהַּ לְמוּלַי. אֶצְרַח מִי יִתֵּן אֵפוֹא וְיִכָּתְבוּן מִלָּי:
אוֹרַח מִשְׁפְּטֵי גּוֹנְבֵי עֲלִי. אוֹדִיעַ בְּבִצְעִי וּמַעֲלִי. אוּמְלְלוּ מַזָּלוֹת בְּקָרְעִי מְעִילִי. אֶפְעֶה מִי יִתֵּן שׁוֹמֵעַ לִי:
אָזְדָה כְּהוּפְרָה הָאֲבִיּוֹנָה. אֶזְכְּרָה כִּי הָיִיתִי מְחֻתָּנָה. אַזִּיל פְּלָגִים כִּבְרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה. אֶעֱגוֹר מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה:
אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז אֶל צֹר. אָחוּ בְּלִי מַיִם בְּאַף לַעֲצֹר. אָחַז קָמוֹת לִקְצֹר וְעוֹלְלוֹת לִבְצֹר. אָשִׂיחָה מִי יוֹבִילֵנִי עִיר מָצוֹר:
אֶטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנִי בְּצַלְמָוֶת. אָטוּסָה וְאֶשְׁכֹּנָה עַד חֲצַר מָוֶת. אֶטָּפֵל אֶת הַמְּחַכִּים לַמָּוֶת. אֶנְהֶה מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת:
אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי תַּרְתִּי חֲזוֹת. אֲיוּמָתִי בְּכָל שָׁנָה אוֹמֶרֶת הִיא הַשָּׁנָה הַזֹּאת. אֲיַדַּע לַכֹּל כִּי מוּדַעַת זֹאת. אִם לֹא כִּי יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹאת:
אֶכֹּף לְךָ רֹאשׁ יְיָ חֵילִי. אֶכְרַע לְךָ בֶּרֶךְ לְחַתֵּל מַחֲלִי. אַכְתִּירְךָ בְּשִׁיר מִשִּׁירֵי מְחוֹלִי. אֲכַוֵּן מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי:
אַל תִּשְׁכַּח צַעֲקַת אֲרִיאֵל. אֵלָיו לֶאֱגֹר יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל. אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲשֶׁר מָסַר אֵל. לֵאמֹר מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל:
יִשְׂרָאֵל מֵעֵת בִּדְרָכַי לֹא הָלָכוּ. עֲזָבוּנִי וַעֲזַבְתִּים וּפָנַי מֵהֶם נֶהְפָּכוּ. רָגַנְתִּי וְהֵילַלְתִּי וּמֵעַי וְלִבִּי נִשְׁפָּכוּ. אֵיכָה תִּפְאַרְתִּי מֵרַאֲשׁוֹתַי הִשְׁלִיכוּ:
 

ט
אֵיכָה תִּפְאַרְתִּי מֵרַאֲשׁוֹתַי הִשְׁלִיכוּ. וּכְנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד צֶלֶם הִמְלִיכוּ. בְּחַלְּלִי תְּנַאי אֲשֶׁר חוֹזַי נִמְלָכוּ. וְנָם אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ:
לָמָּה תָּרִיבוּ אֵלַי כֻּלְּכֶם. חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם. מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹאת לָכֶם:
בִּלַּע שׁוֹפְטַי בְּמוֹעֲצוֹת עִוְּתָם. וּפָנִים הִסְתִּיר מֵהֶם כְּשָׁר עַוָּתָתָם. וַיּוּמַר לְאָבָק מִטְרָם לְהַבְעִיתָם. חֵלֶף וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם:
סְחִי וּמָאוֹס שָׂמַנִי. כִּלָּה בְאַפּוֹ וַיִּשְׂטְמֵנִי. נִחוּמָיו מְהֵרָה יְשַׁעְשְׁעוּנִי:
גָּדַע רוֹם קַרְנָם וַעֲלוּמָם הִקְצִיר. וּבְאִבְחַת חֶרֶב שַׁעֲרֵיהֶם הֵצִיר. מְזֵי רָעָב עָשׂ בַּקָּצִיר. תְּמוּר וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר:
דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וְכִלָּה בְחֶרֶץ. וְכַבַּרְזֶל עִפֵּל שְׁמֵי עֶרֶץ. פְּרָצַנִי שְׁלָשׁ עֶשְׂרֵה פָּרֶץ. תַּחַת וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ:
הָיָה צוּרְכֶם וּמָעֻזְּכֶם וּמִשְׂגַּבְּכֶם. הָפַךְ לְאַכְזָר וְנִלְחַם בָּכֶם. הַנּוֹצַרְכֶם רִחַקְכֶם, חוֹשַׁקְכֶם תִּעַבְכֶם. וְאַיֵּה הַבְטָחַת וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם:
וַיַּחְמֹס פִּנַּת צֶדֶק מְלֵאָה. כִּי בְּמַשְׂכִּיּוֹתָהּ מָצָא כָּל טֻמְאָה. וּמְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כְּדָוָה מְטֻמָּאָה. בְּשִׁנּוּי וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה:
זָנַח עֶלְיוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵיכֶם. וְהֶאֱבִיל שַׁעֲרֵי חֵל עֲמִידַת רַגְלֵיכֶם. מִי בִקֶּשׁ זֹאת פָּץ וְהִגְלְכֶם. וְגָמַר אֹמֶר וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם:
חָשַׁב שְׂנֹא אוֹם לֻקַּט כַּשּׁוֹשָׁן. וּמֵחֵלֶב עוֹלָלֶיהָ אוֹתָהּ דִּשַּׁן. קִיטוֹר חֻפָּתָהּ הֹעֲלָה כַּכִּבְשָׁן. וְשָׁאֲלוּ אַיֵּה דָגָן תְּמוּר וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן:
טָבְעוּ נִכְסוּ רוֹבְדֵי דּוּכָנִי. בְּגֵיא חֲמָת כְּנִקְטַל מְכַהֲנִי. הֲרֵי כַּמֶּה שָׁנִים גָּלָה יְסוֹד מְכוֹנִי. וְסָע מִתּוֹכִי אֹמֶר וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי:
יָשְׁבוּ מְבַכִּים מִנַּאַק מֵתֵיכֶם. בְּאַרְבַּע מִיתוֹת הִפִּיל מְתֵיכֶם. חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה וָדֶבֶר שִׁחַתְכֶם. כְּסָר צִלָּם פָּץ וְהִתְהַלַּכְתִּי בְתוֹכְכֶם:
כָּלוּ לְשׁוֹד כְּרֶגַע אָהֳלֵיכֶם. וּבָכֶם נִשְׁבְּעוּ מְהוֹלְלֵיכֶם. לְחֵיקְכֶם נִשְׁפְּכוּ נַפְשׁוֹת עוֹלְלֵיכֶם. בְּמָאָסְכֶם שִׂיחַ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:
לְאִמּוֹתָם כִּלְכּוּל אָנָּא שִׁוְּעוּ. וְצוּר לְמַלְאָכָיו שָׂח מֶנִי שְׁעוּ. אֶרֶץ הַכַּרְמֶל הֲבֵאתִים וְשֻׁעַשְׁעוּ. וְשָׂנְאוּ מוֹכִיחַ וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ:
מָה אֲעִידֵךְ, יְשִׁישַׁיִךְ עִם גּוּרַיִךְ בּוֹסָסוּ. אוֹמְרִים עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן נָסוּ. נִלְאֵיתִי נְשׂׂא עֲוֹנוֹתֵיכֶם כְּהֻעֲמָסוּ. וָאֲיַסֶּרְכֶם כְּנַמְתִּי אִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ:
נְבִיאַיִךְ תָּעוּ תַּרְמִית שָׁוְא חֲזוֹת. וָאֶדְרֹשׁ לִסְלֹחַ וּפַצְתִּי אִי לָזֹאת. פִּתִּיתִים וּכְנֶגְדִּי הֵשִׁיבוּ עַזּוֹת. וְאָנַפְתִּי וְשַׂחְתִּי אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת:
סָפְקוּ חָרְקוּ שָׁרְקוּ מוֹנַי. מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ לְהַצְמִית אֱמוּנַי. כִּי בְּנֵי זֵדִים חִלְּלוּ צְפוּנַי. לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה נָם וְנָתַתִּי פָנַי:
פָּצוּ זֵדִים: לִפְנֵי מִי תְּחַלֶּה? עַם כֶּבֶד עָוֹן פָּקַד וַיִּלְאֶה. לֹא תְּחַכּוּ עוֹד אוֹת וּמוֹפֵת וָפֶלֶא. אָנַף וְנָסַע וְנָם וְאִם עַד אֵלֶּה:
עָשָׂה וַיָּרֶם קָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. וְדָמִי שִׁכְּרַנִי בְּגֵיא צִמָּאוֹן. וּבְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה הוֹסִיף יָגוֹן עַל אוֹן. מֵעֵת כָּעַס וְנָם וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן:
צָעַק הוֹי הוֹי וְאַשְׁפָּתוֹ הֵרִיק. מִפֹּה וּמִפֹּה הֵבִיא עָלַי מַעֲרִיק. וּבְלַעֲגֵי מָעוֹג שִׁנֵּי צָר הֶחֱרִיק. וְכִלָּה כֹּחִי בִּנְאֻם וְתַם לָרִיק:
קוּמִי דָּפְקִי שַׁוְּעִי אַל דֳּמִי. וּתְנִי כָאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ וָדוֹמִי. מֵי רוֹשׁ הִשְׁקַנִי וְהִדְמִי. וְחָשַׁךְ הִלּוּכִי בִּנְאֻם וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי:
רְאֵה גּוֹרָל אִוִּיתָ הוּשַׂם לְרוֹעִים לְעָיַת. וְלִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי דְּמוּיַת. גּוֹלָה גְּנוּיַת וְסוּרָה כְּנוּיַת. בְּשָׁמְעִי וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת:
שָׁכְבוּ בְּעִלּוּף כְּתוֹא מִכְמָר וְאֵין דּוֹלֶה. הַמְלֵאִים גַּעַר וְאֵין מַרְפֵּא עוֹלֶה. הֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים הֲמָמַנִי לְהִתְכַּלֶּה. אֲנוּשִׁים בְּוִכּוּחַ וְאִם בְּאֵלֶּה:
תִּקְרָא אֵיד עוֹלַלְתָּ עַל אַדְמוֹנִי. לְסָחֳפוֹ וּלְשַׁסְּפוֹ שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹנִי. תָּהֹם צָרַי בְּצֵאת קוֹל מֵאַרְמוֹנִי. כְּנֶהֱמַמְתִּי בְּרִיב וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי:
אַף אֲנִי לֻכַּד בְּיֹקֶשׁ שִׁכָּרוֹן. עָרְבָה שִׂמְחָה וְהִשְׁבִּית חָרוֹן. לָאָרֶץ אֵשֵׁב וְאֶהְגֶּה בְגָרוֹן. אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן:

י
אֵיכָה יָשְׁבָה חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן. וְדָמַם רוֹן מִפִּי נוֹשְׂאֵי אָרוֹן. וְנָעוּ מִמִּשְׁמְרוֹתָם כֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. כְּנִמְסַר הַבַּיִת בִּמְסָרְבֵי מָרוֹן:
בָּכוֹ תִבְכֶּה מְחֻמֶּשֶׁת סְפָרִים. כְּנֶהֱרַג כֹּהֵן וְנָבִיא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַל דָּמוֹ נִשְׁחֲטוּ פְּרָחִים כִּצְפִירִים. וְנָדוּ כְּצִפֳּרִים. כֹּהֲנֵי צִפּוֹרִים:
גָּלְּתָה מֵאַרְצָהּ כַּלָּה מְקֻשָּׁטָה. בַּעֲוֹן מַעְשְׂרוֹת וּשְׁמִטָּה. וּבְאַרְבַּעַת שְׁפָטִים הֻשְׁפָּטָה. וּמֵעֶדְיָהּ הֻפְשָׁטָה. מִשְׁמֶרֶת מִפְשָׁטָה:
דַּרְכֵי הֵיכָל דָּמְמוּ כְּנִפְרַץ כָּתְלוֹ. וְהַמְּעִיל כְּנִקְרַע פְּתִילוֹ. הוּרַד וְהֻתַּךְ וְהֻשְׁפַּל מִתִּלּוֹ. וְנָע מִשְּׁתִילוֹ. כֹּהֵן עַיְתָה לוֹ:
הָיוּ אוֹיְבִים מַלְעִיבִים בְּלוֹחֲמֵי לֶחֶם. כְּבִטְּלוּ הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לֶחֶם. וְהֻרְעֲבוּ וְהֻצְמְאוּ מִמַּיִם וּמִלֶּחֶם. כְּבֻטְּלוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. מִבֵּית לֶחֶם:
וַיֵּצֵא הֲדַר אוֹם בַּכֶּסֶף נֶחְפָּת. וּתְמוּרוֹ אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ חֻפָּת. וְנֵרוֹת נִכְבּוּ וּמְנוֹרָה נִכְפָּת. כְּפָשְׁעוּ בְּלֶחֶם וּפַת. נִלְכְּדָה יוֹדְפַת:
זָכְרָה זְמַן אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע הֵשִׁיבוּ. וְעַתָּה עֲנוֹת אָמֵן לֹא אָבוּ. לַעֲנָה וָרוֹשׁ שֻׂבְּעוּ וְרָווּ. וְהֻקְצוּ וְהֻלְעֲבוּ. כֹּהֲנֵי עַיְלְבוּ:
חֵטְא חָטְאָה וְאָמְרָה לָאֱלִיל “זֶה אֵל”. וְהִלְעִיגָה וְתִעְתְּעָה בְּחוֹזֵי אֵל. עֲבוּר כֵּן הֻקְנְאָה בְּמַרְגִּיזֵי אֵל. וַיֵּצֵא מִמְּעוֹן אֵל. כְּפַר עֻזִּיאֵל:
טֻמְאָתָהּ הֶחֱנִיפָה תֵבֵל. וְנַעֲלָה רַב הַחוֹבֵל. וַעֲנַן אֲבַק רַגְלָיו כְּאָבֵל. וְאֵין מִתְכַּרְבֵּל. בְּכֹהֲנֵי אַרְבֵּל:
יָדוֹ פָּרַשֹ צָר בְּבֵית זְבוּל. כִּי כְלָיָה חֻיַּבְתִּי כְּדוֹר הַמַּבּוּל. כִּסְאוֹ הֵשִׁית לְחִבּוּל וְנִבּוּל. וַיֵּצֵא בְּכֶבֶל כָּבוּל. כֹּהֵן כָּבוּל:
כָּל עַמָּהּ קוֹנְנוּ קִינָה. כִּי הִכְעִיסוּ לְאֵל קַנָּא. כְּגוֹי נָבָל אוֹתָם קִנָּא. וְנָדְדָה מִקִּנָּהּ. מִשְׁמֶרֶת אֶלְקָנָה:
לֹא לַמָּרוֹם עַיִן צָפַת. וְכֶסֶף עַל חֶרֶשׂ חִפַּת. וּבְחִזּוּק מוּסָר הֻרְפָּת. וְנֶהֱרַס וְנִלְפַּת. כֹּהֵן צְפָת:
מִמָּרוֹם הִשְׁמִיעַ נִלְאֵיתִי טְעוֹן. וְהִכַּנִי בְּעִוָּרוֹן וּבְשִׁגָּעוֹן. וּפָקַד עָלַי עֲוֹן נוֹב וְגִבְעוֹן. וְנָעָה מִמָּעוֹן. מִשְׁמֶרֶת בֵּית[1] כֹּהֵן מְעוֹן:
נִשְׂקַד עֹל עָוֹן וְנִכְאַב. כְּהוּשַׁבְתִּי אֲנוּנָה מִבְּלִי אָב. וְדוֹמַמְתִּי מִלְּצַפְצֵף בְּמִנִּים וְעֻגָב. וְנָשְׂאָה עָלַי קִינָה מִשְׁמֶרֶת יֶשֶׁבְאָב:
סִלָּה אַבִּירַי מוֹרֵי הוֹרָיָה. וְלֹא נִזְכַּר לִי עֲקֵדַת מוֹרִיָּה. וּמֵרֹב מֶרֶד וּמֶרְיָה. הֻצְּגָה עֵרוֹם וְעֶרְיָה מִשְׁמֶרֶת מַעַרְיָה:
עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים וְהֶאֱרִיכוּ מַעֲנִית. וְהֵרִיקוּ עָלַי חֶרֶב וַחֲנִית. וְהִרְבֵּיתִי צוֹמוֹת וְתַעֲנִית. וּמִצּוּרַת תָּכְנִית יָצְאָה יְוָנִית:
פֵּרְשָׂה וְאֵין יָד שׁוֹלֵחַ. כִּי לֹא הֶאֱמִינָה בְּהַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ. וְהֻשְׁבְּתָה בְּרִית מֶלַח. וְאֵין שֶׁמֶן מְמֻלָּח בְּרֹאשׁ מַמְלָח:
צַדִּיק הוּא יְיָ כִּי פִיהוּ מָרַת. וְעָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ הֻעֲרָת. וּתְמוּר עָזִּי וְזִמְרָת קִינִים עָלֶיהָ נֶחֱרַת. וּבְקַצְוֵי אֶרֶץ נִזְרָת מִשְׁמֶרֶת נָצְרַת:
קָרָאתִי לְצוּרִי וְקוֹלִי לֹא עָרַב. וְקוֹנַנְתִּי בְּיַעַר בַּעֲרָב. וְכָבָה נֵר הַדּוֹלֵק בַּמַּעֲרָב. וְרֵיחַ לֹא עָרַב מֵאַכְלָה עֲרָב:

רְאֵה כִּי הֻסְעַרְתִּי כָּאֳנִיָּה. בְּתַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה. וּקְהָלִי כַּצֹּאן לַטֶּבַח מְנוּיָה. וְנָעָה מֵחֲנוּיָה מִגְדַּל נוּנְיָה:
שָׁמְעוּ כִּי יָצָאתִי בַּשִּׁבְיָה. וְנִשְׂרְפָה דַּת מָרוֹם שְׁבוּיָה. וְהוּשַׁתִּי לְשַׁמָּה וְעִרְבּוּבְיָה. וּמֵהֶסְתֵּר חֲבוּיָה נָדָה בֵּית חוֹבִיָּה:
שָׁמְעוּ כִּי נִזְהַמְתִּי בְּצַחֲנָה. וְסָתַם מֶנִּי תְּחִנָּה. וְלֹא נָתַן לִי רַחֲמִים וַחֲנִינָה. וּמִקִּרְיַת חָנָה נָעָה כְּפַר יוּחֲנָה:
תָּבֹא רָעַת שָׂמוּנִי הַדָּמִין. וְשָׁתוּ שְׁעָרַי שׁוֹמֵמִין. וְהֵשִׁיב אָחוֹר יָמִין. וּבַעֲוֹן צְלָמִין נָעָה גִּנְּתוֹן צַלְמִין:
תָּבֹא תַּמְרִיחַ וְחָשְׁכִּי תַּזְרִיחַ. וְכַדֶּשֶׁא עַצְמוֹתֵינוּ תַּפְרִיחַ. וְרֵיחַ נִיחוֹחֵנוּ כְּקֶדֶם תָּרִיחַ. וּמִשֻּׁלְחָנְךָ תַּאֲרִיחַ שׁוּלֵי חֲמַת אָרִיחַ:

יא
וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ:
אֵיכָה אֱלִי קוֹנְנוּ מֵאֵלָיו. בֶּן שְׁמוֹנֶה שָׁנָה הֵחֵל לִדְרֹשׁ מֵאֱלֹהָיו. בְּנֵי חָם בְּעָבְרָם חָנוּ עָלָיו. וְלֹא הֻזְכַּר לוֹ שִׁנּוּי מִפְעָלָיו:
גַּם בְּכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר קָמוּ לִגְדֹּר. לֹא קָם כָּמוֹהוּ מִימוֹת אֲבִיגְדוֹר. דָּבַק בּוֹ חֵטְא לֵיצָנֵי הַדּוֹר. אֲשֶׁר קָמוּ אַחַר הַדֶּלֶת לִסְדֹּר:
הָאוֹכְלִים זֶרַע שִׁיחוֹר. כִּתְמוֹ הַטּוֹב פִּחֲמוּ מִשְּׁחוֹר. וַיִּגְדַּל עָוֹן וְהֵשִׁיב יָמִין אָחוֹר. וְעוֹד לֹא שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחוֹר:
זַכּוּ אֲמָרָיו כְּנָם דָּת לְהָקִים. בִּצַּע אֶמְרָתוֹ בְּאָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים. חָשַׁךְ תָּאֳרוֹ כְּנִאֲצוּ רְחוֹקִים. בְּבֶצַע מוֹאֲסֵי דָּת וְחֻקִּים:
טוֹבִים רָעִים נִקְרְאוּ בְּשָׁלְחוֹ מַלְאָךְ. מַה לִּי וָלָךְ הַיּוֹם לְתַלְּאָךְ. יְדֵי עַם הָאָרֶץ דָּמִים בְּמַלְּאָךְ. תֵּעָנֵשׁ בְּבָצְעִי אֶת פִּלְאָךְ:
כִּלָּה הֲמוֹנַי לֶכֶת אֲרַם נַהֲרַיִם. לְמַעַן לֹא תַעֲבֹר חֶרֶב כָּל שֶׁהוּא בְּאֶפְרַיִם. וְלֹא שָׁמַע לְחוֹזֶה לָשׁוּב אֲחוֹרַיִם. כִּי גְּזֵרָה נִגְזְרָה לְסַכְסֵךְ מִצְרַיִם בְּמִצְרָיִם:
מֵחַטֹּאת סְתִירַת מְזוּזוֹת. חֲזוֹן עַנְתוֹתִי הֵחֵלּוּ לִבְזוֹת. נָעוּ עֲנָמִים לְחוּמוֹ לְהַבְזוֹת. וְלֹא הֵסֵב פָּנָיו וְסָפְדוּ עַל זֹאת:
סוּרוּ הֵעִידוּ עַד לֹא שְׁאִיָּה. וַיְמָאֲנוּ סוּר וּמָט יְסוֹד נְשִׁיָּה. פְּנֵי קְרָב כְּקָרַב וְלֹא עָלְתָה לוֹ רְטִיָּה. וַיוֹרוּ הַמּוֹרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּה:
עוֹדֶנּוּ עוֹצֵם עֵינָיו בְּגֶוְיוֹ נוֹחֲצִים. חֵץ אַחַר חֵץ מוֹרִים וְלוֹחֲצִים. צָדוּהוּ וְשָׂמוּהוּ כַּמַּטָּרָה לַחִצִּים. וַיִּזְרְקוּ בּוֹ שְׁלֹש מֵאוֹת חִצִּים:
קַלִּים הִטּוּ אַחֲרָיו אֱזוֹן מוֹצָא פִיהוּ. וְעַד מִצּוּי נֶפֶשׁ מַעֲשָׂיו הֵפִיהוּ. רוּחַ שְׂפָתָיו הִפְצָה מִפִּיהוּ. צַדִּיק הוּא יְיָ כִּי מָרִיתִי פִּיהוּ:
שִׂישִׂי נוֹף כִּי קִנֵּא זַעַם. לְשַׁלֵּם שְׁאוֹנָם בַּעֲוֹן בִּצְעָם. תַּם כֶּתֶם הַטּוֹב עַם זוּ בְּפִשְׁעָם. וַיְקוֹנֵן עָלָיו כָּל אֵיכָה יוּעַם:
תַּם בְּמִקְרֶה אֶחָד כּוֹס מְגִדּוֹ לִשְׁתּוֹת. בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כְּנָע הַקְהֵל לֶאֱתוֹת. תָּלָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מֵהֲרֹס שָׁתוֹת. כִּי סָפְדוּ לוֹ אֵיכָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת:
אוֹתוֹת קִינוֹת לֻבָּטָה מְחוֹלִי. עֵת כִּי שָׁכַחְתִּי מְחוֹלְלִי. זַמּוֹתִי כִּי לָעַד יַאֲהִילִי. רָשַׁעְתִּי וְנָסַעְתִּי וְנֻטַּשׁ אָהֳלִי:

יב
אָהֳלִי אֲשֶׁר תָּאַבְתָּ עַד לֹא בְרֵאשִׁית עִם כִּסֵּא כָבוֹד לְצָרְפוֹ. לָמָּה לָנֶצַח שֻׁדַּד בְּיַד שׁוֹדְדִים. וְנִהְיֵיתָ כְּרוֹעֶה בְּעֹטְיָהּ וְרָעַשְׁתָּ וְרָגַנְתָּ. וְעַתָּה מַה לִּי פֹה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר קוֹמַמְתָּ לְאֵיתָנֵי אֶרֶץ בְּחֶרְדַּת מִי אֵפוֹא. לָמָּה לָנֶצַח צֻמַּת בְּיַד צָרִים. וְנִהְיֵיתָ כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גַּג מַר צוֹרֵחַ. מַה לִּידִידִי פֹּה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר פַּצְתָּ לְמַעֲנוֹ לְצִיר. וְאַתָּה עֲמֹד עִמָּדִי פֹּה. לָמָּה לָנֶצַח עֻרְעַר בְּיַד עֲרֵלִים. וְנִהְיֵיתָ כְּשֹוֹנֵא וְצָר. וְאַיֵּה אִוּוּי מוֹשָׁב פֹּה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר נָחִית בְּעַנְנֵי הוֹד. לְזֹאת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. לָמָּה לָנֶצַח מֹאַס בְּיַד מוֹרְדִים. וְנִהְיֵיתָ כְּגִּבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ. מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּ מוּל מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ לְחוֹפֵף לְחֻפּוֹ. לָמָּה לָנֶצַח יֻעָה בְּיַד יְהִירִים. וְנִהְיֵיתָ כְּטָס בֶּחָלָל וְאֵין עוֹד נָבִיא. וְנַמְתָּ הַאֵין פֹּה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר חָנִיתָ מֵאָז בְּתָאָיו מִפֹּה וּמִפֹּה. לָמָּה לָנֶצַח זֻנַּח בְּיַד זָרִים. וְנִהְיֵיתָ כְּוָתִיק יוֹצֵא חוּצָה. וְלֹא עָבַר פֹּה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר הֵכַנְתָּ לְהַשְׁלִיךְ בּוֹ לְפָנֶיךָ גּוֹרָל פֹּה. לָמָּה לָנֶצַח דֹּחָה בְּיַד דָּמִים. וְנִהְיֵיתָ כְּגֵר בָּאָרֶץ. וְנַמְתָּ כִּי לֹא נָסוֹב עַד בּוֹאוֹ פֹּה:
אָהֳלִי אֲשֶׁר בַּעֲוֹן בִּצְעִי חָשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ. לָמָּה לָנֶצַח אֻפַּל בְּיַד אֻמּוֹת. וְנִהְיֵיתָ כְּאוֹרֵחַ בְּמָלוֹן. וְעוֹד מִי לְךָ פֹּה:
אָחוֹר וָקֶדֶם מִפֹּה וּמִפֹּה. לְכָל דּוֹר וָדוֹר נוֹדַע קִצְפּוֹ וְחֻפּוֹ. עַל מָה מִכָּל אוֹם שָׁת עָלַי כַּפּוֹ. זֹאת בַּעֲלִיל כִּי פִּיד חָקוּק בְּכַפּוֹ. רְפוּאָתִי בְּטוּחָה כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ. וְעַד עַתָּה אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ:

יג
אֵי כֹּה אֹמֶר כּוֹרֵת לְאָב בְּפֶצַח. בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים כֹּה יִהְיֶה לָנֶצַח. וְהֵן עַתָּה בֻּלְּעוּ עֲצָמַי בְּרֶצַח. לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח:
אֵי כֹּה גָּשׁ כְּשֶׂה לְעוֹלָה לְרַצּוֹתֶךָ. נֵלְכָה עַד כֹּה פִּתּוּ בְּעֵדוֹתֶיךָ. וְהֵן עַתָּה דָּקְרוּ כְּפֶלַח רַעְיָתֶךָ. יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ:
אֵי כֹּה הַבְטָחַת עֲקֻדִּים נְקֻדִּים בְּמַשּׂוֹאוֹת. אִם כֹּה יֹאמַר כֹּה יוּחַשׁ אוֹת. וְהֵן עַתָּה וִכַּחְתָּ עִיר מְלֵאָה תְּשׁוּאוֹת. הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת:
אֵי כֹּה זָם וְהָרַג מִצְרִי בְּגַן נָעוּל בַּקֹּדֶשׁ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה חֻתַּם בַּעֲדַת קֹדֶשׁ. וְהֵן עַתָּה חֶלְקָם אָכַל חֹדֶשׁ. כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ:
אֵי כֹּה טוֹב כְּשֻׁלַּח גְּאֹל עֲבָדֶיךָ. כֹּה תֹאמַר לְשַׁלֵּחַ עַם לְעָבְדֶּךָ. וְהֵן עַתָּה יָשְׁבוּ בּוֹגְדִים בְּבֵית וִעוּדֶךָ. שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ:
אֵי כֹּה כְּרִיתוּת חֲדָשׁוֹת בְּרִיתוֹת. בְּכֹה אָמַר כַּחֲצוֹת לַיְלָה בְּמוֹפְתֵי אוֹתוֹת. וְהֵן עַתָּה לֻהָקוּ בְּנַעֲלֵיהֶם לֶאֱתוֹת. שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת:
אֵי כֹּה מִשְׁמַע וּמֹשֶׁה עָלָה. כֹּה תֹאמַר לִנְוַת בַּיִת מְעֻלָּה. וְהֵן עַתָּה נִאֲצוּהָ בְּנֵי עַוְלָה. יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמַעְלָה:
אֵי כֹּה שִׂיחַ שִׁשִּׁים אוֹתִיּוֹת הַקְּדוּמוֹת. כֹּה תְבָרְכוּ לְשִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים דּוֹמוֹת. וְהֵן עַתָּה עָתְקוּ רְדוּמוֹת. בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת:
אֵי כֹּה פָּץ לָקֹב עָם וּבֵרַךְ עַם קְדוֹשֶׁךָ. בְּשׁוּב וְכֹה תְדַבֵּר הוּמַר לִקְדוֹשֶׁךָ. וְהֵן עַתָּה צָרוּ עַל עִיר קָדְשֶׁךָ. שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ:
אֵי כֹּה קִיחַת לְוִיִּם שְׁלֵמֶיךָ. כֹּה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם לְבֵית עוֹלָמֶךָ. וְהֵן עַתָּה רָעֲשׁוּ וְהִרְעִישׁוּ שָׁמֶיךָ. לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ:
אֵי כֹּה שִׁבְעַת שׁוֹפְרוֹת עֶרֶץ. כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים לְהַפִּיל חוֹמָה לָאָרֶץ. וְהֵן עַתָּה שְׁעָרִים טָבְעוּ בָאָרֶץ. שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ:
 
עד כאן הושלם

אי כה תשועות אסמי אוצר. בכה אמר אשר לחוזים נצר. והן אלוהים יחרף צר.

יד
כב
החרישו ממני ואשמעה…

תּוֹרָה תּוֹרָה חִגְרִי שַׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָּאַפָרִים. אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ וּמִסְפֵּד תַּמְרוּרִים.
עַל תּוֹפְשֵׂי מְשׁוֹטַיִךְ וּפוֹרְשֵׂי מִכְמוֹרִים. מַלָּחַיִךְ וְחוֹבְלַיֹךְ בְּמַיִם אַדִּירִים.
עוֹרְכֵי מַעֲרָכֵךְ מְיַשְּׁרֵי הֲדוּרִים. מְפַעְנְחֵי צְפוּנַיִךְ וּמְגַלֵּי מִסְתּוֹרִים.
מִי יְקַצֶּה בִּגְבָעוֹת וּמִי יְסַתֵּת בֶּהָרִים. וּמִי יְפָרֵק הֲוַיּוֹת וּמִי יְתָרֵץ שְׁבָרִים.
מִי יַפְלִיא נְזִירוֹת וּמִי יַעֲרוֹך נְדָרִים. מִי יְשַׁדֵּד מַעֲמַקַּיִךְ וְחַתּוּ אִכַּרִים.
וּמִי יִלְחֹם מִלְחַמְתֵּךְ וְיָשׁוּב לַשְׁעָרִים. כְּלֵי מִלְחָמָה אָבְדוּ וְנָפְלוּ גִבּוֹרִים.
אַשְׁרֵיהֶם מַשְׂכִּילִים כָּרָקִיעַ זוֹהֲרִים. בִּמְנוּחוֹת שָׁלוֹם נָחוּ יְשָׁרִים.
אוֹי וַאֲבוֹי שׁוֹד וָשֶׁבֶר לַנּוֹתָרִים.

לא
אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי, בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
קִינִים אָעִירָה, לְמַעַן אַזְכִּירָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
אָז יָשִׁיר משֶׁה, שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה, וְנָהָה נְהִי נִהְיָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן, וְשָׁכַן הֶעָנָן – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה, עָלַי כַּעֲנָנָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
גַּלֵּי יָם הָמוּ, וְכַחוֹמָה קָמוּ – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
זְדוֹנִים שָׁטָפוּ, וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
דָּגָן מִשָּׁמַיִם, וְצוּר יָזוּב מַיִם – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים, וּמַיִם הַמָּרִים – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב, סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
וּמַרְאֶה כְּבוֹד יְיָ, כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וְחֶרֶב לְטוּשָׁה, לַטֶּבַח נְטוּשָׁה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
זֶבַח וּמִנְחָה, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה, כַּצּאֹן לַטִּבְחָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת, וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
תַּעֲנִית וָאֵבֶל, וּרְדֹף הַהֶבֶל – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
טוֹבוּ אֹהָלִים, לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים, וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה, וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
מָכוּר לִצְמִיתוּת, וְכָתוּב לִכְרִיתוּת – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן, וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וְאַבְנֵי הַקֶּלַע, וּכְלֵי הַבֶּלַע – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים, וְשִׁבְעִים זְקֵנִים – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים, מוֹכְרִים וְקוֹנִים – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
מֹשֶׁה יִרְעֵנִי, וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע, וְטִיטוּס הָרָשָׁע – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה, וַייָ שָׁמָּה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
רָחַק מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
סִתְרֵי פָרֹכֶת, וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
חֵמָה נִתֶּכֶת, עָלַי סוֹבֶכֶת – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
עוֹלוֹת וּזְבָחִים, וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים, בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת, לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת, לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
צִיצַת הַזָּהָב, וְהַמְשַׁל וָרַהַב – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
אָפֵס הָעֵזֶר, וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה, וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה, וְדָוָה וּטְמֵאָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
רִנָּה וִישׁוּעָה, וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
זַעֲקַת עוֹלָל, עִם נַאֲקַת חָלָל – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְכָלִיל וּקְטוֹרָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה, וּפֶסֶל מַצֵּבָה – בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם
תּוֹרָה וּתְעוּדָה, וּכְלֵי הַחֶמְדָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּשׁוּבִי לִירוּשָׁלָיִם

 
מה
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ
עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ,
וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ.
עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל, נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ,
וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ.
עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ, אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ,
וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ.
עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ,
וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל וּמִזְבֵּחַ קְטוֹרֶיהָ.
עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ,
וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ.
עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ,
וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ:
עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ,
וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ.
עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ,
וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ.
עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ,
וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ.
עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ,
וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ.
עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ,
וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ.
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

Chabbat ‘Hazon du 9 Av – Dévarim “Tu veux du feu? Cherche-le dans la cendre”  par le Rav Yaakov Abergel

Chabbat ‘Hazon du 9 Av – Dévarim “Tu veux du feu? Cherche-le dans la cendre”  par le Rav Yaakov Abergel

‘Tu veux du feu? Cherche-le dans la cendre’ (Parole de Rabbi Moshé-Leïb de Sassov)

 

Le Rabbi n’a de cesse de nous surprendre. La raison à cela est que nous ne voyons que l’aspect superficiel de la réalité, et lorsque nous étudions les enseignements du Rabbi nous en découvrons avec stupéfaction son aspect profond.

C’est le cas tout particulièrement du 9 Av. Le Rabbi explique en effet, que ce jour n’est pas, comme tout nous porte à le croire, le jour où le Temple a été détruit.

En fait, l’apparente destruction du Temple dissimule un but trés élevé. L’Eternel n’a détruit le Temple que dans le but de le reconstruire, et contre toute attente le jour du 9 Av cache une lumière d’une extrême grandeur.

C’est précisément cette lumière que le Rabbi dévoile dans le Dvar Mal’hout du Chabbat de la Paracha Dévarim de l’année 5751, lequel tombe le jour du 9 Av, exactement comme cette année, 5778.

De manière générale, lorsque le 9 Av tombe un jour de semaine, il garde sa lumière cachée et celle-ci n’apparaît que six jours après, le 15 Av.

En effet, d’après  le principe bien connu selon lequel ‘une descente a toujours pour but une élévation’, le jour du 15 Av vient dévoiler cette lumière d’une extrême grandeur que le 9 Av garde en secret.

Le 15 Av est donc lié à la Délivrance finale, et au Rabbi de souligner qu’il est un jour de pleine lune, laquelle n’est pas sans évoquer la perfection atteinte par l’Assemblée d’Israël, qui est elle-même comparée à la lune.

Par ailleurs, si le jour du 9 Av tombe le jour du Chabbat, comme c’est le cas cette année, alors la force du Chabbat a pour effet de dévoiler le secret du 9 Av, et dés-lors, nul n’est besoin d’attendre le 15 Av pour découvrir le bien caché et l’intense profondeur qui se cachent derrière la destruction du Temple.

Aussi, lorsque le jour du 9 Av tombe le jour du Chabbat, le Jeûne est repoussé au lendemain. Tout le côté négatif est repoussé au jour suivant. L’ombre de ce jour est chassée pour ne laisser la place qu’à la lumière du 9 Av.

Le Rabbi révèle cette lumière à travers une histoire qui est mentionnée dans le Talmud Yérouchalmi (2a, 5a), dans laquelle il est dit que le Machia’h est né le jour de la destruction (physique) du Temple de Jérusalem.

A son voisin qui l’interrogeait sur le fait qu’une vache meugla à deux reprises, un Juif répondit que le premier meuglement était dû à la destruction du Temple, et le second à la naissance du Machia’h.

Le Machi’ah est né le jour où le Temple fut détruit, et du fait que le Mazal d’une personne domine le jour de son anniversaire, le Rabbi nous enseigne que le jour du 9 Av est particulièrement propice à la venue du Machi’ah.

Aussi, du fait que la venue du Machia’h correspond au dévoilement de l’Essence divine, le Rabbi établit ici le rapport qui existe entre le jour du 9 Av qui tombe le jour du Chabbat, et le jour de Kippour.

Ces deux jours sont tous les deux liés au dévoilement de l’Essence divine et à celui de l’Essence de l’âme Juive, le niveau de ‘Yé’hida’ 

La ‘Hassidout nous enseigne que la prière de la ‘Neïla’ qui est la cinquième prière du jour de Kippour, entre la prière de Min’ha et la prière d’Arvith, correspond au dévoilement de l’Essence de l’âme, Yé’hida. Or, le Rabbi enseigne que le moment le plus propice à la venue du Machia’h, dans la journée du 9 Av qui tombe le Chabbat, se situe aussi entre la prière de Min’ha et celle d’Arvith (Ce moment correspond au commencement du Jeûne).

De fait, le travail propre au jour de Kippour correspond au dévoilement du plus haut niveau de l’âme, l’Essence de l’âme, Yé’hida. Il apparaît dés-lors avec clarté qu’un Juif fait Un avec le Saint béni soit-Il. Cela, chaque jour, tout au long de l’année, à chaque instant, et dans chaque endroit.

Le Rabbi nous enseigne que concrètement le dévoilement de Yé’hida correspond au travail de la Téchouva supérieure, et que celle-ci doit être réalisée dans une grande et profonde joie.

C’est pourquoi la Téchouva supérieure est liée à la Torah, à l’image des secondes Tables qui furent données par Moché le jour de Kippour.

A la lumière de ce qui vient d’être dit, nous pouvons comprendre la declaration des Sages selon laquelle ‘Il n’y a pas eu de meilleurs jours pour Israël, que le 15 du mois de Av et le jour de Kippour’, et entrevoir un peu de la lumière qui se cache derrière la destruction du Temple. Nous pouvons finalement comprendre que les cendres du Temple cachent en réalité le feu de la Délivrance finale, et peut-être est-il possible ici d’étendre cet enseignement du Dvar Mal’hout, à la Mitsvah d’Ahavat Israël.

En effet, D.ieu déclare: ‘Faites-Moi un sanctuaire et Je résiderais parmi vous’. Chaque Juif est lui-même un Sanctuaire, et dans ce cas, la mission de chaque Juif consiste à faire de lui-même une demeure pour D.ieu. Chaque Juif a pour devoir d’attirer la Présence divine dans ses pensées, ses paroles, et ses actes.

Nous avons expliqué précédemment que lorsque le 9 Av tombe le Chabbat nous devons ‘repousser le Jeûne au lendemain’. Nous ne gardons que le positif du 9 Av, et nous repoussons au lendemain tout ce qu’il contient de négatif.

Peut-être devons-nous adopter cette attitude vis-à-vis de notre prochain. C’est-à-dire de ne regarder et de ne considérer que ce qui est positif chez lui, et de ne jamais considérer,‘repousser au lendemain’, son côté négatif.

Ce qui est vrai pour le Temple, l’est pour chaque Juif. Aussi, même quand il s’agit d’un Juif qui nous semble totalement éloigné de la Torah et des Commandements divins, à l’image des cendres qui subsistent du Temple après sa destruction, nous devons ‘voir entre les fentes des murs’, voir que ces cendres cachent une étincelle divine que nous avons pour devoir de ranimer, afin d’avoir le mérite de voir la venue du Machia’h très bientôt et de nos jours, avec l’aide de D.ieu.