Grand Farbrenguen avec les élèves des Yéchivot venus passer les Fêtes de Tichri chez le Rabbi
צילומים: שניאור מור יוסף
Kotel : Plusieurs milliers de personnes participent à la lecture des Slihot, jeudi 26 Elloul
Exposé Hala’hique du Dayan Rav Yaavov Haviv au 770, Motsaé Chabbat Selihot
Intervention et exposé Halahique du Dayan Rav Yaavov Haviv Chalita au 770 à New York Motsaé Chabat Selihot
A l’occasion de la remise de la clef au Rabbi de l’école Beth Hillel à Levallois en l’honneur du Gaon Rav Hillel Pewzner Zastal Rav et Av Beth Din de la communauté Loubavitch de France.
הגדרת « מחלל שבת בפרהסיא » במשנתו של הרבי
מאת הדיין הרב יעקב חביב – חבר בד »ץ איחוד הרבנים צרפת וחבר מכון הלכה חב »ד
התכנסנו הערב להתוועדות שבת סליחות וסעודת מלווה מלכה לרגל מסירת מפתח בנין בית הספר « בית הלל » בפאריז לרבי, לזכרו של המד »א הגה »ח ר’ הלל פעווזנר זצ »ל, רבה ואב »ד ליובאוויטש צרפת, אשר זכיתי להיות מתלמידיו הקרובים אליו ביותר, וגם לרגל סיום הרמב »ם להלכות שבת, וכפי שנהוג כאן בבית רבנו שבבל, לערוך במשך השנה סיום ההלכות הנלמדות.
הרמב »ם בסיום להלכות שבת (פרק ל הלכה טו) פסק « השבת ועבודה זרה ומזלות, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב »ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה כוכבים ומזלות, ושניהם כעובדי כוכבים לכל דבריהם ».
ובאמת הרמב »ם פסק כדברי הגמרא במסכת חולין (דף ה ע »א) « מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא ». ופרש »י (שם ד »ה אלא לאו) וז »ל: « מקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות, דהני חמירי, אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב »ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב »ה במעשה בראשית ». ומשום הכי למדנו כי המחלל שבת בפרהסיא נחשב « מומר לכל התורה כולה », אשר דינו כעכו »ם. וראה בתשובת רש »י (סימן קסט) שכתב שדברי הגמרא שמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעבודה זרה היא דעת יחיד, ואינה להלכה, וע »ש.
א. והנה לפני כמה חודשים פרסמתי מאמר בהלכה, בעלון « שונה הלכות » (גיליון 448) בדין יין שנגע בו יהודי שאינו שומר תו »מ, האם מותר בשתייה. ובכך האם דין מחלל שבת בפרהסיא, כדין גוי לענין מגע ביין נסך.
ולהקדים מצינו במשנה ע »ז (פרק ב’ משנה ג’) שחז »ל גזרו לאסור « סתם יינם », דהיינו כל יין שנגע בו עכו »ם, ואפילו אם היין לא התנסך לע »ז, מחשש שעל ידי שתיית יינם עלולים ישראל להתקרב לגויים ולהתחתן עם בנותיהם. והרי לפ »ז לא שייך חשש זה ליהודי המחלל שבת בפרהסיא שהרי אין כל איסור להתחתן עם בנותיו, וכן פסק מהר »י אשכנזי (יו »ד סימן טו) אשר מחלל שבת בפרהסיא אינו עושה יין נסך במגעו, למרות שדינו « מומר לכל דבר », וזאת כי איסור שתיית « סתם יינם » נובע מהגזירה שלא יבואו לידי חיתון, שלא שייכת ביהודי מחלל שבת.
אמנם מרן הב »י (יו »ד סימן קיט) הביא מדברי הרשב »א (ח »א סי’ תל) בשם רבינו יונה: « משומד לחלל שבתות בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז »ל, הוא מין ויינו יין נסך ». ומדברי הריב »ש (סימן ד): « האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כמה זמן, ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים, כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ושאין בידם להימלט אל מקום שיוכלו לעבוד את ה’ בלי פחד. ואם הם בגדר זה, הרי הם כישראלים גמורים, וסומכים על שחיטתן, ואין אוסרין יין במגען. ואם עוברים ברצון על אחד מהעבירות, אוסרין יין במגען ». ומפורש בדברי רבנו יונה, הרשב »א והריב »ש ומרן הב »י, כי מחלל שבת בפרהסיא « הרי הוא מין ודינו כעכו »ם לכל דבר, וממילא דין יינו כדין יין עכו »ם דאסור בהנאה. וכן הובא באור זרוע (ח »א סי’ שסז) ובספר האשכול (הל’ שחיטה סי’ ב) וע »ש.
וחידוש גדול חידש הגאון רבי עקיבא איגר זצ »ל (בחידושיו ליו »ד שם) שלא נחשב מומר אלא א »כ חילל השבת בפני עשרה ביחד, ואם היו כולם מחללי שבת כמוהו, מי יעיד ע »כ. הלא כולם פסולי עדות. ועכ »פ הנוסע ברכב ועושה עבודות בפרהסיא הריהו מומר לחלל שבת ויינו יין נסך.
ובאמת טעם הדבר הובא בשו »ת חתם סופר (יו »ד ח »ב סימן קכ) « והכא מה שעושה יין נסך איננו משום חתנות, כי מותר להתחתן בבנותיו, ולא משום לתא דעבודה זרה, אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עובד ע »ז. אשר למדנו מדבריו כי מחלל שבת בפרהסיא אוסר יין שנגע בו מדין קנס, ולא משום הגזירה שיבואו להתחתן עם בנותיו.
עוד טעם כתב הגאון ר’ יעקב עטלינגר זצ »ל והובא בספרו שו »ת בנין ציון (חדשות סימן כג) וז »ל: « ואין לומר כיון דגזירת יינם הוא משום בנותיהם, והרי בנות מחללי שבתות לא נאסרו. זה אינו, דאם כן מומר לעבודת כוכבים לא יאסור יין בשתיה, ולפי מה דאמרינן בחולין אוסר. וצ »ל כמו שכתב הר »ן בחידושיו שם, כיון דהוי ככותי גמור, הוא בכלל גזירתן, אעפ »י שאין בבנותיו איסור חתנות. וא »כ ה »ה במומר לחלל שבת בפרהסיא. כוונת הבנין ציון, הוא שלמרות שטעם הגזירה לאסור מגע עכו »ם ביין לא שייך במחלל שבת, אולם היות ודינו כמומר לעבודת כוכבים, « לא פלוג » רבנן בגזירותיהם להבדיל בין מגע עכו »ם ביין למגע מחלל שבת ביין, וגם מגע מחלל שבת ביין אוסר את היין כדין עכו »ם.
והנה במאמר שכתבתי בעלון « שונה הלכות » (שם) העליתי גם מדברי ה’בנין ציון’ הנ »ל אשר לדעתו היות שבא לביהכנ »ס בשבת ועושה קידוש, אף שאח »כ הולך ומחלל שבת במלאכות דאורייתא, אינו אוסר את היין במגע. שהרי הטעם שמחלל שבת נחשב כגוי, הוא שע »י חילול שבת נראה עליו שהוא כופר במעשה בראשית, ולכן נחשב כמי שאינו מקיים את כל התורה כולה, אבל זה שאומר בפירוש בפיו « ויכולו השמים והארץ », אי אפשר להחשיבו ככופר, ואינו אוסר יין במגעו. וז »ל הבנין ציון: « והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם. אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא.
ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד, מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומים ממש לצדוקים דלא נחשבו כמומרים אע »פ שמחללים שבת, מפני שמעשה אבותיהם בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ».
והנה כוונת הבנין ציון, לדברי הרמב »ם (הלכות ממרים פ »ג ה »ג) על ה »קראים » ובניהם, שפסק: « בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותן עליו הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגוים על דתם, שהוא אנוס. ואע »פ ששמע אח »כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום, עד שיחזרו לאיתן התורה ». וכדברי הרמב »ם פסקו הב »י והרמ »א (יו »ד סי’ קנט ס »ג). ולכך גם אם יבואו לטעון כי היום הדרך לחינוך יהודי ולימוד תורה פתוחה בפני כל, ולכן אין לדון מי שאינו שומר מצוות כתינוק שנשבה, הרמב »ם כבר הכריע לקולא שהוא כאנוס גם במקרה ש »ששמע אח »כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם ».
ובעלון שם הזכרנו דברי קודש של הרבי (שיחת תנש »א פר’ ויחי עמ’ 228) « שאלה שלעת-עתה אינם מקיימים תורה ומצוות הם « תינוקות שנשבו », ודינם מפורש בפס »ד הרמב »ם דלעיל.
ב. כעת ננסה לחדש הגדרה חשובה בענין של « מחלל שבת בפרהסיא » שהזכיר הרמב »ם ושהובא להלכה, מה היא ההגדרה של « פרהסיא » וזה יביא לנו עוד צד של היתר בכו »כ דינים הקשורים לזה, וזאת בלי להזדקק ל »היתר » של הדין « תינוק שנשבה ».
הנה הגאון הרב משה פיינשטיין זצ »ל בספרו אגר »מ (אהע »ז ח »ב סי’ כ) העלה על דבר סופר שהוא חזן בביהכנ »ס שנתקבל שם כשהיה בית הכנסת כשר, אבל בשביל פרנסתו נשאר שם לחזן גם כשהתקלקלו הבעלי בתים והנהיגו מנהגי הרשע של הקונסרווטיבים להתפלל בתערובות אנשים ונשים, ולהתפלל במיקרופון בשבתות וימים טובים, אבל בשאר דברים של שבת ובכל איסורי התורה הוא בחזקת כשרות כמתחילה, אם יש להכשירו לכתיבת גט בשעת הדחק גדול, שלא נמצא סופר אחר עד מקום רחוק מאד ».
והנה השואל שם רצה להתיר את הדבר, על פי דברי שו »ת בנין ציון שהזכרנו למעלה, שיש למחללי השבת בזמנינו דין « תינוקות שנשבו », ולכן « אפשר יש לדונם כאומר מותר שאין להם דין מומר ». אמנם האגר »מ דחה את דבריו בזה »ל: « לא נכון לע »ד להחשיבם כאומר מותר באיסור חמור ומפורסם כזה, שאף הנכרים יודעים איך שלישראל אסור יום זה במלאכה, לומר שיתחשבו כאומר מותר ».
אלא האגר »מ כתב שאין להחשיבם כנכרים, מטעם אחר: « דוודאי אין הכרח שמי שמחלל שבת לתיאבון הוא כופר במעשה בראשית, דאפשר שאף שמאמין אינו יכול לכבוש יצרו להרווחת ממון ולשאר תאוותיו, כמו שאמרינן בעובר על שאר עבירות אף החמורות כשהוא לתיאבון, שאינו משום שכופר בהשי »ת שרואה ושומע, אלא שאף שמאמין עובר, משום שאינו יכול לכבוש את יצרו לתאוותיו. והטעם, משום דלא איתרע מחזקת כשרותו ליותר ממה שרואים. וכיון שאפשר שהוא בעצם מאמין בעין רואה ואוזן שומעת, אך שמכל מקום אינו יכול לכבוש את יצרו אמרינן כן, וא »כ גם במחלל שבת לתיאבון היה לו לומר כן. ולכן הוא כן באמת במחלל בצנעא תלינן שאף שהוא מאמין במעשה בראשית לא היה יכול לכבוש את יצרו, ואין דינו כנכרי. אבל כשמחלל בפרהסיא, הרי בהרבה רואים יהיו מי שיאמרו שהוא מצד שכופר במעשה בראשית, כיון דבמעשה זו שעושה הוא מעשה כפירה שממילא הוא כאומר להרואים שכופר. וזהו טעם החילוק בין מחלל שבת בצנעא למחלל שבת בפרהסיא בשבת ».
מדבריו למדנו שיהודי המאמין בהקב »ה, אך נכנע לתאוותיו ואינו יכול לכובשם, אינו נחשב כמחלל שבת כאשר עושה זאת בצנעא. מה שאין כן מחלל שבת בפרהסיא, היות שעושה את מעשיו בגלוי ובפרסום, זה מוכיח שהוא אינו מאמין בה’, ועל כן דינו כנכרי, ואע »פ שבשני המקרים עשה את אותו מעשה. אלא יותר מזה גם כאשר אותו יהודי הידוע כשומר תורה ומצוות ואינו מחלל שבת, ורק לצורך פרנסתו נכשל בחילול שבת, ואפילו שחילול השבת הוא « בפרהסיא », אין להחשיבו כ »מומר » הכופר בה’, כדבריו: « ואם כן במי שידוע לכל שמאמין שהשי »ת ברא העולם שרואים אותו שנזהר בכל איסורים במאכלות אסורות וכדומה בחיובי עשה שעליו, ורק שעושה מלאכתו להרוויח בשבת, הרי הוא למכירים אותו כאנן סהדי שעושה רק משום שאינו יכול לכבוש את יצרו.
וכשיש אנן סהדי מהני אף דברים שבלב, כדאיתא בתוספות בקידושין (דף מט). ולכן אלו מחללי שבתות שידוע ששומרים מצות התורה, ועושים רק להרווחת ממון, אף שיודעים חומר האיסור, יש טעם גדול שאינם כנכרים ואין להם דין מומר לכל התורה. וכל שכן באלו שידוע שגם שומרים שבת בדבר שאינו נוגע לפרנסתם, שיש לומר שאינם כמומרים. אבל אלו שלא ידועים לשומרי תורה יש להם דין מומרים לכל התורה, והם כנכרים ואין להחשיבם כאומר מותר כדלעיל ». ולכן הוא מסיק בנדון החזן המתפלל ברמקול בבית כנסת של קונסרווטיבים, שניתן להכשירו לכתיבת גיטין בשעת הדחק: « בעובדא זו שידוע לשומר תורה וגם שבת בדברים שלא נוגע לפרנסתו, יש גם טעם זה שלא להחשיבו בדין מומר לכל התורה ».
ומצאנו עוד תשובה באגרות משה (יו »ד ח »ב סי’ ה) בשאלה על אודות חזן שמתפלל במיקרופון האם ניתן לאכול משחיטתו, ומסיק שם להלכה: « בעובדא זו שידוע להרואים שרק בחילול זה שמתפלל במייקראפאן הוא מחלל שבת שהוא לתאות פרנסתו, יש גם טעם זה שלא לפוסלו כמומר גמור, אלא כמומר לתיאבון שכשר על ידי שיבדקו סכינו וישחוט כשעומדים על גביו. ולכן אף שודאי מכוער הדבר לקבל שוחט כזה שיהיה שוחט בקביעות, וכשיהיה האפשרות טוב לסלקו וליקח שוחט ירא שמים בלא פקפוק. אבל בשעת הדחק כזה שאם ירצו לסלקו יתבטל כל התיקון שעמל כב’ תורתו לתקן הכשרות והשלום, רשאי להכשירו כשיבדקו סכינו ויעמוד מומחה ויר »ש על גביו בשעת שחיטה ».
למדנו מדבריו הגדרה חדשה מה נחשב « פרהסיא » לענין חילול שבת. « פרהסיא » אין פירושו רק עצם עשיית מעשה חילול השבת בפני רבים, אלא עשיית מעשה המתפרש בעיני אחרים כמעשה כפירה בה’. ועל פי הגדרה זו, כאשר חילול השבת נעשה מחמת דוחק הפרנסה, אפילו כשנעשה בפני רבים, המחלל שבת אינו נחשב כ »מחלל שבת בפרהסיא » ו »מומר », מכיון ש »אנן סהדי », ברור מעל לכל ספק, שעשיית המעשה נבעה מנפילה במלכודת היצר הרע, ולא מכפירה בה’.
ג. והנה בהלכות עירובין מצינו הלכה כאשר דר בחצר מחלל שבת, ושם פסק מרן השו »ע (או »ח סי’ שפה ס’ ג) « ישראל מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו »ם. ואם אינו מחלל אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות ». והיינו, שרק מחלל שבת בפרהסיא נחשב כעכו »ם, שאינו אוסר על ישראל הדרים עמו בחצר את הטלטול בה ואינו מצריך תיקון של עירובי חצרות. אולם מחלל שבת בצנעה, נחשב כישראל ה »מבטל רשות », דהיינו מחשיב את רשותו כרשות שאינה מתבטלת לרשויות האחרות, ואוסר את הטלטול אלא אם כן עשו עירובי חצרות.
ובאשר ההגדרה של « פרהסיא », פסק רבנו הזקן בהלכות עירובין (שם ס’ ג) « ואינו נקרא מומר לחלל שבתות בפרהסיא אלא כשרגיל בכך ואינו נזהר כלל, אבל לא כשחיללו פעם באקראי בעלמא כשהיה דחוק לפי שעה ». ובהלכות שחיטה פסק רבנו הזקן (יו »ד סי’ ב קונט »א ס »ק י’) שהגדרת בפרהסיא היא בפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם והוא ידע שיתפרסם. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס »ק ד) « ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל, או שידע שיתפרסם ביניהם ». ועוד כתב המשנ »ב (ס »ק ו) בשם האליה רבה (שם ס »ק ג) « ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב ».
הנה מדברי האליה רבה למדנו כי מחלל שבת המתבייש במעשיו אינו נקרא מחלל שבת « בפרהסיא » ובכך בשונה מההבנה הפשוטה היא ש »פרהסיא » פירושו רבים, וממילא « מחלל שבת בפרהסיא » הוא אדם המחלל את השבת בפני רבים. הנה למדנו כי יתכן מצב שאדם יחלל שבת בפני רבים, אך אם בשעה שמחלל את השבת יבוא לפניו אדם גדול, הוא יתבייש בפניו ויצניע את מעשיו, אינו נחשב בהגדרה הלכתית, כמחלל שבת « בפרהסיא », ואע »פ שעשה את המעשה בפני אנשים רבים. היינו שגוף מעשה חילול השבת נעשה « בפרהסיא », דהיינו בפני רבים. ולא עוד, אלא שגם אם לאחר שאותו אדם גדול שהמחלל שבת פגש והתבייש בפניו והסתיר את מעשיו ימשיך בדרכו, המחלל שבת חזר לסורו וימשיך במעשיו. ועם כל זאת עושה המעשה אינו בגדר « מחלל שבת בפרהסיא », בגלל שיש לו בושה לעשות את חילול השבת בפני « אדם גדול ».
וחזי הוית להרש »ש (שבת דף לא ע »א) על אודות המעשה בגוי שבא לפני הלל להתגייר, ואמר שאינו מאמין בתורה שבעל פה, ואף על פי כן גיירו הלל, ורש »י שם פירש: « גייריה, וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו. דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד, שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ». הלכך כוונתו, דכופר לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר. אבל זה לא חקר ולא נוכח, אלא שלא היה מאמין.
לכן הובטח שלאחר שיברר אליו אמיתת הדברים ישוב להאמין ». אשר ע »כ למדנו כי הגדרת « כופר » הוא אדם שמעשיו נעשים מתוך חקירה שמסקנותיה הם מרידה בהקב »ה פריקת עול התורה והמצוות. אבל אי קיום מצוות, ואפילו חילול שבת אשר אינם נעשים ונובעים מתוך כפירה, אינם גורמים לכך שהעושה אותם יחשב « כופר », ולכן אינו נחשב כמומר לכל התורה כולה.
וראה בספר הפרדס (שנה מד, חוברת י, סי’ פג) « כתיב ושמרו בני ישראל את השבת וגו’ אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל. נראה דמלבד שנאמרת בכתוב הבטחה כי השבת לא תתבטל מישראל לעולם (מכילתא), כלול בזה גם כן כי בשמירת השבת, ואפילו בשמירה פחותה מאד, ולא עוד גם בחילולה אם רק לא בוטלה שמירתה בפרהסיא לגמרי, עדיין השבת אות היא לישראל כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ. וזהו פירושא ד »לעולם », דאף בשמירת שבת כל דהוא, עדיין האות קיים.
ובזה מובן הדין המובא במשנה ברורה, דאם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב. ולכאורה אין בזה מובן, הלא חילל השבת בפני עשרה ואין לך חילול שבת בפרהסיא גדול מזה, ומנלן זה שאם רק בפני אחד הוא מתבייש עדיין אינו נחשב למחלל שבת בפרהסיא. אמנם להמתבאר ידעינן זאת מזה שנאמר « אות היא לעולם », דאות השבת אינו בטל לעולם אף אם אינו ניכר ואין אנו רואים אותו אלא בפני אחד בלבד ».
אשר ע »כ למדנו כלל גדול בהגדרת מחלל שבת « בפרהסיא », שאינו תלוי אך ורק בעשיית מעשה בפני רבים, אלא יש לבדוק בשורש המעשה האם הוא ביטוי לכפירה בה’ ומרידה בתורה, וניתוק « אות השבת » בין ישראל לבוראם. וזה עולה יפה עם פרש »י שהזכרנו למעלה בגמ’ חולין « האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב »ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב »ה במעשה בראשית ». כלומר, הסיבה לכך שמחלל שבת נחשב כעכו »ם היא, בגלל שהוכיח במעשיו שהוא כופר במעשה בראשית « והעיד שקר » שכביכול הקב »ה לא ברא את העולם. ולכן, רק כאשר המעשה שעשה מוכיח זאת באופן מוחלט, הרי הוא « מחלל שבת בפרהסיא » שדינו כעכו »ם. אולם כאשר הוא מחלל שבת, אולם יחד עם זאת הוא מתבייש במעשיו באופן שאם יעמוד לפני אדם גדול יצניע את מעשיו, כבר לא נוכל לומר שכל מעשיו הם כפירה בה’, אלא יצרו הוא שהתגבר עליו, אך בפנימיותו הוא נשאר דבוק ב »אות היא לעולם » של השבת.
יוצא לנו לפ »ז הגדרה מעניינת שיש מצב שאדם יחלל שבת בפני רבים, אך אם בשעה שמחלל את השבת יבוא לפניו אדם גדול, הוא יתבייש בפניו ויצניע את מעשיו, אזי אינו נחשב מבחינת ההלכה כמחלל שבת « בפרהסיא ». וכן אם התברר שעושה זאת כי יש לו יצר הרע גדול או לצורך פרנסה ומשום הכי מחלל הוא את השבת הנה אם יש במעשיו הוכחה לכך שהוא אינו « כופר » בה’ ובתורה, אלא « יצרו התגבר עליו », וכגון מי שעושה קידוש בשבת או שהוא בא להתארח לסעודת חג הנה במעשה זה כבר אינו מוגדר כ »מחלל שבת בפרהסיא ».
ד. ומעשה שהיה בסוכות תשנ »ו בהיותי מתפלל בבית הכנסת של הגה »ח ר’ הלל פעווזנער זצ »ל אב »ד ק »ק ליובאוויטש צרפת, ובהיותנו אוחזים בתחילת חזרה לתפילת מוסף של יו »ט נכנס בביהכנ »ס כהן שהגיע עם רכבו לביהכנ »ס, והיה ידוע שאינו שומר שבת ויו »ט, ולא היו שם כהנים מלבדו, פנה אליו הגר »ה זצ »ל ואמר לו ליטול ידיו ולעלות לדוכן לברך את עם ישראל באהבה, אחרי התפלה פנה אליו רב אחר ואמר לו היתכן לתת לכהן שמחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן, הרי זה היפך מדברי המשנ »ב, ענה לו הגר »ה זצ »ל יש לנו את האליה רבה, וגברה רבה הוא.
ידוע היה הגר »ה פעווזנער זצ »ל שלא היה מרבה בשיחה ומראי מקומות, אלא אומר כמה מילים וחותך הענין, ובכך כעת אחרי שהסברנו את ההגדרה של מחלל שבת בפרהסיא נוכל להבין על מה הוא התכוון להתיר לאותו כהן מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן.
ולהקדים פסק השו »ע (או »ח סימן קכח סעי’ לז) « מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו, וי »א שאם עשה תשובה נושא כפיו וכן עיקר, ואם נאנס לדברי הכל נושא כפיו ». וכן פסק רבנו הזקן (שם ס’ נא) כהן שהמיר דתו אפילו לדת הישמעלים שאינם עובדי ע »ז קנסוהו חכמים להיות מחולל מקדושתו ואינו נושא כפיו ואינו קורא בתורה ראשון והוא שלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה אפילו המיר דתו לע »ז וחזר בו, חוזר לקדושתו. אמנם פסק המשנה ברורה (שם ס »ק קלד) « מומר לע »ז בין בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה, וכדכתיב « אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה’ בירושלים ». וממשיך שם « כתבו האחרונים שאפילו אם המיר לדת ישמעלים שאינן עובדים ע »ז אפ »ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד כוכבים, ולא ישא כפיו ». משמע שאותו רב התכוון על דברי המשנ »ב הנ »ל שאוסר לכהן מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן.
אמנם על דברי המשנ »ב, מצאנו שהגר »מ פיינשטיין « מפקפק טובא » לאסור לכהן מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן, והוא הולך ע »פ הכלל והדרך שהזכרנו למעלה ושיטתו ע »כ מה היא הגדרת מחלל שבת « בפרהסיא », ושם בתשובה של כהן מחלל שבת פסק (או »ח ח »א סי’ לג) שאין לפוסלו לעלות לדוכן, כי יש להגדיר את החילוק בין « מחלל שבת בפרהסיא » ל »מחלל שבת בצינעה » על פי מה שחז »ל דימו את המחלל שבת לעובד ע »ז ש »הוא מצד שנראה ככופר, וזה שייך רק באם מצד זה מחלל שבת. אבל אם הוא מצד שאינו עומד בנסיון דהרווחת ממון או למלאות תאוותו אין להחשיבו ככופר, ולכן בצינעה יכול לומר שהוא רק למלא תאוותו. ואף אם לא אמר כלום, תלינן מצד חזקת כשרות, שרק למלא תאוותו ולא מצד כופר ».
ובכך אדם המאמין בהקב »ה, אך נכנע לתאוותיו ואינו יכול לכובשם, אינו נחשב ככופר בה’ כאשר עושה זאת בצינעה. מה שאין כן מחלל שבת בפרהסיא, בגלל שעשה את מעשיו בגלוי ובפרסום, הדבר מוכיח שהוא אינו מאמין בה’, ועל כן דינו כנכרי. « ואם כן פה [בארה »ב] שידוע שרוב מחללי שבת הם בשביל תאוות הממון, ויש הרבה שהולכים לבית הכנסת להתפלל ואחר כך הולכים לבית מסחרם, אפשר גם שהוא בפרהסיא נדון כבצינעא, שלא יאמרו הרואים כלל שהוא מעשה כפירה, רק שהוא עושה עברה דחילול שבת בשביל תאוה, שאם כן גם לכל דבר אינו כעובד עכו »ם, וכל שכן לנשיאת כפיים ».
וראה עוד בשו »ת בית יצחק (אבהע »ז ח »ב סי’ סה) ושו »ת מהרש »ם (ח »א סי’ קכא) ושו »ת אחיעזר (ח »ג סי’ כה) ושו »ת זקן אהרן (ח »א סי’ יב) ושו »ת משנה שכיר (חאו »ח סי’ לד) ושו »ת ציץ אליעזר (ח »ז סי’ ו) אשר בעוונותנו הרבים פשטה המספחת של חילולי שבת מחמת קושי השעבוד והצרות והדחקות הנוראה בפרנסה, ואצל רבים מאחינו בני ישראל התועים אף שיודעים משמעות שמירת השבת, מ »מ נעשה להם כהיתר, והחילול שבת אצלם אינו בהכרח הוכחה על כפירתם באלקי ישראל ובמעשה בראשית, אלא מחמת הרגלם בזה מבית אבותם, או מחמת אי עמידתם בנסיון המר של דחקות הפרנסה.
וכן פסק אב »ד שטראסבורג הגאון ר’ אברהם דוד הורוויץ זצ »ל בספרו קנין תורה (ח »א סי’ לה) להתיר לכהן מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן « כי מעת שהנני במדינות אלו שהפרוץ מרובה על העומד והנסיונות מלסגור חנותו בש »ק הם גדולים מאד ונכנס כמעט בגדר מדריגה בעוה »ר, ואני מכיר הרבה מכאלו אשר לבם דוה עליהם על שאין ביכלתם להתגבר על יצרם ויש שמאנים עצמם כשירחיב השי »ת יחזור לשמור שבת ק’ כמו שרגיל מבית אבותיו ואף כי גם זה מעצת היצר ר »ל להרגיע את רוחו קצת ומסיתו לכשאפנה כו’ אבל ככה המצב ה’ ירחם, ובכל אופן קשה לאמר על אלו שהם כגוי לכל דבריו ».
אמנם עדיין לא הבנתי מה היתה כוונתו של הגר »ה פעווזנער זצ »ל ועל מה הוא התכוון כאשר אמר לאותו רב כי יש לנו שיטתו של האליה רבה. אלא כמה שנים אחרי זה בעת למדתי שו »ע חלק אבהע »ז, מצאתי תשובה של רבנו הצ »צ (חאבהע »ז סימן רנט) על אודות גט שנכתב ע »י סופר מובהק וחתום בשני עדים ויצא על אחד מהעדים לעז שהוא פסול לעדות מדרבנן כי יצא עליו הלעז שיושב בקאבאק בשבת ומוכר יי »ש, ורבנו הצ »צ התיר את הגט מכמה טעמים, ובאחד מהצדדים העלה לדינא « מה גם בנד »ז י »ל אף מדרבנן אינו פסול אם מטעם שלא הכריזו, ואף את »ל שמחלל שבת חמור יותר וזה חשוב בפרהסיא כיון שידוע לעשרה בני אדם שיושב בקאבאק בשבת (עיין יו »ד סי’ קנ »ז) מענין והא אסתר בפרהסיא הוה וכו’. אך זה ודאי אינו יודע כלל אם מטלטל המעות או לא, וא »כ הרי האליה רבה (סי’ שפה) כתב בשם תו »ח אף אם מחלל שבת באיסור דרבנן בפרהסיא אם מכסה בפני הנשיא אינו חשוב פרהסיא. וזהו מוכרח בגמרא בעירובין פרק הדר (דף סט, ע »א). אם כן כל שכן בכהאי גוונא דהפרהסיא רק שיושב בקאבאק, ואם מטלטל מעות אינו ידוע כלל. ואם מדידה אין צורך בודאי, כי שם כל הכלים מליאים ומדודים שטאפין וחצי שטאפין חתומים. עכ »ל תשובתו של רבנו הצ »צ זי »ע ».
אחרי שלמדתי אותה תשובה שאלתי לגר »ה פעווזנער זצ »ל, האם הוא התכוון בדברי האליה רבה המובא בתשובתו של הצ »צ, בענין העד שיצא לעז שמחלל שבת בפרהסיא, וענה לי בחיוך שזאת הייתה אכן כוונתו, שאף אם מחלל שבת בפרהסיא, אם מכסה בפני הנשיא אינו חשוב פרהסיא. ועוד שהרי בענין חילול שבת בפרהסיא אינו תלוי רק בעשיית מעשה בפני רבים, אלא יש לבדוק בשורש המעשה האם הוא ביטוי לכפירה בה’ ומרידה בתורה. ובכך היה ברור שהיה ניתן לעלותו לדוכן לברכת כהנים.
וניתן להסביר שכך גם דעתו הגדולה של הרבי בכל מה שקשור לאותם יהודים שלדאבוננו עדיין לא מקיימים תורה ומצוות, התייחסותו של הרבי בנושא הובא בסוף ליקוטי שיחות (כרך ל »ד, שמח »ת) וכן הובא באגר »ק (חי »ד עמ’ צה) « על דבר העליה לתורה של כאלו שאין ברור אופן שמירתם התורה והמצוה. כבר שאלוני פעם על דבר זה מבית הכנסת דישיבת אהל יוסף יצחק במעלבורן, ועניתי אז, ומענה זו גם עתה בתוקפו הוא. שהחלטה בזה תלויה בכמה וכמה פרטים, הן בהנוגע לאופן הנהגתו של זה הרוצה לעלות לתורה, והן בהנוגע להנמצאים בבית הכנסת והרושם עליהם, שככל העניינים הנעשים בפרהסיא גם זה צריך להביאו בחשבון, ובהתאם להבירור בהאמור יש על אלו הנמצאים על אתר להחליט. אלא שמובן ע »פ מאמר רז »ל לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל וכו’ שבאופן כזה צריך להתנהג גם בשאלה האמורה. ובפרט כשיש ספק אם צריך בכלל לדחות אפילו בשמאל, והרי כבר נאמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ».
ואולי כוונתו של הרבי היא כפי שהבאנו למעלה בין היתר מדברי האג »מ שהיות שהגיע לבית הכנסת להתפלל או לעלות לתורה או לעלות לדוכן הנה אף שבואו לשם היא כרוכה לדאבוננו ע »י חילול שבת הנה מ »מ אינו נחשב הוא להגדרתו של « מחללי שבת בפרהסיא » שדינו כעכו »ם. שכן כאשר אדם זה בא לבית הכנסת, הרי הוא כאותו מחלל שבת המתבייש לעשות את מעשיו בפני אדם גדול, ומראה בכך שמעשי חילול השבת שלו ואף שהם בפני רבים אין מקורם בכפירה בה’, אלא יצרו הוא שהתגבר עליו. וזה אולי כוונתו הק’ של הרבי בלשונו הזהב « לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל וכו » שבאופן כזה צריך להתנהג גם בשאלה האמורה. ובפרט כשיש ספק אם צריך בכלל לדחות אפילו בשמאל, והרי כבר נאמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ».
ולסיום ראה חידושו של הגאון מלמד להועיל (יו »ד סי’ נב) אשר קיבל הוא מרבותיו גדולי ישראל, שמה שאמרו חז »ל שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו »ם לכל דבר, הוא זה בזמן שישראל על אדמתם, וכולם היו נוהגים ע »פ התורה וההלכה, שאז מי שמעיז פניו לחלל שבת בפרהסיא, מוציא הוא עצמו מכלל ישראל, אבל בדורינו זה שלצערינו הרב רבים עתה עם הארץ מחללי שבת, ניתן להקל ולא להחשיבם כעכו »ם.
היום ב »ה בזכות עבודת קודש של השלוחים בכל מדינות בעולם, כאשר בזכות קירוב לבבות של ישראל לאבינו שבשמים,ב »ה הרבה חוזרים לשמירת השבת כהלכה, ובכך קרובים לדברי הגמ’ בשבת (דף קיח ע »ב) « אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנאמר (ישעיהו נו, ד) « כה אמר ה’ לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, וכתיב בתריה « והביאותים אל הר קדשי », בביאת גוא »צ בב »א.
Roch Hachana: Pourquoi doit-on sonner le choffar pour évoquer «la Royauté» et «le Souvenir» ?
Si’ha du Rabbi Express : « Un choix éclairé » – Likoutei Si’hot ‘Helek 28 par Jonas Elbaze
Dans la Paracha de cette semaine, Nitsavim, D.ieu exhorte chaque Juif à choisir le bon chemin, celui de la vie, celui de la Torah.
Dans les mots : » J’ai placé devant toi, la bénédiction et la malédiction, tu choisiras la vie. »
Rachi, célébre commentateur du 12e siècle explique ce verset de deux manières :
C’est comme un père qui dirait à son fils « Voici le bon chemin, choisis ce bel héritage ! »
Ou comme un père qui aurait posé la main de son fils sur le bon sort et lui aurait dit : « Prend celui ci ! »
En s’arrêtant un instant sur les deux réponses de l’exégète du 12e siècle, Rachi, une question émerge :
Les deux réponses sont relativement proches. Pourquoi ne pas produire qu’une seule réponse ?
Le Rabbi s’arrête dessus et revisite, de manière exceptionnelle, la teneur des propos de Rachi :
Ces deux propos désignent en réalité, deux façons pour le juif de déterminer quel chemin il prendra.
Le premier, serait un juif qui aurait envisagé les deux chemins, celui de la Torah et celui en dehors.
Estimant que celui de la Torah était rationnellement meilleur (« Ce bel héritage ») , il l’aurait choisis.
Le second, lui, n’aurait pas comparé les deux chemins. Il aurait directement indexé son choix sur le judaïsme qu’il a reçu de sa mère , et donc de facto, sur son lien naturel et privilégié à D.ieu.
( Comme le père qui, sans l’avis du fils, lui pose la main sur son sort, sous entendu, qu’on ne le lui laisse pas le choix de sa judeïté)
Ainsi, le premier chemin est valable mais est basé sur l’intellect limité de l’homme.
Le deuxième chemin, lui, est évidemment un service infiniment plus élevé, du fait que le choix est indexé sur le lien essentiel entre D.ieu et le juif .
Et le Rabbi de conclure :
Le premier chemin sera semé d’embûches.
Mais lorsqu’un juif choisira ce second chemin, qu’il sache que tout ce qu’il recevra de bon dans sa vie viendra directement de D.ieu, sans aucun intermédiaire, ni même obstacles.
Preuve en est : une fois sa main posée sur son sort par son père, il lui dit « Prend celui ci! » ( Sous entendu que le père lui a déjà apporté sur un plateau, il ne reste plus qu’à récolter !)
Tanya ch. 26 #3 – Une seule option à choisir: le bien caché ou le mal visible?!
Texte & Audio : Paracha Nitsavim « Réouta dé Liba », « la Volonté du coeur » par le Rav Yaakov Abergel
(Pour la réussite spirituelle et matérielle de Liba bat Esther)
Il est écrit au début de notre Paracha (Nitsavim, 29, 9, 10) :
« Vous vous tenez debout, vous tous aujourd’hui, devant l’Eternel votre D.ieu : vos chefs, vos tribus, vos anciens, vos officiers, tout homme d’Israël. Vos jeunes enfants, vos femmes et ton converti qui est à l’intérieur de ton camp, depuis celui qui taille ton bois jusqu’à celui qui puise tes eaux ».
L’Admour Hazaken nous enseigne que ce jour pendant lequel « Vous vous tenez debout, vous tous aujourd’hui » est celui de Roch-ha-Chana.
Par ailleurs, le Rabbi évoque dans le Dvar Mal’hout que le premier jour de sa création, Adam ha-Richon se prosterna, et fit se prosterner, toute la Création, devant l’Eternel, ainsi qu’il est écrit (Téhilim, 90, 6) :
« Venez, nous nous inclinerons, nous nous courberons, et nous nous prosternerons, devant l’Eternel Qui nous a faits ».
Le jour de Roch-ha-Chana n’est donc pas sans exprimer, à l’exemple d’Adam-ha-Richon, la reconnaissance et la plus totale soumission du peuple juif vis à vis de son Créateur, le Roi des rois, le Saint béni soit-Il. Cette histoire n’est donc pas non plus sans évoquer le lien, et la totale soumission, de l’Essence de l’âme Juive avec l’Essence divine.
Il est écrit dans les « Récits hassidiques » de Martin Buber, que « Peu de temps avant les fêtes, le Baal Chem Tov demanda à son élève le Rav Wolf Kizès, de se préparer afin de sonner du Choffar le jour de Roch Hachana. L’élève s’exécuta, et avec le plus grand soin travailla les « Kavanot’, les « intentions profondes’, qui animeraient chaque son qu’il émettrait en soufflant dans le Choffar. Le souffle devait provenir du plus profond de lui-même, devait naître d’une application et d’une méditation d’une extrême profondeur. Pour plus de sûreté, le Rav Wolf consigna les éléments de ses recherches sur un feuillet qu’il glissa sous son vêtement. Mais le papier tomba et se perdit, sur la volonté du Baal Chem Tov à ce que l’on dit. Quand vint le jour de Roch Hachana et que le moment des sonneries du Choffar arriva, Rabbi Wolf chercha en vain le papier. Le sang lui monta à la tête, et une sensation de vide se répandit dans tout son corps. Et quand il voulut se rappeler la « Kavana » de mémoire, il fut incapable de se souvenir de rien. Les larmes coulèrent lentement de ses yeux, et c’est en pleurant qu’il sonna du Choffar. Le Baal Chem Tov lui expliqua peu de temps après la prière de ce saint jour, que nombreuses sont les clefs qui ouvrent les portes du Palais du Roi des rois. Mais parmi toutes ces clefs, la plus précieuse d’entre toutes, celle face à laquelle aucune serrure ne peut résister, ce sont les larmes qui proviennent du plus profond du cœur.
Cette histoire du Baal Chem Tov est aussi celle du Rabbi car le Rabbi nous enseigne inlassablement, et il nous donne les moyens, de dévoiler la force infinie de l’Essence de notre âme, dans nos pensées, dans nos paroles, et dans nos actes. Le Rabbi nous demande par exemple de sortir ces « larmes » qui viennent de notre désir de la Délivrance finale et de la venue du Machia’h. Ces larmes qui crient « Ad Matai ? » proviennent du plus profond du cœur, et elles désignent la lumière qui provient de l’Essence de l’âme Juive.
Le Rabbi nous enseigne que « face à ces larmes aucune serrure ne peut résister !’, aussi, c’est en dévoilant la Volonté la plus profonde de notre âme que nous dévoileront la Volonté la plus profonde et la plus intérieure de D.ieu, « la Volonté de toutes les Volontés’, Sa Volonté de résider en ce monde.
Dans l’histoire que nous venons de raconter, il est rapporté que « le papier tomba et se perdit sur la volonté du Baal Chem Tov ». Rabbi Israël Baal Chem Tov souhaitait que son « Hassid agisse au-delà de l’intellect et de la raison, et en lui faisant perdre le papier, il l’éleva bien au-delà de l’intellect. Il l’éleva au niveau des « larmes qui proviennent de la profondeur du cœur ». Au niveau de ces larmes qui dépassent totalement l’intellect et la raison, car elles prennent leur source à un niveau qui est au-delà de toute la Création, au-dessus de l’enchaînement des mondes.
De la même façon, le Rabbi nous enseigne par ses Pensées, par ses Paroles, et par ses Actes, à atteindre ce niveau. Cela n’exclut pas le fait qu’un « Hassid se doit continuellement de travailler au moyen des forces de son intellect. Bien au contraire, c’est en exploitant d’abord toutes les forces de son âme qu’il parviendra ensuite à dépasser l’intellect.
Cela aussi apparaît clairement dans notre histoire. Nous voyons en effet, que le Rav Wolf Kizès apprit toutes les « Kavanot » avant « d’égarer » le papier sur lequel il les avait consignées. Il en va de même dans notre service divin, car nous ne pouvons dévoiler la partie la plus profonde de notre âme que si nous avons auparavant dévoilé sa partie révélée, notre intellect en l’occurence.
Il est écrit dans la Paracha Ekev (8, 3) : « Il t’a fait souffrir, t’a affamé et t’a nourri de la manne que tu ne connaissais pas et que tes pères ne connaissaient pas, afin de te faire savoir que ce n’est pas seulement par le pain que l’homme vit, mais c’est par tout ce qui sort de la bouche de L’Eternel que l’homme vit ».
Dans ce verset, nous pouvons nous rendre compte de la différence profonde qu’il existe entre le pain et la manne, De fait, c’est la même différence qui existe entre la partie révélée de la Torah et sa partie profonde, ou bien encore, entre la partie révélée de l’âme et l’Essence de l’âme.
Les Sages comparent le pain à la Torah, car de même que le corps a besoin de pain pour être maintenu en vie, l’âme a besoin de la Torah pour être maintenue en vie. Cependant le verset vient nous enseigner que « ce n’est pas seulement par le pain que l’homme vit, mais c’est par tout ce qui sort de la bouche de L’Eternel que l’homme vit ».
La Torah nous enseigne donc que la manne nous apporte une chose qui est à un niveau qui est au-delà du « simple » fait de vivre. Cela est allusionné par les mots du verset: Il est écrit qu’Hachem « t’a nourri de la manne que tu ne connaissais pas et que tes pères ne connaissaient pas ».
Le mot hébreu « Daat » désigne la « Connaissance’, et l’expression que la Torah emploie ici au sujet de la manne : « que tu ne connaissais pas’, vient pour nous enseigner que la manne représente l’Essence de la Torah, laquelle dépasse tous les paliers d’interprétation de la Torah (‘le pain’).
Par ailleurs, le verset nous apprend que L’Eternel nous a nourri de la manne afin de nous faire comprendre que « c’est par tout ce qui sort de la bouche de L’Eternel que l’homme vit ».
Il est souvent rapporté dans les discours « hassidiques du Rabbi la déclaration de L’Eternel selon laquelle : « Une Torah nouvelle sortira de Moi ».
Si l’on établit un lien entre ces deux versets : « c’est par tout ce qui sort de la bouche de L’Eternel que l’homme vit » et « Une Torah nouvelle sortira de Moi’, nous déduisons que c’est par le don de la Torah nouvelle, « qui sortira de Moi’, que l’homme vivra.
L’idée, ici, est que la vie que nous connaissons à présent, à l’exemple du « pain’, n’atteint pas la profondeur que nous connaîtrons, avec l’aide d’Hachem, lorsque D.ieu révèlera la partie la plus profonde de la Torah, l’Essence de la Torah. Il délivrera alors Ses secrets, les raisons de Ses Commandements. Il dévoilera pour cela la partie profonde notre âme, afin que nous soyons des réceptacles capables de recevoir, par l’intermédiaire du Machia’h, un tel dévoilement, le dévoilement de la Torah nouvelle.
Dès-lors, nous pouvons comprendre à présent l’importance de nous attacher aux enseignements du Rabbi, car il nous prépare à ces dévoilements, et il nous donne les moyens de les provoquer.
Le Rabbi enseigne dans le Dvar Mal’hout que la Paracha Nitsavim, qui commence par le verset : « Vous vous tenez debout, vous tous aujourd’hui, devant l’Eternel votre D.ieu’, est une allusion au moment où l’âme se tient debout devant D.ieu, avant de descendre dans le corps, lorsqu’elle promet à L’Eternel « d’être un Tsaddik et de ne pas être un Racha… ».
Par ailleurs le Rabbi explique la signification profonde du premier verset de la Paracha Vayéle’h : « Moché alla et adressa ces paroles à tout Israël ».
« Vayéle’h » exprime l’ascension d’un niveau vers un niveau supérieur. De ce fait, l’étude de la Paracha Nitsavim, qui se rapporte à l’âme avant sa descente dans ce monde, et celle de la Paracha Vayéle’h, qui se rapporte au travail que l’âme accomplit dans ce monde, nous rappellent que toute descente a pour but une élévation considérable, vers un endroit supérieur à celui d’où elle a commencé sa descente.
Le Rabbi est l’Essence de l’âme d’Israël, et chaque Juif qui se trouve dans « ses quatre coudées » atteint les plus hauts niveaux spirituels, ainsi qu’il est enseigné dans la partie profonde de la Torah : « le fait de se trouver dans les 4 coudées du Rabbi réveille l’Essence de notre âme ».
A l’évidence, c’est par un attachement profond au Rabbi que l’on parviendra à agir dans ce monde, par la force de ces larmes qui proviennent de la profondeur du cœur, et nous donneront le mérite de provoquer la venue de notre Juste Machia’h, très bientôt et de nos jours, avec l’aide de D.ieu.
« Jacques Chirac et la communauté Loubavitch » par le Rav Yossef Its’hak Pevzner
Avec le décès du Président Chirac, un grand ami du peuple juif vient de tomber.
Nul ne peut soupçonner l’attachement très particulier que nous avions pour ce grand Président.
D’abord comme Maire de Paris durant 18 années, puis comme Premier Ministre et enfin comme Président.
Il a eu un rôle déterminant pour le développement de l’éducation juive en France, à travers les écoles privées sous contrat d’association avec l’Etat.
Pour Chirac, qui souvent citait André Malreaux «Le XXI siècle sera spirituel ou ne sera pas» il était important de donner un sens religieux et moral aux générations montantes.
L’amitié profonde qui le liait à mon père, Rav Hilel Pevzner, Grand Rabbin de la communauté Loubavitch – France, est légendaire.
Le Président Chirac a tenu à décorer mon père des insignes de Chevalier de la Légion d honneur, pour les services rendus à la France.
Il y avait une fraternité sincère entre ces deux hommes, bien qu’ils n’étaient pas toujours d’accord, notamment lorsque mon père désapprouvait avec force l’attitude de la France vis-à-vis d’Israël.
Il n’empêche que ces échanges francs et directs exprimaient avec bienveillance et intelligence, n’ont fait qu’accroitre le respect et la confiance mutuelle, parfois même ‘’complices’’.
Finissant par la citation de Jacques Chirac (‘’L’inconnu de l’Elysée », Pierre Péan, Fayard 2007) : « Quand un juif s’installe quelque part, il crée d’abord une école et après seulement une Synagogue… C’est pour cela que j’ai milité pour le développent des écoles juives. Par respect pour cette tradition… et si j’ai beaucoup aidé les écoles des Loubavitch, c’est parce que ce sont eux qui se sont le plus démenés.. ».
Ce Grand Homme laisse un immense vide qu’il sera difficile de combler.
Toutes nos condoléances à Mme Chirac, toute la famille et à la France.
Qu’il repose en paix. Amen.
Rabbin Joseph Pevzner
Directeur Général du Groupe Ecoles Sinaï – Paris.
Voyage de groupe chez le Rabbi à l׳occasion du rachat du bâtiment des Institutions Sinaï
◊
Tsarfat.com La Paracha de Nitsvavim ar le Rav Mendel Nisenbaum
