Guemara Brahot 12a Rachi, Hala’ha et Hassidout
Guemara Bra’hot 11B – Rav Menahem Altabé
מתני’ דבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום.
גמ’ מאי מברך אמר ר’ יעקב א »ר אושעיא
(ישעיהו מה, ז) יוצר אור ובורא חשך לימא יוצר אור ובורא נוגה כדכתיב קאמרינן אלא מעתה (ישעיהו מה, ז) עושה שלום ובורא רע מי קא אמרינן כדכתיב אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא הכא נמי לימא נוגה לישנא מעליא אלא אמר רבא אכדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בשלמא מדת לילה ביום כדאמרינן יוצר אור ובורא חשך אלא מדת יום בלילה היכי משכחת לה אמר אביי גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ואידך מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכן אורי ליה רבי אלעזר לר’ פדת בריה אהבה רבה תניא נמי הכי באין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר (ירמיהו לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד א »ר יהודה אמר שמואל גהשכים לשנות עד שלא קרא ק »ש צריך לברך משקרא ק »ש א »צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש א »צ לברך ור’ אלעזר אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א »צ לברך ור’ יוחנן אמר אף למשנה נמי צריך לברך [אבל לתלמוד א »צ לברך] ורבא אמר דאף לתלמוד צריך (לחזור ו) לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין. מאי מברך א »ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ור’ יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה’ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה’ המלמד תורה לעמו ישראל ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה’ נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות ההלכך לימרינהו לכולהו:
תנן התם ואמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג’ ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא מאי ברכה אחת כי הא דרבי אבא ור’ יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא בעו מנייהו מאי ברכה אחת לא הוה בידייהו ואתו שיילוהו לרב מתנה לא הוה בידיה אתו שיילוהו לרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אהבה רבה ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי א »ר שמעון בן לקיש יוצר אור כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר ר’ זריקא א »ר אמי אמר ר’ שמעון בן לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי היינו דברכות אין מעכבות זו את זו דלא קא אמרי אהבה רבה
רש »י
יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע) – לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו:
כדכתיב קאמרי’ – כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע:
שכבר נפטר באהבה רבה – שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך:
מדרש – הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות:
לגמרא אין צריך לברך – אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני:
אף לגמרא צריך לברך – שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא:
ומברך – ברכת התורה:
ור’ יוחנן מסיים בה הכי – דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך:
הערב נא ה’ אלהינו – יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה:
ברוך אתה ה’ המלמד תורה לעמו ישראל – גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהלים קיט) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה’ שאתה ברוך למדני חקיך:
וזו היא מעולה שבברכות – התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל:
תנן התם – במסכת תמיד:
אמר להם הממונה – והוא סגן הכהנים כדאי’ ביומא היינו סגן היינו ממונה (בפירש »י שם טו:):
ברכו ברכה אחת – לקמן מפרש מאי היא ומן הברכות שלפני ק »ש היא דהתם מסדר לכוליה סדר עבודת השחר וקאמר דלאחר שסדרו האברים ע »ג הכבש ומלחום ירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע והדר תני אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות:
וברכו את העם – עם העם:
ועבודה – בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה’ אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון אי נמי שאותך לבדך ביראה נעבוד:
וברכת כהנים – לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר במסכת יומא (דף לז ע »ב) הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו’:
מוסיפין ברכה אחת – לקמיה מפרש לה:
למשמר היוצא – שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו:) משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין:
מאי ברכה אחת – דקתני רישא איזו מן הברכות הוא אומר:
לאו בפרוש אתמר – לא שמע מפי ר »ל שאמ’ בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור:
זאת אומרת – דקתני ברכו ברכה אחת:
ברכות אין מעכבות זו את זו – בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו ומהכא שמע רבי זריקא דס »ל לר »ל דהך ברכה אחת יוצר אור היא:
אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי – ולא אהבה רבה ואע »ג דמטא ליה זמנא שאף בלילה ראוי לומר כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זמנה ואפ »ה לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו:
Guemara Bra’hot 11A – Rav Menahem Altabé
Guemara Bra’hot 10B – Rav Menahem Altabé
Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé
(שמות יב, לו) וישאלום א »ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא »ד בעל כרחם דישראל מ »ד בעל כרחם דמצרים דכתיב (תהלים סח, יג)ונות בית תחלק שלל מ »ד בעל כרחם דישראל משום משוי:
(שמות יב, לו) וינצלו את מצרים א »ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור »ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים:
(שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה א »ל הקב »ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש »ע דיה לצרה בשעתה א »ל הקב »ה לך אמור להם (שמות ג, יד) אהיה שלחני אליכם:
(מלכים א יח, לז) ענני ה’ ענני א »ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב’ פעמים מלמד שאמר אליהו לפני הקב »ה רבש »ע ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית:
מתני’ מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר’ אליעזר אומר בין תכלת לכרתי (וגומרה) עד הנץ החמה ר’ יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:
גמ’ מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר »ע אומר בין חמור לערוד אואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד’ אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי בלתפילין כאחרים לק »ש כותיקין דאמר ר’ יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א »ר זירא מאי קראה (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים העיד ר »י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים גכל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו א »ר זירא איני והא אנא סמכי ואיתזקי א »ל במאי איתזקת דאמטיית אסא לבי מלכא התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא דא »ר יוחנן דלעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו »ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו »ם. אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. היכי מצי סמיך והא א »ר יוחנן בתחלה הוא אומר ה’ שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו’ אמר ר’ אלעזר תהא בתפלה של ערבית. והא אמר ר’ יוחנן איזהו בן העוה »ב הזהו הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית אלא א »ר אלעזר תהא בתפלת המנחה רב אשי אמר אפי’ תימא אכולהו וכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאי לא תימא הכי ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו אלא כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ה »נ כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר מ »ט תקנוהו רבנן לאחר י »ח ברכות לימרו מעיקרא א »ר יהודה בריה דר’ שמעון בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י »ח פרשיות לפיכך תקינו רבנן לאחר י »ח ברכות. הני י »ח י »ט הויין אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר’ יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי ק »ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה’ הללויה. הני ק »ג ק »ד הויין אלא שמע מינה אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן
רש »י
אותו צדיק – אברהם:
כמצודה שאין בה דגן – דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו:
כמצולה שאין בה דגים – כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון:
דיה לצרה בשעתה – דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה:
שתסיח דעתם – מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת:
מתני’ תכלת – ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור »ייש (פוריל »ש: כרשים – ירק מאכל):
גמ’ בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה:
ערוד – חמור הבר:
לתפילין – להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ’ שני (ד’ יד:):
ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה:
מתפלל ביום – דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה דמצוה להתפלל עם הנץ החמה:
דכתיב ייראוך עם שמש וגו’ – מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק »ש:
עם שמש – כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה:
ולפני ירח – אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה:
שאם יזכה – לעוה »ב לראות גדולתן של ישראל:
יבחין – כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו:
תהא – הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא »ר יהודה בריה דר’ שמעון גרסי’:
Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé
מַעֲשֶה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ:
« לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע ».
אָמַר לָהֶם:
« אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת ».
וְעַד הָשָׁתָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל!
הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ:
רַבָּנַן פְּלִיגִי עִלָּוָךְ וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים,
אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּוָתָךְ סְבִירָא לְהוּ,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה?
אֲמַר לְהוּ:
רַבָּנַן כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר:
וְרַבַּן גַּמְלִיאֵל, מִי קָאָמַר « עַד חֲצוֹת »,
דְּקָתָנֵי « וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ »?
הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבַּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ:
אֲפִלּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְהַאי דְּקָא אָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.
וְאִלּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.
וּרְמִינְהִי:
קִרְיַאת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
לָא קַשְׁיָא,
הָא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רִבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא:
« וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
נֶאֱמַר כָּאן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן « וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת,
אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָא:
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר:
« בְּחִפָּזוֹן », עַד שָׁעַת חִפָּזוֹן?
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »?
יָכוֹל יְהֶא נֶאֱכַל כַּקֳּדָשִׁים בַּיּוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »,
בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכַל וְלֹא בַיּוֹם.
בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵרָה שָׁוָה,
אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ « הַזֶּה »,
אֵלָּא לְרִבִּי עֲקִיבָא, הַאי « הַזֶּה », מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא,
סָלְקָא דַעְתָךְ אָמֵינָא,
הוֹאִיל וּפֶסַח קֳדָשִׁים קַלִּים וּשְׁלָמִים קֳדָשִׁים קַלִּים,
מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד,
אַף פֶּסַח נֶאֱכַל שְׁנֵי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים,
וִיהֵא נֶאֱכַל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד,
קָא מַשְׁמַע לַן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכַל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִ »לֹא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר » נָפְקָא.
וְרִבִּי עֲקִיבָא, אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי בֹּקֶר, בֹּקֶר שֵׁנִי.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ, כָּל בֹּקֶר בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.
וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא:
« שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,
מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם »,
רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל
וּמוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם אַתָּה שׂוֹרֵף.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל,
וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ?
עַד מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם.
אֲמַר רִבִּי אַבָּא:
הַכֹּל מוֹדִים,
כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֵלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וּכְשֶׁיָּצְאוּ, לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »,
עַל מָה נֶחְלְקוּ?
עַל שָׁעַת חִפָּזוֹן,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּמִצְרִים.
וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »?
אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב.
« דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם,
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב ».
אָמְרִי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי:
אֵין « נָא » אֵלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה.
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
« בְּבַקָּשָׁה מִמָּךְ לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל:
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב,
שֶׁלֹּא יֹאמַר (ט:) אוֹתוֹ צַדִּיק:
« וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם » קִיֵּם בָּהֶם,
« וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל » לֹא קִיֵּם בָּהֶם!
אָמְרוּ לוֹ:
« וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! »
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים
וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם:
« מוֹצִיאִין אוֹתָךְ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין
וְנוֹתְנִין לָךְ מָמוֹן הַרְבֵּה »,
וְאוֹמֵר לָהֶם:
« בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם ».
רש »י
והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק »ש של לילה:
משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך:
ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק »ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה:
דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:
בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא:
הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא:
רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר’ אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים:
או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק »ש בזמנו:
כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:
שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב):
יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א’ ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז):
מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א’ לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ »ל:
שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני:
עד מתי אתה אוכל – היינו כר »ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו:
הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ:
מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת:
חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם:
חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר:
Guemara Bra’hot 8B – Rav Menahem Altabé
אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי מְנַחֵם אֲמַר רִבִּי אַמֵי:
מַאי דִּכְתִיב:
« וְעֹזְבֵי יי יִכְלוּ »?
זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא.
רִבִּי אַבָּהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא.
בָּעֵי רַב פַּפָּא:
בֵּין פְּסוּקָא לְפְסוּקָא מַהוּ?
תֵּיקוּ.
רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס,
אֲמַר, אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ.
אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי אַמֵי:
לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר
שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, (ח:)
וַאֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן,
שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר,
מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי סְבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ לְפָרָשִׁיָּתָא דְּכֻלַּהּ שַׁתָּא
בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי.
תְּנָא לֵיהּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי:
כְּתִיב:
« וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב ».
וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין!
אֵלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.
סְבַר לְאַקְדּוֹמִינְהוּ,
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא,
תְּנֵינָא:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר.
כְּדַאֲמַר לְהוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנוֹהִי:
« אַשְׁלִימוּ פָּרָשִׁיּוֹתַיְכוּ עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם,
וְהִזָּהֲרוּ בַּוְּרִידִין כְּרִבִּי יְהוּדָה »,
דִּתְנַן:
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין.
וְהִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ,
דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחוֹת בָּאָרוֹן.
אֲמַר לְהוּ רָבָא לְבָנָיו:
כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר, אַל תַּחְתְּכוּ עַל גַּב הַיָּד.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם סַכָּנָה,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה.
וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית,
וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
« וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית »,
אִיכָּא דְּאָמְרִי, לֹא תִּגְּנוּ בְּלֹא קִרְיַאת שְׁמַע,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּלָא תִּנְסְבוּ גִּיּוֹרְתָּא,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲרַמִּית מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּרַב פַּפָּא,
דְּרַב פַּפָּא אֲזַל לְגַבֵּי אֲרַמִּית, הוֹצִיאָה לוֹ מִטָּה, אָמְרָה לוֹ:
« שֵׁב! »
אָמַר לָהּ:
« אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה. »
הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים:
אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית.
« וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין »,
מְסַיַּע לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת
בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
אֲמַר אַבַּיֵי:
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא,
אֲבָל אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ;
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא,
אֲבָל אִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ;
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא דָרֵי טוּנָא, וְלָא רָהֵיט, וְלָא מַנַּח תְּפִלִּין,
אֲבָל אִיכָּא חַד מֵהָנָךְ, לֵית לַן בַּהּ.
תַּנְיָא:
אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא:
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים:
כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר,
אֵין חוֹתְכִין אֵלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן;
כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵין נוֹשְׁקִין אֵלָּא עַל גַּב הַיָּד;
וּכְשֶׁיּוֹעֲצִין, אֵין יוֹעֲצִין אֵלָּא בַּשָּׂדֶה.
אֲמַר רַב אִדָּא בַּר אַהֲבָה:
מַאי קְרָאַהּ?
« וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ ».
תַּנְיָא:
אֲמַר רַבַּן גַּמְלִיאֵל:
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים:
הֵן צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן,
וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא,
וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר.
« אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי »,
תָּנֵי רַב יוֹסֵף:
אֵלּוּ הַפַּרְסִיִּים הַמְּקֻדָּשִׁין וּמְזֻמָּנִין לַגֵּיהִנָּם.
רַבַּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל:
הֲלָכָה כְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל.
תַּנְיָא:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר:
פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה,
אַחַת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,
וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,
וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא!
אֲמַרְתְּ « פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה »,
אַלְמָא לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר לֵילְיָא הוּא!
וַהֲדַר תָּנֵי « יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה »,
אַלְמָא יְמָמָא הוּא!
לָא, לְעוֹלָם לֵילְיָא הוּא,
וְהָא דְּקָרֵי לֵיהּ יוֹם, דְּאִיכָּא אֱנָשֵׁי דְּקָיְמִי בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.
אֲמַר רַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אַהָא דְתַנְיָא:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָא:
פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם,
אַחַת קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאַחַת לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה,
וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא!
אֲמַרְתְּ « פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם »,
אַלְמָא קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה יְמָמָא הוּא!
וַהֲדַר תָּנֵי « יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה »,
אַלְמָא לֵילְיָא הוּא! (ט.)
לֹא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא,
וְהַאי דִּקְרוֹ לֵיהּ לֵילְיָא, דְּאִיכָּא אֱנָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.
אָמַר רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָא.
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר הַשְׁכִּיבֵנוּ.
כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר:
הָא דְּרִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
לָאו בְּפֵרוּשׁ אִתְּמַר, אֵלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר,
דְּהַהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן
דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר:
« כְּדַאי הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמֹךְ עָלָיו בְּשָׁעַת הַדֹּחַק ».
רש »י
ואפי’ עטרות ודיבון – שאין בו תרגום:
מעלה עליו הכתוב כו’ – והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום:
לאקדומינהו – לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות:
עד שישחוט את הורידין – כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד:
מחמת אונסו – שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו:
שברי לוחות מונחות בארון – דכתיב (דברים י) אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון:
משום סכנה – שלא יקוץ ידו:
משום קלקול סעודה – אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין:
בלא ק »ש – שתהא מטתך דומה למטת ארמית:
ארמית ממש – על מטת ארמית:
מעשה דרב פפא – שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו:
אסור לעבור וכו’ – שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח:
על גב היד – את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק:
אלא בשדה – דאמרי אינשי אזנים לכותל:
בדבר אחר – תשמיש:
אני צויתי למקודשי – במפלת בבל כתיב אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא ולהשחיתה:
ליליא הוא – עד הנץ החמה:
דקיימי בההיא שעתא – הלכך זמן ק »ש דיום הוא דגבי קריאת שמע ובקומך כתיב והא קיימי:
Guemara Bra’hot 8A – Rav Menahem Altabé
רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא:
« כֹּה אָמַר יי בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ »
רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא:
« הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס »,
וּכְתִיב:
« פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי ».
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
רִבִּי נָתָן אוֹמֵר:
מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס »,
וּכְתִיב:
« פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי ».
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר,
מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי, לִי וּלְבָנַי, מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ:
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ,
וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל,
נִקְרָא שֶָכֵן רַע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כֹּה אָמַר יי עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים
הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם, וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם ».
אֲמַרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן:
אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל!
תָּמַהּ וְאָמַר:
« לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְּנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה » כְּתִיב,
אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא.
כֵּיוָן דְּאָמְרִי לֵיהּ:
מְקַדְּמִי וּמְחַשְּׁכִי לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
אֲמַר:
הַיְנוּ דְּאַהֲנֵי לְהוּ, כְּדַאֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנֵיהּ:
קַדִּימוּ וְחַשִּׁיכוּ וְעַיְּלוּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא, כִּי הֵיכִי דְּתוֹרְכוּ חַיֵּי!
אֲמַר רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא:
מַאי קְרָא:
« אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי,
לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי »,
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
« כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים ».
אֲמַר רַב חִסְדָּא:
לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת.
שְׁנֵי פְּתָחִים סָלְקָא דַּעְתָּךְ?
אֵלָּא אֵימָא, שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל.
« עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא ».
אָמַר רִבִּי חֲנִינָא:
« לְעֵת מְצֹא », זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מָצָא אִשָּׁה, מָצָא טוֹב ».
בְּמַעֲרָבָא, כִּי נְסֵיב אֱנַשׁ אִתְּתָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי:
« מָצָא » אוֹ « מוֹצֵא »?
« מָצָא », דִּכְתִיב:
« מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיי »,
« מוֹצֵא », דִּכְתִיב:
« וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה
אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ
טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ ».
רִבִּי נָתָן אוֹמֵר:
« לְעֵת מְצֹא », זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וגו’,
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר:
« לְעֵת מְצֹא », זוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת ».
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשָׁה מִינֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת ».
תּוֹצָאוֹת בְּגִימַטְרְיָא הָכִי הֲווֹ.
קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן אַסְכְּרָא,
נִיחָא שֶׁבְּכֻלָּן נְשִׁיקָה.
אַסְכְּרָא דָּמְיָא כְּחִזְרָא בִּגְבָבָא דְּעַמְרָא דְּלַאֲחוֹרֵי נִשְׁרָא,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי כְּפִטּוּרֵי בְּפִי וֶשֶׁט.
נְשִׁיקָה דָּמְיָא כְּמִשְׁחַל בִּנִיתָא מֵחֲלָבָא.
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
« לְעֵת מְצֹא », זוֹ קְבוּרָה.
אֲמַר רִבִּי חֲנִינָא:
מַאי קְרָא?
« הַשְֹּמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִֹישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר ».
אֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא:
הַיְנוּ דְּאָמְרִי אֱנָשֵׁי:
לִבְעֵי אֱנַשׁ רַחֲמֵי אֲפִלּוּ עַד זְבִילָא בַּתְרַיְתָא שְׁלָמָא.
מָר זוּטְרָא אָמַר:
« לְעֵת מְצֹא », זֶה בֵּית הַכִּסֵּא.
אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא:
הָא דְּמָר זוּטְרָא עֲדִיפָא מִכֻּלְּהוּ.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא:
לֵימַא לַן מָר מֵהָנֵי מִלֵּי מְעַלְּיָתָּא
דַּאֲמַרְתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּמִלֵּי דְּבֵי כְּנִשְׁתָּא.
אֲמַר לֵיהּ:
הָכִי אֲמַר רַב חִסְדָּא:
מַאי דִּכְתִיב
« אֹהֵב יי שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב »?
אוֹהֵב יי שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה
יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת.
וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא:
מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ,
אֵלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד.
וַאֲמַר אַבַּיֵי:
מֵרֵישׁ הֲוָה גָּרֵיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא,
כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דַּאֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא,
« מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ,
אֵלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד »,
לָא הֲוָה מְצַלֵּינָא אֵלָּא הֵיכָא דְּגָרֵיסְנָא.
רִבִּי אַמֵי וְרִבִּי אַסֵי,
אַף עַל גַּב דְּהָווּ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבֶרְיָא,
לָא מְצַלּוּ אֵלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי, הֵיכָא דַּהֲווֹ גָּרְסִי.
וַאֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא:
גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם,
דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב:
« אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יי »,
וְאִלּוּ גַּבֵּי נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ כְּתִיב:
« יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ »,
« אַשְׁרֶיךָ », בָּעוֹלָם הַזֶּה, « וְטוֹב לָךְ », לָעוֹלָם הַבָּא,
וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם « וְטוֹב לָךְ » לָא כְתִיב בֵּיהּ.
וַאֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא:
לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ,
שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּם,
לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.
וְהָתַנְיָא: « אַל יָדוּר »!
לָא קַשְׁיָא,
הָא דִּכְיִיף לֵיהּ, הָא דְּלָא כְיִיף לֵיהּ.
אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי מְנַחֵם אֲמַר רִבִּי אַמֵי:
מַאי דִּכְתִיב:
« וְעֹזְבֵי יי יִכְלוּ »?
זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא.
רִבִּי אַבָּהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא.
בָּעֵי רַב פַּפָּא:
בֵּין פְּסוּקָא לְפְסוּקָא מַהוּ?
תֵּיקוּ.
רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס,
אֲמַר, אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ.
רש »י
עת רצון – אלמא יש שעה שהיא של רצון:
כביר לא ימאס – תפלת הרבים לא ימאס:
מקרב לי – ממלחמות הבאות עלי:
כי ברבים היו עמדי – שהתפללו עמי:
פדה בשלום – זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום:
הנני נותשם מעל אדמתם – סיפיה דקרא הוא:
מקדמי שחרית מחשכי – ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת:
שיעור של שני פתחים – רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת:
יתפלל לעת מצא – יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך:
לעת מצא זו מיתה – שימות במיתה יפה ונחה:
אסכרא – אישטר »א נגולמנט (בו »ן מלנ »ט: פצע חמור) בלע »ז שבתוך הגוף:
כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא – כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה:
כפיטורי בפי ושט – ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע »י חבלים ועקלים שתוחבי’ בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב:
פיטורי – חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א ו) אטונין:
בפי ושט – הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט:
כמשחל בניתא מחלבא – כמושך נימת שער מתוך החלב:
זיבולא בתרייתא שלמא – שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו:
זיבולא – פלא »דא (פיליד »א: מלוא את חפירה) בלע »ז:
לעת מצא זה בית הכסא – שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד:
המצויינים – ציון ואסיפת צבור:
ביני עמודי – שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה:
שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו’ – דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א ג):
הא דכייף ליה – אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד:
מהדר אפיה וגריס – משנתו כשקורין בספר תורה:
ישלים פרשיותיו – של כל שבת ושבת
Guemara Bra’hot 7B – Rav Menahem Altabé
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם,
לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדוֹן,
עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וּקְרָאוֹ אָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יי בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה ».
אֲמַר רַב:
אַף דָּנִיֵּאל לֹא נַעֲנָה אֵלָּא בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו
וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי;
לְמַעֲנָךְ מִבָּעֵי לֵיהּ, אֵלָּא לְמַעַן אַבְרָהָם שֶׁקְּרָאָךְ אָדוֹן.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בְּשָׁעַת כַּעֲסוֹ?
שֶׁנֶּאֱמַר: « פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ ».
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ,
לֹא הָיָה אָדָם שֶׁהוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
עַד שֶׁבָּאֲתָה לֵאָה וְהוֹדַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יי ».
רְאוּבֵן.
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
אָמְרָה לֵאָה: רְאוּ מַה בֵּין בְּנִי לְבֶן חָמִי,
דְּאִלּוּ בֶּן חָמִי,
אַף עַל גַּב דְּמִדַּעְתֵּיהּ זַבְּנַהּ לִבְכִירוּתֵיהּ, דִּכְתִיב:
« וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב »,
חֲזוּ מַה כְּתִיב בֵּיהּ:
« וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב »,
וּכְתִיב:
« וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם,
אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי »,
וְאִלּוּ בְּנִי,
אַף עַל גַּב דְּעַל כָּרְחֵיהּ שַׁקְלַהּ יוֹסֵף לִבְכִירוּתֵיהּ מִנֵּיהּ, דִּכְתִיב:
« וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו »,
נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף,
אֲפִלּוּ הָכִי לָא אִקָּנֵא בֵיהּ, דִּכְתִיב:
« וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם ».
רוּת.
מַאי רוּת?
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
שֶׁזָּכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה דָּוִד,
שֶׁרִוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים?
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
דַּאֲמַר קְרָא:
« לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יי אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ ».
אַל תִּקְרֵי « שַׁמּוֹת », אֵלָּא שֵׁמוֹת.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם
יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ »,
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
« יי מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי ».
וְאִלּוּ גַּבֵּי מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב:
« לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק »,
וְאִלּוּ « מָה רַבּוּ צָרָי » לָא כְתִיב.
« מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ ».
« מִזְמוֹר לְדָוִד », קִינָה לְדָוִד מִבָּעֵי לֵיהּ!
אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם:
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב.
קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ שָׂמַח,
אַף כֵּן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
« הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ »,
הָיָה עָצֵב.
אָמַר, שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא דְּלָא חָיֵיס עָלַי.
כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא, שָׂמַח,
מִשּׁוּם הָכִי אֲמַר « מִזְמוֹר ».
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
מֻתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם ».
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
רִבִּי דּוּסְתַּאי בֵּרִבִּי מָתוּן אוֹמֵר:
מֻתָּר לְהִתְגָּרוֹת בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם ».
וְאִם לְחָשָׁךְ אָדָם לוֹמַר:
וְהָא כְתִיב:
« אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה »,
אֱמֹר לוֹ:
מִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ אוֹמֵר כֵּן,
אֵלָּא « אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים », לִהְיוֹת כַּמְּרֵעִים,
« אַל תְּקַנֵּא בְּעוֹשֵׂי עַוְלָה », לִהְיוֹת כְּעוֹשֵׂי עַוְלָה,
וְאוֹמֵר:
« אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יי כָּל הַיּוֹם ».
אִינִי? וְהָאֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
אִם רָאִיתָ רָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ,
אַל תִּתְגָּרֶה בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יָחִילוּ דְרָכָיו בְּכָל עֵת ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁרוֹאֶה בְּצָרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם ».
לָא קַשְׁיָא,
הָא בְּמִלֵּי דִּידֵיהּ, הָא בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא.
וְאִיבָעֵית, אֵימָא:
הָא וְהָא בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא, וְלָא קַשְׁיָא,
הָא בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ,
הָא בְּרָשָׁע שֶׁאֵין הַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ.
וְאִי בָעֵית, אֵימָא:
הָא וְהָא בְּרָשָׁע שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ,
וְלָא קַשְׁיָא,
הָא בְּצַדִּיק גָּמוּר הָא בְּצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר,
דַּאֲמַר רַב הוּנָא:
מַאי דִּכְתִיב:
« לְמַה תַּבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ ».
וְכִי רָשָׁע בּוֹלֵעַ צַדִּיק! וְהָא כְתִיב:
« יי לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְּיָדוֹ »,
וּכְתִיב:
« לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן »,
אֵלָּא צַדִּיק מִמֶּנּוּ בּוֹלֵעַ, צַדִּיק גָּמוּר אֵינוֹ בּוֹלֵעַ.
וְאִי בָעֵית, אֵימָא:
שָׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ שָׁאנֵי.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ,
אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל,
וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד,
וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה ».
רַב הוּנָא רָמֵי:
כְּתִיב « לְעַנּוֹתוֹ » וּכְתִיב « לְכַלּוֹתוֹ »,
בַּתְּחִלָּה לְעַנּוֹתוֹ וּלְבַסּוֹף לְכַלּוֹתוֹ.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
גָּדוֹל שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
« פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ ».
« לָמַד » לֹא נֶאֱמַר, אֵלָּא « יָצַק »,
מְלַמֵּד שֶׁגָּדוֹל שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ.
אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יִצְחָק לְרַב נַחְמָן:
מַאי טַעֲמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי כְנִשְׁתָּא לְצַלּוֹיֵי?
אֲמַר לֵיהּ:
לָא יָכֵילְנָא.
אֲמַר לֵיהּ:
לִכַנְּפִי לְמָר עֲשָׂרָה וְלִצַלֵּי!
אֲמַר לֵיהּ:
טְרִיחָא לִי מִלְּתָא.
וְלֵימָא לֵיהּ מָר לִשְׁלוּחָא דְּצִבּוּרָא
בְּעִדָּנָא דִּמְצַלֵּי צִבּוּרָא, לֵיתֵי וְלוֹדְעֵיהּ לְמָר!
אֲמַר לֵיהּ:
מַאי כֻּלֵּי הַאי?
אֲמַר לֵיהּ:
דַּאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי:
רש »י
אדני אלהים – כתוב באל »ף דל »ת:
הפעם אודה את ה’ – לפי שראתה ברוח הקדש שיעקב מעמיד שנים עשר שבטים ולו ארבע נשים כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה יותר מן החשבון המגיע לה:
ראו מה בין בני לבן חמי – על שם העתיד קראה שמו כדאמרינן לקמן שמא גרים:
רות – המואביה משום דאיירי בפירושי השמות נקט לה:
למה רגשו גוים – מה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו:
מי שלבו נוקפו – הירא מעבירות שבידו:
אומר כן – מפרש אל תתחר במרעים אל תתקוטט והוא אינו כן אלא אל תתחר במרעים להתגרות במעשיהם לומר אעשה כן גם אני:
ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה’ כל היום – אפשר לומר אל תתקוטט עם רשעים כי אם ביראת ה’ יראי ה’ אלא על כרחך אל יקנא לבך לעשות כמותן:
יחילו – יצליחו. וחבירו על כן לא יחיל טובו (איוב כ):
מרום משפטיך מנגדו – מסולקין דיניך ברחוק הימנו:
יפיח בהם – בנפיחתו הוא דוחה אותם כקש:
ושמתי מקום – סיפיה דקרא ולא יוסיפו בני עולה לענותו:
כתיב לענותו – בספר שמואל:
וכתיב לכלותו – בדברי הימים (א יז):
בתחלה – כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל:
ולבסוף – כשחטאו נגזר עליהם ענוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון:
לא יכילנא – תש כחי:
Guemara Bra’hot 7A – Rav Menahem Altabé
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי ».
תְּפִלָּתָם לֹא נֶאֱמַר, אֵלָּא « תְּפִלָּתִי »,
מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל.
מַאי מְצַלֵּי?
אֲמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבְיָה אֲמַר רַב:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי,
וְיִגּוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי,
וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת רַחֲמִים,
וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
תַּנְיָא:
אָמַר רִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע:
פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי וְלִפְנִים,
וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ יי צְבָאוֹת,
שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי:
יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!
אָמַרְתִּי לוֹ:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶךָ,
וְיִגּוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ,
וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים,
וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.
וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ.
וְקָא מַשְׁמַע לַן שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בְּשָׁעַת כַּעֲסוֹ?
דִּכְתִיב:
« פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ ».
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם, וְאַנִּיחַ לָךְ.
וּמִי אִיכָּא רִתְחָא קַמֵּיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא?
אִין, דְּתַנְיָא:
וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.
וְכַמָּה זַעֲמוֹ?
רֶגַע.
וְכַמָּה רֶגַע?
אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים,
וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמֹנֶה בְּשָׁעָה,
וְזוֹ הִיא רֶגַע.
וְאֵין כָּל בִּרְיָה יְכֹלָה לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה,
חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ:
« וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן ».
הָשָׁתָא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?
אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה
שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ,
וְהַיְנוּ דַּאֲמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל:
« עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב,
וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל,
לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יי ».
מַאי « לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יי »?
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:
דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם,
שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע.
שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי,
לֹא נִשְׁתַּיַּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.
וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק:
« מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יי »,
מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא זָעַם.
וְכַמָּה זַעֲמוֹ? רֶגַע.
וְכַמָּה רֶגַע?
אָמַר רִבִּי אַבִּין וְאִיתֵימָא רִבִּי אַבִּינָא:
רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ.
וּמְנָא לַן דְּרֶגַע רְתַח?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ ».
וְאִי בָעֵית, אֵימָא מֵהָכָא:
« חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם ».
וְאֵימַת רָתַח?
אֲמַר אַבַּיֵי:
בְּהָנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קַמַּיְתָּא,
כִּי חִוָּרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא וְקָאֵי אַחַד כַּרְעָא.
כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעֲתָא נַמֵי קָאֵי הָכִי!
כָּל שַׁעְתָּא, אִית בֵּיהּ שֻׁרְיָקֵי סוּמָקֵי,
בְּהָהִיא שַׁעְתָּא, לֵית בֵּיהּ שֻׁרְיָקֵי סוּמָקֵי.
הַהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
הֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי.
יוֹמָא חַד, שְׁקַל תַּרְנְגוֹלָא,
וְאוֹקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵי דְּעַרְסָא וְעַיֵּן בֵּיהּ.
סְבַר, כִּי מָטְיָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אַלְטְיֵיהּ.
כִּי מְטַיָא הַהִיא שַׁעְתָּא, נָיֵים.
אֲמַר, שְׁמַע מִנַּהּ לָאו אֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי,
« וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו » כְּתִיב,
וּכְתִיב:
« גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב ».
תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר:
בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת,
וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם
וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה,
מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
טוֹבָה מַרְדּוּת אַחַת בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם
יוֹתֵר מִכַּמָּה מַלְקֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם,
וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא, וְאָמְרָה:
אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן,
כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה ».
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר:
יוֹתֵר מִמֵּאָה מַלְקֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה ».
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְנָתַן לוֹ:
בִּקֵּשׁ שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל,
וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ »;
בִּקֵּשׁ שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם,
וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם »;
בִּקֵּשׁ לְהוֹדִיעוֹ דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
וְנָתַן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ ».
אָמַר לְפָנָיו:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
מִפְּנֵי מָה יֵשׁ צַדִּיק וְטוֹב לוֹ וְיֵשׁ צַדִּיק וְרָע לוֹ,
יֵשׁ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע וְרָע לוֹ?
אָמַר לוֹ:
מֹשֶׁה, צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק בֶּן צַדִּיק;
צַדִּיק וְרָע לוֹ, צַדִּיק בֶּן רָשָׁע;
רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע בֶּן צַדִּיק;
רָשָׁע וְרָע לוֹ, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע.
אֲמַר מָר:
צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק בֶּן צַדִּיק;
צַדִּיק וְרָע לוֹ, צַדִּיק בֶּן רָשָׁע.
אִינִי? וְהָא כְתִיב:
« פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים »,
וּכְתִיב:
« וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת »!
וְרָמִינַן קְרָאֵי אַהֲדָדֵי וּמְשַׁנִּינַן:
לָא קַשְׁיָא,
הָא כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם,
הָא כְּשֶׁאֵין אוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם.
אֵלָּא הָכִי קָא אָמַר לֵיהּ:
צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק גָּמוּר;
צַדִּיק וְרָע לוֹ, צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר;
רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ גָּמוּר;
רָשָׁע וְרָע לוֹ רָשָׁע גָּמוּר.
וּפְלִיגָא דְּרִבִּי מֵאִיר, דַּאֲמַר רִבִּי מֵאִיר:
שְׁתַּיִם נָתְנוּ לוֹ וְאַחַת לֹא נָתְנוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחוֹן »,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
« וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם »,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
« וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי ».
תְּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ,
עַכְשָׁו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, אֵינִי רוֹצֶה.
וּפְלִיגָא דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רִבִּי יוֹנָתָן,
דַּאֲמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רִבִּי יוֹנָתָן:
בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ:
בִּשְׂכַר « וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו », זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים;
בִּשְׂכַר « כִּי יָרֵא », זָכָה לְ »וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו »;
בִּשְׂכַר « מֵהַבִּיט », זָכָה לְ »וּתְמוּנַת יי יַבִּיט ».
« וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי ».
אֲמַר רַב חַנָּא בַּר בִּזְנָא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חַסִּידָא:
מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין.
וַאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי:
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטוֹבָה,
אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי, לֹא חָזַר בּוֹ.
מְנָא לַן?
מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם,
וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם ».
אַף עַל גַּב דִּבְעָא מֹשֶׁה רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִלְּתָא וּבַטְּלַהּ,
אֲפִלּוּ הָכִי, אוֹקְמַהּ בְּזַרְעֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר ».
« וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ,
וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים,
וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה ».
וְתָנֵי רַב יוֹסֵף:
לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.
אָתְיָא רְבִיָּה רְבִיָּה,
כְּתִיב הָכָא: « רָבוּ לְמָעְלָה »,
וּכְתִיב הָתָם: « וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ »
רש »י
ונענע לי בראשו – כמודה בברכתי ועונה אמן:
דעת בהמתו לא הוה ידע – במסכת ע »א מפרש לה בפ »ק:
מאי קרא – דאף הוי כרגע דכתיב כי רגע באפו חיים ברצונו:
בתלת שעי קמייתא – באחד מרגעי תלת שעות ראשונות:
שורייקי – טיי »ש (כתמים) בלעז:
לצדיק לא טוב – לענוש את הבריות:
מרדות אחת – לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו:
ורדפה את מאהביה וגו’ – וכשתראה שאין עוזר תשים על לבה לאמר אשובה אל אישי הראשון:
תחת גערה במבין – תחת גערה באדם מבין טובה מהכות כסיל מאה. תחת הטעם למעלה תחת התי »ו ולא כמו אל תירא ואל תחת (דברים א) שטעמו בחי »ת אלא למעלה תחת התי »ו ראשון לומר שהוא שם דבר שאי אפשר לפותרו לשון תפעל לומר תכניע את האדם אלא תכנע היא בעצמה. ולכך שינה את נקודתה לומר שהוא שם דבר:
ג’ דברים בקש משה ונתן לו – שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה:
להודיעו דרכיו – מנהג מדת משפטיו כגון מפני מה צדיק וטוב לו רשע ורע לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו:
את אשר אחון – את אשר יכמרו רחמי עליו לשעה ואע »פ שאינו כדאי:
כשרציתי – בסנה:
לא רצית – שנא’ ויסתר משה פניו:
ופליגא – דר’ יהושע בן קרחה שמענישו על כך אדרבי שמואל שאמר קבל שכר על זה:
לקלסתר פנים – כי קרן עור פניו:
ותמונת ח’ יביט – זה מראה אחורים כך שנוי’ בספרי (פ’ בהעלותך):
קשר של תפילין – מאחוריו הוא ואמרי’ לעיל דהקב »ה מניח תפילין:
Guemara Bra’hot 6B – Rav Menahem Altabé
אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָא יוֹם אֶחָד,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִי בָכֶם יְרֵא יי שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ
אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ ».
אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, « נֹגַהּ לוֹ »,
וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ, « אֵין נֹגַהּ לוֹ ».
יִבְטַח בְּשֵׁם יי.
מַאי טַעֲמָא?
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטֹחַ בְּשֵׁם יי, וְלֹא בָּטַח.
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְלֹא מָצָא בָהּ עֲשָׂרָה, מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה ».
אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ,
וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו:
אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ!
וְאַבְרָהָם אָבִינוּ, מְנָא לַן דְּקָבַע מָקוֹם?
דִּכְתִיב:
« וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם ».
וְאֵין עֲמִידָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל ».
אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה.
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא לְמִפַּק,
אֲבָל לְמֵיעַל מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יי ».
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
מֵרֵישׁ, כִּי הֲוָה חָזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא,
אָמֵינָא, קָא מְחַלְּלִי רַבָּנַן שַׁבְּתָא;
כֵּיוָן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְּרִבִּי תַּנְחוּם אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַחֲרֵי יי יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג, כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם »,
אֲנָא נַמֵי רָהֵיטְנָא.
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
אַגְרָא דְּפִרְקָא, רִיהֲטָא.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אַגְרָא דְּכַלָּה, דֻּחְקָא.
אֲמַר רָבָא:
אַגְרָא דִּשְׁמַעְתָּא, סְבָרָא.
אֲמַר רַב פַּפָּא:
אַגְרָא דְּבֵי טַמְיָא, שְׁתִיקוּתָא.
אֲמַר מָר זוּטְרָא:
אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא, צִדְקְתָא.
אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת:
אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא, דַּלּוֹיֵי.
אֲמַר רַב אָשֵׁי:
אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלֵי, מִלֵּי.
אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן ».
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא, לֵית לַן בַּהּ.
הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא,
וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
חֲלַף אֵלִיָּהוּ, חַזְיֵיהּ, אִדְּמֵי לֵיהּ כְּטַיָּעָא.
אֲמַר לֵיהּ:
« כְּדוּ בַּר קָיְמַתְּ קַמֵּי מָרָךְ! »
שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי,
וְאָמְרִי לַהּ, רַב בֵּיבַי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
מַאי « כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם »?
אֲמַר לֵיהּ:
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,
וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.
רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרַךְ אָדָם לַבִּרְיוֹת,
פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כַּכְּרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם ».
מַאי « כְּרֻם »?
כִּי אֲתָא רַב דֵּימֵי אֲמַר:
עוֹף אֶחָד יֵשׁ בְּכַרְכֵי הַיָּם, וּכְרוּם שְׁמוֹ,
וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת, מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין.
רִבִּי אַמֵי וְרִבִּי אַסֵי דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִּינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם ».
וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
לְעוֹלָם יְהֶא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה,
שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֵלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר,
יי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,
הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ,
וּבְדִבְרֵיךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. »
« עֲנֵנִי יי, עֲנֵנִי! »
עֲנֵנִי, שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם,
וַעֲנֵנִי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יי בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה ».
וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ
עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יי צְבָאוֹת ».
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ?
אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
זוֹכֶה לַתּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר,
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר,
וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל ».
אִינִי? וְהָא כְתִיב:
« וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת »!
אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ.
רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר:
כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית יי ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר יי ».
וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע,
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר,
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם ».
מַאי « כִּי זֶה כָּל הָאָדָם »?
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר:
שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְאָמְרִי לַהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אוֹמֵר:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא לְצֶוֶת לְזֶה.
וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם,
יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ ».
וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר, נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם ».
רש »י
משאיל בו – מה טיבו של פלוני למה לא בא:
ירא את ה’ – שהיה רגיל לבא אליו:
אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי:
ואין עונה – שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה:
אלקי אברהם – שקבע מקום לתפלתו:
בעזרו – כדרך שהיה עוזר לאברהם:
אל יפסיע פסיעה גסה – לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי:
נרדפה – לשון מרוצה משמע שהרודף רץ:
לפרקא – לשמוע הדרשה:
מחליין רבנן שבתא – דאמר מר (שבת דף קיג:) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך:
אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד:
אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל:
אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר:
אגרא דתעניתא צדקתא – שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום:
דלויי – להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים:
מילי – לשמח החתן בדברים:
אחורי בית הכנסת – כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג) מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא:
חלף ההוא טייעא – סוחר ערבי:
כדו בר כדו שתי בר – רשות כי האי דאמרינן בסוכה (ד’ מה:) הא דעיילי בבר:
כרום זלות – סיפיה דקרא דלעיל:
דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה שעולה למעלה:
כיון שנצטרך אדם לבריות – הוא זל בעיניהם:
לראשנו – להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה (שמות כב) כרשיא:
עובר בחמשה קולות – מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב »ה את ישראל:
אותן קולות דקודם מתן תורה הוו – הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע »פ שהקול אינו נראה זה נראה:
מביאים תודה בית ה’ – כי אשיב את שבות וגו’. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא:
בשביל זה – שיברא זה:
לצוות – של »ווץ (שול »ץ: צעצוע) בלע »ז:
גזלת העני – והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו:
Guemara Bra’hot 6A – Rav Menahem Altabé
תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל,
וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ וְיָצָא,
טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ »,
וְאֵין צוּר אֵלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
« צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי ».
וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? (ו.)
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא,
זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי,
וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם,
וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו,
לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי ».
תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת,
אֵין כָּל בִּרְיָה יְכֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אִינְהוּ נְפִישִׁי מִנַּן וְקָיְמִי עֲלַן כִּי כִסְלָא לְאֻגְיָא.
אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל חַד וְחַד מִנַּן אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבָבְתָא מִיַּמִּינֵיהּ.
אֲמַר רָבָא:
הַאי דֻּחְקָא דְּהָוֵי בַּכַּלָּה, מִנַּיְהוּ הָוֵי;
הָנֵי בִּרְכֵּי דְּשָׁלְהִי, מִנַּיְהוּ;
הָנֵי מָאנֵי דְּרַבָּנַן דִּבְלוֹ, מֵחֻפְיָא דִּידְהוּ;
הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְּפִין, מִנַּיְהוּ.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֵידַע לְהוּ,
לַיְתֵּי קִטְמָא נְהִילָא וְנַהְדַּר אַפֻּרְיֵיהּ,
וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְּתַרְנְגוֹלָא.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִחְזִינְהוּ,
לַיְתֵּי שִׁלְיְתָא דְּשׁוּנַרְתָּא אֻכַּמְתָּא בַּת אֻכַּמְתָּא בֻּכְרְתָא בַּת בֻּכְרְתָא,
וְלִקְלְיַהּ בְּנוּרָא וְלִשְׁחְקֵיהּ וְלִמְלִי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ.
וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגֻבְּתָא דְּפַרְזְלָא וְלִחְתְּמֵיהּ בְּגֻשְׁפַּנְקָא דְּפַרְזְלָא,
דִּלְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ.
וְלִחְתּוּם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִתְּזַק.
רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתְּזַק.
בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאִתַּסִּי.
תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֵלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה »,
בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה,
אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא,
אָמַר רִבִּי יִצְחָק:
מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל ».
וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל ».
וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט ».
וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה » שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב יי וַיִּשְׁמָע,
וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ».
מַאי « וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ »?
אֲמַר רַב אָשֵׁי:
חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ ».
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא?
תְּרֵי, מִכָּתְבָן מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת,
חַד, לָא מִכָּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא?
מַהוּ דְּתֵימָא,
דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה,
קָא מַשְׁמַע לַן דְּדִינָא נַמֵי הַיְנוּ תּוֹרָה.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?
עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא, עַד דְּיָתְבִי.
אֲמַר רִבִּי אַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« נִשְׁבַּע יי בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ ».
« בִּימִינוֹ », זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ »;
« וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ », אֵלּוּ תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יי עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ».
וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל?
דִּכְתִיב:
« וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יי נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ »,
וְתַנְיָא,
רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר:
אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין:
הָנֵי תְּפִלִּין דְּמָרֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ?
אֲמַר לֵיהּ:
« וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ».
וּמִי מִשְׁתַּבַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל?
אִין, דִּכְתִיב:
« אֶת יי הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַיי הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם »,
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם,
וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם.
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד »,
וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ »,
אֲמַר לֵיהּ רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי:
תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי?
אֲמַר לֵיהּ:
« כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל »,
« וּמִי גּוֹי גָּדוֹל »,
« אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל »,
« אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים »,
« וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן ».
אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבָא בָּתֵּי,
אֵלָּא, « כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל », « וּמִי גּוֹי גָּדוֹל », דְּדָמְיָן לַהֲדָדֵי,
בְּחַד בֵּיתָא;
« אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל » וּ »מִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל »,
בְּחַד בֵּיתָא;
« אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים »,
בְּחַד בֵּיתָא;
« וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן »,
בְּחַד בֵּיתָא. (ו:)
וְכֻלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ.
רש »י
טורף נפשו באפו – לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה’ (שמואל א א):
הלמענך תעזב ארץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:
לוא הקשבת – לשון המתנה היא:
למצותי – בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד:
לראות – כל השדים העומדים לפניו:
כי כסלא לאוגיא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ »ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה:
האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים:
הני ברכי דשלהי – ברכים עייפים:
מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם:
מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ.) פריי »ר (חכוך) בלע »ז:
שלייתא דשונרתא – שליית הולד של חתול נקבה:
בוכרתא – הבכורה לאמה:
בת בוכרתא – ואף אמה היתה בכורה:
ולימלי עיניה מניה – ישים ממנה מעט בעיניו כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא:
גובתא דפרזלא – קנה חלול של ברזל:
ולחתמיה – לקנה:
בגושפנקא דפרזלא – בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קה ב):
במקום רנה – בבהכ »נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב:
בעדת אל – בבית מועד שלו:
ומנין לעשרה וכו’ – עדה קרויה בעשרה שנא’ עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד) יצאו כלב ויהושע:
בקרב אלהים ישפוט – ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג’ בפ »ק דסנהדרין (דף ג:):
ויקשב ה’ – ממתין להם שם:
אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי:
אבא אליך – לשון יחיד הוא:
מכתבן מלייהו – כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא):
קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה:
נצב בעדת אל – מעיקרא משמע:
עד דיתבי – כדכתיב ישפוט. בשעת המשפט:
עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו’ ויראו ממך:
מה כתיב בהו – בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע (דברים ו) והיה אם שמוע (שם יא) קדש לי כל בכור (שמות יג) והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב »ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו:
האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד). ישתבחו:
בשאר בתי מאי – שהרי ארבעה בתים הם:
Guemara Bra’hot 5B – Rav Menahem Altabé
תַּנְיָא:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר:
שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל,
וְכֻלָּן לֹא נְתָנָן אֵלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין.
אֵלּוּ הֵן:
תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא.
תּוֹרָה מִנַּיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ ».
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב:
« כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יי אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ »,
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
« כִּי יי אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה ».
הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב:
« כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר ».
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן:
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים (ה:)
וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו,
מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו.
אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן:
בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב:
« בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן »;
« חֶסֶד » זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
« רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד »;
« אֱמֶת », זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר »;
אֵלָּא קוֹבֵר אֶת בָּנָיו, מִנַּיִן?
תְּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
אָתְיָא עָוֹן עָוֹן:
כְּתִיב הָכָא:
« בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן »,
וּכְתִיב הָתָם:
« וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם ».
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
נְגָעִים וּבָנִים אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה.
וּנְגָעִים לָא? וְהָתַנְיָא:
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת נְגָעִים הַלָּלוּ,
אֵינָן אֵלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה.
מִזְבַּח כַּפָּרָה הֲווֹ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָא הֲווֹ.
וְאִי בָעֵית, אֵימָא:
הָא לַן, וְהָא לְהוּ.
וְאִי בָעֵית, אֵימָא:
הָא בְּצִנְעָא, הָא בְּפַרְהֶסְיָא.
וּבָנִים לָא?
הֵיכִי דָּמֵי?
אִילֵימָא דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ, וְהָא אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר;
אֵלָּא הָא דְּלָא הֲווֹ לֵיהּ כְּלָל, וְהָא דַּהֲווֹ לֵיהּ וּמֵתוּ.
רִבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא חֲלַשׁ.
עָל לְגַבֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ:
חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין?
אֲמַר לֵיהּ:
לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן.
אֲמַר לֵיהּ:
הַב לִי יְדָךְ!
יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ.
רִבִּי יוֹחָנָן חֲלַשׁ.
עָל לְגַבֵּיהּ רִבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ:
חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין?
אֲמַר לֵיהּ:
לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן.
אֲמַר לֵיהּ:
הַב לִי יְדָךְ!
יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ.
אַמַּאי? לוֹקֵם רִבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ!
אָמְרִי:
אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים.
רִבִּי אֶלְעָזָר חֲלַשׁ.
עָל לְגַבֵּיהּ רִבִּי יוֹחָנָן, חֲזָא דַּהֲוָה קָא גָּנֵי בְּבַיִת אָפֵל.
גַּלְּיֵיהּ לִדְרָעֵיהּ וּנְפַל נְהוֹרָא.
חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָכֵי רִבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ:
אַמַּאי קָא בָכֵית?
אִי מִשּׁוּם תּוֹרָה דְּלָא אַפַּשְׁתְּ, שָׁנִינוּ:
אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם;
וְאִי מִשּׁוּם מְזוֹנֵי, לֹא כָל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת;
וְאִי מִשּׁוּם בְּנֵי, דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר.
אֲמַר לֵיהּ:
לְהַאי שֻׁפְרָא דְּבָלֵי בְעַפְרָא קָא בָכֵינָא.
אֲמַר לֵיהּ:
עַל דָּא וַדַּאי קָא בָכֵית.
וּבְכוֹ תַּרְוַיְהוּ.
אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲמַר לֵיהּ:
חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין?
אֲמַר לֵיהּ:
לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן.
אֲמַר לֵיהּ:
הַב לִי יְדָךְ!
יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ וְאוֹקְמֵיהּ.
רַב הוּנָא תְּקִיפוּ לֵיהּ אַרְבַּע מְאָה דַּנֵּי דְּחַמְרָא.
עָל לְגַבֵּיהּ רַב יְהוּדָה אֲחוּהּ דְּרַב סִלָּא חַסִּידָא וְרַבָּנַן,
וְאָמְרִי לַהּ רַב אִדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבָּנַן, וַאֲמַרוּ לֵיהּ:
לִעַיֵּן מָר בְּמִלֵּיהּ!
אֲמַר לְהוּ:
וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ?
אֲמַרוּ לֵיהּ:
מִי חֲשִׁיד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּעָבֵיד דִּינָא בְּלָא דִּינָא?
אֲמַר לְהוּ:
אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמַע עֲלַי מִלְּתָא, לֵימַא!
אֲמַרוּ לֵיהּ:
הָכִי שְׁמִיעַ לַן, דְּלָא יָהֵיב מָר שְׁבִישָׁא לְאָרִיסֵיהּ.
אֲמַר לְהוּ:
מִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידִי מִנֵּיהּ?
הָא קָא גָּנֵיב לֵיהּ כֻּלֵּיהּ!
אֲמַרוּ לֵיהּ:
הַיְנוּ דְּאָמְרִי אֱנָשֵׁי:
בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב וְטַעֲמָא טָעֵים.
אֲמַר לְהוּ:
קַבֵּילְנָא עֲלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ.
אִיכָּא דְּאָמְרִי:
הֲדַר חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי:
אִיַּקַּר חַלָּא וְאִזְדַּבַּן בִּדְמֵי דְּחַמְרָא.
תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
עַל שְׁנֵי דְבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כָּל יָמַי:
עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי,
וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם.
עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי, מַאי לִפְנֵי מִטָּתִי?
אִילֵימָא לִפְנֵי מִטָּתִי מַמָּשׁ,
וְהָאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רָב, וְאִיתֵימָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יְהֶא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל ».
לָא תֵּימָא לִפְנֵי מִטָּתִי, אֵלָּא אֵימָא סָמוּךְ לְמִטָּתִי.
וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם,
דַּאֲמַר רִבִּי חַמָּא בֵּרִבִּי חֲנִינָא, אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם,
הָוְיָן לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר:
אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים.
כְּתִיב הָכָא:
« וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם »,
וּכְתִיב הָתָם:
« וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ ».
תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל,
וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ וְיָצָא,
טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ »,
וְאֵין צוּר אֵלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
« צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי ».
וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? (ו.)
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא,
זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי,
וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם,
וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו,
לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי ».
רש »י
ובנים – קא סלקא דעתיה הקובר את בניו:
ארבע מראות – שאת ותולדתה בהרת ותולדתה. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל. שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה:
הא לן והא להו – בא »י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה:
בצנעא – תחת בגדיו:
דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי שמת לו:
ביר – כמו בר וצר עצם פחות מכשעורה ממנו בסודרו לעגמת נפש. וגברא רבא כר »י לא באו לו יסורין שאינן של אהבה:
דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה שהאבלות מכפרת על עוונותיו:
גלייה – ר’ יוחנן לדרעיה:
ונפל נהורא – שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד כדאמרינן בב »מ בהשוכר את הפועלים (דף פד.):
אי משום תורה – שלא למדת הרבה כרצונך:
אחד המרבה ואחד הממעיט – לענין קרבנות שנויה בשלהי מנחות (דף קי.) נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה וכו’:
אי משום מזוני – שאינך עשיר:
על דא ודאי קא בכית – על זה ודאי יש לך לבכות:
דני – חביות:
תקיפו – החמיצו:
ליעיין מר במיליה – יפשפש במעשיו:
אי איכא דשמיע עלי מילתא לימא – אם יש בכם ששמע עלי דבר שאני צריך לחזור בי יודיעני:
שבישא – חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר ותנן (בב »מ דף קג.) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ):
מי שביק לי מידי מיניה – וכי אינו חשוד בעיניכם שהוא גונב לי הרבה יותר מחלקו:
בתר גנבא גנוב כו’ – הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה:
סמוך למטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק »ש ואתפלל:
צפון לדרום – ראש ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות:
וצפונך – לשון צפון וסיפיה דקרא ישבעו בנים:
תמלא בטנם – תמלא ימי הריונם:
טורף נפשו באפו – לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה’ (שמואל א א):
הלמענך תעזב ארץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:
Guemara Bra’hot 4B – Rav Menahem Altabé
Guemara Brahot Page 4b avant dernière ligne et 5a avec Rachi + une hala’ha et Hassidout
אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קִרְיַאת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
מִצְוָה לִקְרוֹתָהּ עַל מִטָּתוֹ.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
מַאי קְרָא?
« רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ,
אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה ».
אֲמַר רַב נַחְמָן: (ה.)
אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא, אֵין צָרִיךְ.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אַף תַּלְמִיד חֲכָמִים,
מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְּרַחֲמֵי, כְּגוֹן:
« בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יי אֵל אֱמֶת ».
אֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִקְרָא קִרְיַאת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« עַל מִשְׁכַּבְכֶם ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְדֹמּוּ סֶלָה ».
וַאֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
מַאי דִּכְתִיב:
« וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן,
וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרוֹתָם »?
« לוּחוֹת », אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת;
« תּוֹרָה », זֶה מִקְרָא;
« וְהַמִּצְוָה », זוֹ מִשְׁנָה;
« אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי », אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים;
« לְהוֹרוֹתָם », זֶה תַלְמוּד.
מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הַקּוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ,
כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם ».
מַאי מַשְׁמַע?
אֲמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵימָא רַב אָשֵׁי:
מֵרֵישָׁא דְּעִנְיָנָא, דִּכְתִיב:
« יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם ».
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
« רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם ».
וַאֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הַקּוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ,
מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף ».
וְאֵין עוּף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ ».
וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי ».
אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף ».
וְאֵין עוֹף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ ».
וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף ».
אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן:
הָא אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבַּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יי אֱלֹהֶיךָ,
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ
כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ ».
אֵלָּא כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכֹעָרִין,
וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר ».
וְאֵין « טוֹב » אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ ».
אֲמַר רִבִּי זֵירָא, וְאִיתֵימָא רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא:
בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ,
מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ;
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן,
נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ ».
אֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא:
אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו,
יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יי »;
פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא,
יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »;
וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא,
בַּיָּדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ ».
אֲמַר רָבָא אֲמַר רַב סְחוֹרָה אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ,
מְדַכְּאוֹ בַּיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיי חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי ».
יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר « אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ »,
מַה אָשָׁם לַדַּעַת, אַף יִסּוּרִין לַדַּעַת.
וְאִם קִבְּלָם, מַה שְּׂכָרוֹ?
« יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְחֵפֶץ יי בְּיָדוֹ יִצְלָח ».
פְּלִיגִי בַהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרִבִּי אֲחָא בַּר חֲנִינָא;
חַד אֲמַר:
אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה,
כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »;
וְחַד אָמַר:
אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה,
כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי ».
אֲמַר לְהוּ רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא:
הָכִי אֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
אֵלּוּ וְאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ »,
אֵלָּא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר « וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »?
אַל תִּקְרֵי « תְּלַמְּדֶנּוּ » אֵלָּא תְּלַמְּדֵנוּ,
דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן:
וּמַה שֵּׁן וָעַיִן, שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם, עֶבֶד יוֹצֵא בָהֶן לְחֵרוּת,
יִסּוּרִין, שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְהַיְנוּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין;
נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח, דִּכְתִיב:
« וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית »,
וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין, דִּכְתִיב:
« אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית »;
מַה בְּרִית הָאָמוּר בַּמֶּלַח, מֶלַח מְמַתֵּק אֶת הַבָּשָׂר,
אַף בְּרִית הָאָמוּר בַּיִּסּוּרִין, יִסּוּרִין מְמָרְקִין כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.
רש »י
ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך:
ירגיז יצר טוב – שיעשה מלחמה עם יצר הרע:
ודומו סלה – יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית:
זה מקרא – חומש שמצוה לקרות בתורה:
זו משנה – שיתעסקו במשנה:
זה גמרא – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס’ סוטה (דף כב.):
כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין:
מאי משמע – דבקריאת שמע:
התעיף עיניך בו – אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך:
ובני רשף יגביהו עוף – העוף מסלקם ממך:
קטב מרירי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קיא:):
ולחומי רשף – כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין:
אפילו תינוקות של בית רבן יודעים – שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו’. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו:
החשיתי מטוב – מן התורה:
וכאבי נעכר – מכה עכורה:
המוכר עצב – שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו:
ושמח – שהרי הקב »ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם:
פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא:
אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו – שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה:
יסורין של אהבה – הקב »ה מייסרו בעוה »ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו:
וה’ חפץ דכאו החלי – מי שהקב »ה חפץ בו מחלהו ביסורין:
אשם – קרבן:
נפשו – מדעתו:
דבר זה – שאשרי אדם אשר תיסרנו יה:
מתורתך תלמדנו – כלומר מתורתך אנו למדין אותו:
נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית – אחר הקללות נאמר במשנה תורה:
אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם – גרסי’:
Guemara Bra’hot 5A – Rav Menahem Altabé
Guemara Brahot Page 4a dernière ligne et 4b avec Rachi + un mot de Hassidout
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
עַד חֲצוֹת.
חֲכָמִים, כְּמַאן סְבִירָא לְהוּ?
אִי כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ, לֵימְרוּ כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר! (ד:)
וְאִי כְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ, לֵימְרוּ כְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל!
לְעוֹלָם כְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל סְבִירָא לְהוּ,
וְהָא דְּקָא אָמְרִי עַד חֲצוֹת,
כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
כִּדְתַנְיָא:
חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֶא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְאוֹמֵר:
אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל קִמְעָא וְאֶשְׁתֶּה קִמְעָא וְאִישַׁן קִמְעָא,
וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קִרְיַאת שְׁמַע, וְאֶתְפַּלֵּל.
וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁנָה, וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה.
אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
אִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא, וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת, שׁוֹנֶה,
וְקוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ.
וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה.
מַאי שְׁנָא בְּכָל דֻּכְתָּא, דְּלָא קָתָנֵי « חַיָּב מִיתָה »,
וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָתָנֵי « חַיָּב מִיתָה »?
אִיבָעֵית, אֵימָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אֹנֶס שֵׁנָה,
וְאִיבָעֵית, אֵימָא לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דַּאֲמַר « תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת ».
קָא מַשְׁמַע לַן דְּחוֹבָה.
אֲמַר מָר:
« קוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל »,
מְסַיַּע לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא?
זֶה הַסּוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה שֶׁל עַרְבִית.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר:
תְּפִלּוֹת בָּאֶמְצַע תִּקְּנוּם.
בְּמַאי קָא מִפַּלְּגִי?
אִי בָעֵית, אֵימָא קְרָא, אִיבָעֵית, אֵימָא סְבָרָא.
אִיבָעֵית, אֵימָא סְבָרָא,
דְּרִבִּי יוֹחָנָן סָבַר:
גְּאֻלָּה מֵאֻרְתָּא נַמֵי הָוֵי,
אֵלָּא גְּאֻלָּה מְעַלַּיְתָּא לָא הָוְיָא אֵלָּא עַד צַפְרָא.
וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר:
כֵּיוָן דְּלָא הָוְיָא אֵלָּא מִצַּפְרָא, לָא הָוְיָא גְּאֻלָּה מְעַלַּיְתָּא.
וְאִי בָעֵית, אֵימָא קְרָא,
וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב:
« בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ »,
רִבִּי יוֹחָנָן סָבַר:
מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לַקִּימָה:
מַה קִּימָה קִרְיַאת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה,
אַף שְׁכִיבָה נַמֵי, קִרְיַאת שְׁמַע וְאַחַר כָּךְ תְּפִלָּה.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר:
מַקִּישׁ שְׁכִיבָה לַקִּימָה:
מַה קִּימָה קִרְיַאת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ,
אַף שְׁכִיבָה נַמֵי, קִרְיַאת שְׁמַע סָמוּךְ לְמִטָּתוֹ.
מְתִיב מָר בְּרֵיהּ דְּרַבִּינָא:
« בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ »,
וְאִי אָמְרַתְּ בָּעֵי לִסְמֹךְ, הָא לָא קָא סָמַךְ גְּאֻלָּה לַתְּפִלָּה,
דְּהָא בָּעֵי לְמֵימַר « הַשְׁכִּיבֵנוּ »!
אָמְרִי:
כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן « הַשְׁכִּיבֵנוּ », כִּגְאֻלָּה אֲרִיכְתָא דָּמְיָא,
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, שַׁחֲרִית הֵיכִי מָצֵי סָמֵיךְ,
וְהָא אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
בַּתְּחִלָּה אוֹמֵר:
« יי שְׂפָתַי תִּפְתַּח »,
וּלְבַסּוֹף הוּא אוֹמֵר:
« יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי ».
אֵלָּא הָתָם, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר « יי שְׂפָתַי תִּפְתַּח »,
כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָא דָּמְיָא.
הָכָא נַמֵי, כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ רַבָּנַן לְמֵימַר « הַשְׁכִּיבֵנוּ »,
כִּגְאֻלָּה אֲרִיכְתָא דָּמְיָא.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר אַבִּינָא:
כָּל הָאוֹמֵר תְהִלָּה לְדָוִד בְּכָל יוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים,
מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.
מַאי טַעֲמָא?
אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָא בְּאָלֵ »ף בֵּי »ת,
נֵימָא « אַשְׁרֵי תְּמִימֵי דָּרֶךְ », דְּאָתְיָא בִּתְמָנְיָא אַפִּין!
אֵלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ « פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ ».
נֵימָא הַלֵּל הַגָּדוֹל דִּכְתִיב בֵּיהּ « נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר »!
אֵלָּא מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי.
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
מִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר נוּ »ן בְּאַשְׁרֵי?
מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מַפָּלָתָן שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב:
« נָפְלָה לֹא תּוֹסִיף קוּם, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל ».
בְּמַעֲרָבָא מְתָרְצִי לַהּ הָכִי:
נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפּוֹל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל!
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
אֲפִלּוּ הָכִי, חָזַר דָּוִד וּסְמָכָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סוֹמֵךְ יי לְכָל הַנּוֹפְלִים ».
וְאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בַּר אַבִּינָא:
גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמָר בְּמִיכָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמָר בְּגַבְרִיאֵל,
דְּאִלּוּ בְּמִיכָאֵל כְּתִיב:
« וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים »,
וְאִלּוּ גַּבֵּי גַּבְרִיאֵל כְּתִיב:
« וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה,
מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב ».
מֵאֵי מַשְׁמַע דְּהַאי « אֶחָד » מִיכָאֵל הוּא?
אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
אָתְיָא אֶחָד אֶחָד:
כְּתִיב הָכָא:
« וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים »;
וּכְתִיב הָתָם:
« וְהִנֵּה מִיכָאֵל, אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא לְעָזְרֵנִי ».
תְּנָא:
מִיכָאֵל בְּאַחַת, גַּבְרִיאֵל בִּשְׁתַּיִם, אֵלִיָּהוּ בְּאַרְבַּע,
וּמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּשְׁמֹנֶה,
וּבְשָׁעַת הַמַּגֵּפָה בְּאַחַת.
רש »י
חכמים כמאן סבירא להו – במשמעות בשכבך האמור בתורה:
אי כר’ אליעזר סבירא להו – דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר:
לימרו כר’ אליעזר – דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן:
ואי כרבן גמליאל סבירא להו – דמשמע ליה בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים ויש בכלל הזה כל הלילה:
לימרו כר »ג – עד עמוד השחר:
מן העבירה – שמא יסמוך על שהות שיש לו כדתניא:
קימעא – מעט:
משום אונס שינה – התוקפתו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר:
ממאן דאמר – לקמן בפ’ תפלת השחר (דף כז:):
אמר מר קורא ק »ש – של ערבית תחלה ואח »כ מתפלל:
מסייע ליה לר’ יוחנן – דאמר ערבית נמי ק »ש ואחר כך תפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה. ודלא כר’ יהושע בן לוי דאמר תפלה ואחר כך ק »ש:
זה הסומך – וכל שכן דשחרית דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (במדבר לג) וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה’ צורי וגואלי (תהלים יט) וסמיך ליה יענך ה’ ביום צרה (שם כ) ואמרי’ בברכות ירושלמי (פ »א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהיה אדם מקרב להקב »ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:
באמצע תקנום – בין שני ק »ש תקנו כל תפלות של יום דקא סבר תפלת ערבית קודמת לק »ש:
גאולה מאורתא לא הוי – הילכך גאולה דאורתא לא חשיבא לאהדורי עלה סמיכת תפלה:
מה קימה ק »ש ואח »כ תפלה – דבשחרית כולהו מודו דבעי מסמך:
שלש פעמים – כנגד שלש תפלות:
דאית ביה תרתי – דאתי באל »ף בי »ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי:
אפילו הכי – אף על פי שהפסיק נו »ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה חזר ורמז סמיכת הנפילה תכף לה:
ויעף אלי – בפריחה אחת ולא הרגיע בינתים:
מועף ביעף – שתי פריחות:
באחת – בפריחה אחת:
Guemara Bra’hot 4A – Rav Menahem Altabé
Guemara Brahot Page 4A 6ème ligne avec Rachi et une Halaha
אמר רב יצחק בר אדא ואמרי לה אמר רב יצחק בריה דרב אידי מאי קרא (תהלים נז, ט) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. רבי זירא אמר משה לעולם הוה ידע ודוד נמי הוה ידע. וכיון דדוד הוה ידע כנור למה ליה? לאתעורי משנתיה. וכיון דמשה הוה ידע למה ליה למימר כחצות? משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא דאמר מר, למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי והכי קאמר משה לישראל אמר הקב »ה למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים:
(תהלים פו, ב) לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ור’ יצחק. חד אמר כך אמר דוד לפני הקב »ה, רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך! ואידך כך אמר דוד לפני הקב »ה רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו, מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי? ולא בושתי.
א »ר יהושע בריה דרב אידי מאי קרא (תהלים קיט, מו) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש? תנא לא מפיבשת שמו אלא איש בשת שמו ולמה נקרא שמו מפיבשת? שהיה מבייש פני דוד בהלכה. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא »ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר (משלי כז, יא) חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר.
ודוד מי קרי לנפשיה חסיד?! והכתיב (תהלים כז, יג) לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים. ותנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקב »ה רבש »ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו!? שמא יגרום החטא. כדר’ יעקב בר אידי דר’ יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד! אמר, שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה’ עד יעבור עם זו קנית. עד יעבור עמך ה’- זו ביאה ראשונה. עד יעבור עם זו קנית- זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא:
וחכ »א עד חצות:
חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר
רש »י
בניהו בן יהוידע זה סנהדרין – שהיה אב בית דין:
וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח »כ שואלים אם יצליחו:
ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי’ בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה:
שכורתים את דבריהם – שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו:
שר צבא למלך יואב – להוליך אנשי המלחמה:
מאי קרא – דכנור היה תלוי למעלה ממטתו ומעוררו עורה כבודי אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים:
אעירה שחר – שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר:
שמא יטעו אצטגניני פרעה – אם אני יודע לכוין השעה הם אינם יודעים לכוין השעה וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע ועדיין לא באה המכה ויאמרו משה בדאי הוא הלכך טוב לאחוז לשון איני יודע:
דאמר מר – במסכת דרך ארץ:
ותאחז – תהא נאחז ונכשל בדבריך:
תליסר נגהי ארבסר – ליל שעבר שלשה עשר ולמחרת יגיע ארבעה עשר:
ידי מלוכלכות בדם – שהנשים מראות לו דם נדה אם טמא אם טהור שיש מראות דם טהור באשה:
ובשפיר – הוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נצורים בתוכו ויש שפיר שהאשה יושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה ואי זה זה המרוקם ובמס’ נדה (דף כד ב) מפרש לה ויש שפיר מלא מים ודם שאינו חשוב ולד לישב עליו טומאת יולדת וימי טהרתה:
ובשליא – דתנן (שם כו) אין שליא בלא ולד והוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה וקורין ושטי »דור (וישטדור »א: לבוש ובהשאלה שליה) בלע »ז ותניא אין שליא פחותה מטפח ותחלתה כחוט של ערב וסופה כתורמוס והיו מביאין אותה לפניו לראות אם יש בה כשיעור ואם עשויה כדת שליא שנחזיקנה שהיה ולד בתוכה ונמוח ותשב עליו ימי טומאה וטהרה אם לאו:
זכיתי וחייבתי – שייך בדיני ממונות ודיני נפשו’:
טמאתי וטהרתי – בהלכות טומאה וטהרה:
מפיבושת – [מפי בושת] בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית:
לפיכך – בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב:
אלא דניאל שמו – במקום אחד אומר (שמואל ב ג) ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו’ ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל בדברי הימים (ד »ה א ג):
שהיה מכלים פני מפיבושת – כל אב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות:
לולא האמנתי לראות בטוב ה’ – כבר טרדוני מיראתך כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד וגו’ (שמואל א כו):
נקוד על לולא – לדרוש את הנקודה שהיא ממעטת את משמעות הכתוב לומר שלא דבר ברור היה לו לראות בטוב ה’. לולא לשון אם לא כמו לולי אלהי אבי וגו’ היה לי (בראשית לא):
שמא יגרום החטא – תירוצא הוא לעולם מוחזק בידו שהוא חסיד וזה שספק בידו אם יראה בטוב ה’ לפי שהיה ירא שמא יחטא ויגרום החטא מלראות בטוב:
ויירא יעקב – שמא אחר הבטחה חטאתי וכדתניא שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת:
ביאה ראשונה – שבאו בימי יהושע:
ביאה שנייה – כשעלו מגלות בבל בימי עזרא:
ראויים היו ליעשות להם נס – לבוא ביד רמה:
אלא שגרם החטא – ולא הלכו אלא ברשות כורש וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם לכורש ולאחשורוש ולדריוש האחרון:
חכמים כמאן סבירא להו – במשמעות בשכבך האמור בתורה:
אי כר’ אליעזר סבירא להו – דאית ליה בשכבך כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר:
לימרו כר’ אליעזר – דאמר סוף האשמורה הראשונה דודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן:
Guemara Bra’hot 3B – Rav Menahem Altabé
Guemara Brahot Page 3b 9ème ligne et 6 lignes de 4a avec Rachi et un mot de Hassidout
תָּנוּ רַבָּנַן:
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה,
דִּבְרֵי רִבִּי.
רִבִּי נָתָן אוֹמֵר:
שָׁלֹשׁ.
מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי נָתָן?
דִּכְתִיב:
« וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה,
רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה ».
תְּנָא:
אֵין תִּיכוֹנָה אֵלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
וְרִבִּי, מַאי תִּיכוֹנָה?
אַחַת מִן הַתִּיכוֹנוֹת.
וְרִבִּי נָתָן, מִי כְתִיב תִּיכוֹנָה מֵהַתִּיכוֹנוֹת? תִּיכוֹנָה כְּתִיב!
מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי?
אֲמַר רִבִּי זְרִיקָא אֲמַר רִבִּי אַמֵי אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
« חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ, עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ »,
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
« קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת ».
הָא כֵּיצַד?
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה.
וְרִבִּי נָתָן סָבַר לַהּ כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן:
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
שִׁית דְּלֵילְיָא וְתַרְתֵּי דִּימָמָא הֲווֹ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.
רַב אָשֵׁי אָמַר:
מִשְׁמָרָה וּפַלְגָּא נַמֵי מִשְׁמָרוֹת קָרוּ לְהוּ.
וַאֲמַר רִבִּי זְרִיקָא אֲמַר רִבִּי אַמֵי אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֵלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת.
אֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
אֲבָל מִלֵּי דְּעָלְמָא, לֵית לַן בַּהּ.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
וְכָל שֶׁכֵּן מִלֵּי דְּעָלְמָא.
וְדָוִד, בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי!
מֵאֻרְתָּא הֲוָה קָאֵי, דִּכְתִיב:
« קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה ».
וּמִמַּאי דְּהַאי נֶשֶׁף אֻרְתָּא הוּא?
דִּכְתִיב:
« בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה ».
אֲמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא אֲמַר רִבִּי אֲחָא:
הָכִי קָאָמַר:
מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁנָה.
רִבִּי זֵירָא אָמַר:
עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה מִתְנַמְנֵם כַּסּוּס;
מִכָּאן וְאֵילָךְ, הָיָה מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי.
רַב אָשֵׁי אָמַר:
עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה;
מִכָּאן וְאֵילָךְ, בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
וְנֶשֶׁף, אֻרְתָּא הוּא! הָא נֶשֶׁף צַפְרָא הוּא, דִּכְתִיב:
« וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם ».
מַאי, לָאו מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא?
לָא, מֵאֻרְתָּא וְעַד אֻרְתָּא.
אִי הָכִי, לִכְתּוּב מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף אוֹ מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב!
אֵלָּא אֲמַר רָבָא:
תְּרֵי נִשְׁפֵי הֲווֹ,
נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.
וְדָוִד, מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָּא דְּלֵילְיָא אֵימַת?
הָשָׁתָא, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב:
« כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם ».
מַאי כַּחֲצוֹת?
אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא « כַּחֲצוֹת »,
מִי אִיכָּא סְפֵקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?
אֵלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ « בַּחֲצוֹת », וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר « כַּחֲצוֹת ».
אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע!
דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ,
דַּאֲמַר רַב אֲחָא בַּר בִּזְנָא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חַסִּידָא:
כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד,
וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה,
בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו.
מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ.
אָמְרוּ לוֹ:
אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה!
אָמַר לָהֶם:
לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה!
אָמְרוּ לוֹ:
אִין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי,
וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ!
אָמַר לָהֶם:
לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד!
מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל,
וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
מַאי קְרָא?
« וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר, וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ, יוֹאָב ».
רש »י:
בחדתי – שנפלה מחדש, שהחומה שלה נפלה, ועודנה בחזקתה:
חשד נמי ליכא – דתנן (משנה קידושין ד יב): אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים:
בתרי ופריצי – דאמרינן התם: לא שנו אלא בכשרים:
במקומן חיישינן – במקום שהם מצויין תדיר, חיישינן אפילו בתרי:
בדברא – בשדה:
קדמו עיני אשמורות – אלמא חצות לילה, שהיה דוד עומד, שתי משמרות יש בהם:
ורבי נתן – אמר לך: האי « קדמו עיני אשמורות » דקאמר דוד, קדמו לשאר מלכים קאמר, שדרכן לעמוד בשלוש שעות ביום, בתחילת שעה שלישית:
שית דליליא – חצות לילה הוי שש שעות:
ותרתי דיממא – ששאר מלכים ישֵנים, הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות:
אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה « לועג לרש חרף עושהו » (משלי יז):
אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן, לית לן בה:
מאורתא – מתחילת הלילה:
בנשף בערב יום – בהעריב היום קרוי נשף:
הכי קאמר – קרא דחצות לילה:
מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה – שקודם לכן הייתי עומד:
מתנמנם כסוס – עוסק בתורה כשהוא מתנמנם, כסוס הזה שאינו נרדם לעולם, אלא מתנמנם ונעור תמיד:
בשירות ותשבחות – והכי מפרש בההוא קרא (ד »חצות לילה »), « להודות לך » וגו’:
למחרתם – ליום מחרת של חנייתם שם:
הכי גרסינן: אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב. אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו:
נשף יממא – קפץ ועלה, כמו « לנשוף מדוכתיה » (מגילה ג א), כמו « האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה » (חולין מב ב):
ואתא איהו ואמר כחצות – לפי שלא היה יודע לכוון השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע:
כינור היה תלוי למעלה ממיטתו – ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה, רוח צפונית מנשבת בו, דאמר מר (בבא בתרא כה א): ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום. שש שעות ראשונות של יום – מנשבת רוח מזרחית, מהלוך החמה; ושש אחרונות – רוח דרומית; ובתחילת הלילה – רוח מערבית; ובחצות הלילה – רוח צפונית:
אין הבור מתמלא מחולייתו – העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו, אין מתמלא בכך. אף כאן, אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר, אין אנו יכולים לפרנסם משל עצמנו:
יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה:
ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם:
ושואלין באורים ותומים – אם יצליחו:
הכי גרסינן: מאי קרא? ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. אחיתופל זה יועץ:
בניהו בן יהוידע זה סנהדרין – שהיה אב בית דין:
וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח »כ שואלים אם יצליחו:
ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי’ בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה:
שכורתים את דבריהם – שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו:
שר צבא למלך יואב – להוליך אנשי המלחמה:
Guemara Bra’hot 3A – Rav Menahem Altabé
קשיא דר’ מאיר אדר »מ תרי תנאי אליבא דר »מ קשיא דר’ אליעזר אדר’ אליעזר תרי תנאי אליבא דר’ אליעזר ואב »א רישא לאו ר’ אליעזר היא: עד סוף האשמורה: מאי קסבר ר’ אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמ »ל דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא דתניא ר’ אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב »ה ושואג כארי שנאמר (ירמיהו כה) ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. מאי קא חשיב ר’ אליעזר אי תחלת משמרות קא חשיב תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי אורתא הוא אי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא יממא הוא אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ותחלת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא ואב »א כולהו סוף משמרות קא חשיב וכי תימא אחרונה לא צריך למאי נפקא מינה למיקרי ק »ש למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן ק »ש אימת כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו ליקום וליקרי. אמר רב יצחק בר שמואל משמי’ דרב ג’ משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב »ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם: תניא א »ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח <והמתין לי> עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב »ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם: ת »ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד מפני המפולת ומפני המזיקין. מפני חשד ותיפוק ליה משום מפולת
רש »י
קשיא דרבי מאיר אדר’ מאיר. לעיל אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והוא שעור מאוחר משל כהן והכא אמר משעת טבילה שהיא קודם בין השמשות: קשיא דרבי אליעזר. דברייתא אדר’ אליעזר דמתני’: ואב »א רישא. דמתני’: לאו ר’ אליעזר היא. והא דקתני דברי ר’ אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות ור »ג לית ליה ההוא סייג: מאי קסבר כו’. הוה ליה לומר זמן הניכר: אי קסבר. דפליגי תנאי לקמן בהא מלתא איכא מאן דאמר ג’ משמרות הוי הלילה במשמרות עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש חלקים ראשונה לכת אחת שניה לכת אחרת שלישית לכת שלישית. ואיכא מאן דאמר ארבע משמרות הוי הלילה: והא קמ »ל. כשנתן לך סימן זמן הקריאה בסוף האשמורה ולא פי’ לך סימן מפורש למדך שיש היכר לכל אדם בדבר כי היכי דאיכא ברקיע: ישאג שאוג ישאג. הרי ג’: ואשה מספרת עם בעלה. כבר הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים משינתן והשוכבים יחד מספרים זה עם זה: מאי קא חשיב. סימנים הללו שנתן למשמרות הארץ היכן נתנו בתחלת האשמורות או בסופן: אורתא הוא. צאת הכוכבים: ושמר. והמתין כמו לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע »ז פלוני (סנהדרין דף סג:) ובב »ק בפ’ החובל (דף צ:) שמרה עומדת על פתח חצרה וכן ואביו שמר את הדבר (בראשית לז). שומר אמונים (ישעיהו כו): תפלה קצרה. [הביננו] ולקמן מפרש לה בפרק תפלת השחר (דף כט.): אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. אשרי כל זמן שהיה קלוס זה בתוך בהמ »ק: מפני חשד. שלא יאמרו זונה מוכנת לו שם: ומפני המפולת. שחומת החורבה רעועה ומסוכן הוא פן תפול החומה עליו: תיפוק ליה. כלומר למה לנו ג’ טעמים לדבר א’ הרי די באחת מהן אם לא בא ללמדך שיש שעות שאין הטעם הזה וצריך להניח בשביל זה:
Guemara Bra’hot 2B – Rav Menahem Altabé
דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר גַּבְרָא!
אָמַר רַבָּה בַּר רַב שִׁילָא: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא “וְיִטָּהֵר”. מַאי “וְטָהֵר”? – טָהַר יוֹמָא, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: “אִיעֲרַב שִׁמְשָׁא וְאִדַּכִּי יוֹמָא”.
בְּמַעֲרָבָא הָא דְּרַבָּה בַּר רַב שִׁילָא לֹא שְׁמִיעַ לְהוּ, וּבָעוּ לָהּ מִיבַּעְיָא: הַאי “וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ” בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר יוֹמָא, אוֹ דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר גַּבְרָא? וַהֲדַר פָּשְׁטוּ לָהּ מִבְּרַיְיתָא – מִדְּקָתָנֵי בִבְרַיְיתָא “סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹבָבִים”, שְׁמַע מִינָּהּ בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר יוֹמָא.
אָמַר מַר: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן, וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשֶּׁהֶעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח, עַד שָׁעָה שֶׁעוֹמֵד לִיפָּטֵר מִתּוֹךְ סְעוּדָּתוֹ. סֵיפָא וַדַּאי פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין, רֵישָׁא מִי לֵימָא פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין? לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁיעוּרָא הוּא.
וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים זַכָּאִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן – סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹבָבִים.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹבָבִים”. וְאוֹמֵר: “וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה”. מַאי “וְאוֹמֵר”? וְכִי תֵימָא מִכִּי עָרְבָא שִׁמְשָׁא לֵילְיָא הוּא, וְאִינְהוּ דִּמְחַשְּׁכֵי וּמְקַדְּמֵי, תָּא שְׁמַע: “וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה”.
קָא סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּעָנִי וּבְנֵי אָדָם חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, חֲכָמִים הַיְינוּ רַבִּי מֵאִיר! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ עָנִי שִׁעוּרָא לְחוּד וְכֹהֵן שִׁעוּרָא לְחוּד!
לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְעָנִי וּבְנֵי אָדָם לַאו חַד שִׁעוּרָא הוּא.
וְעָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא? וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְטוֹהָרִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים טוֹבְלִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח. רַבִּי אַחַאי וְאָמרִי לָהּ רַבִּי אַחָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְהָסֵב.
וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ! אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ שִׁעוּרָא דְּעָנִי לְחוּד וְשִׁעוּרָא דְּכֹהֵן לְחוּד, שְׁמַע מִינָּהּ.
הֵי מִנַּיְיהוּ מְאוּחָר? מִסְתַּבְּרָא דְּעָנִי מְאוּחָר, דְּאִי אָמְרַתְּ דְּעָנִי מוּקְדָּם, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ דְּעָנִי מְאוּחָר, שְׁמַע מִינָּהּ.
אָמַר מַר: אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דַּאֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דִּידָךְ קָא אֲמִינָא? אֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי קָא אֲמִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן – זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.
רש”י
דילמא ביאת אורו. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל: אם כן. דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר: אדכי. לשון עבר נתפנה מן העולם השמש: מברייתא. דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים ש”מ אין כפרתן מעכבתן: משהעני. שאין לו נר להדליק בסעודתו: סיפא ודאי פליגא אמתני’. דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני’ תנן עד סוף האשמורה הראשונה: עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה חד שעורא הוא צאת הכוכבים: בערבי שבתות. ממהרין לסעודה שהכל מוכן: שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא: דמחשכי. ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים: ומקדמי. ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה’ מילין (פסחים דף צג:):ת”ש והיה לנו הלילה משמר. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום: קס”ד. רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא: משעה שקדש היום בערבי שבתות. היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק: משעה שהכהנים טובלים. היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר: נכנסין להסב. אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם): והי מינייהו מאוחר. (לכולם) דעני או דכהן: ה”ג אי ס”ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי ס”ל וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה:
Guemara Bra’hot 2A – Rav Menahem Altabé
Guemara Masse’het Bra’hot page 2A et 10 lignes de 2B avec Rachi et une Hala’ha – Rav Menahem Altabé
משנה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַמְלִיאֵל אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּיבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר – הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת? כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.
גמרא: תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי « מֵאֵימָתַי »? וְתוּ, מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא – לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא!
תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי, דִּכְתִיב: « בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ », וְהָכִי קָתָנֵי: זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה אֵימַת? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.
וְאִי בָּעִית אֵימָא יָלִיף מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: « וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד ».
אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי « בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ », לִתְנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא!
תַּנָּא פָּתַח בְּעַרְבִית, וַהֲדַר תָּנֵי בְשַׁחֲרִית. עַד דְּקָאֵי בְשַׁחֲרִית פָּרֵישׁ מִילֵּי דְּשַׁחֲרִית, וַהֲדַר פָּרֵישׁ מִילֵּי דְּעַרְבִית.
אָמַר מַר: « מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן ». מִכְּדִי, כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלֵי תְרוּמָה? מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹבָבִים. לִתְנֵי מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹבָבִים!
מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לָן – כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלֵי בִתְרוּמָה – מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹבָבִים, וְהָא קָמַשְׁמַע לָן דְּכַפָּרָה לֹא מְעַכְּבָא, כִּדְתַנְיָא: « וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר » – בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה.
וּמִמַּאי דְּהַאי « וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ » בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַאי « וְטָהֵר » טָהַר יוֹמָא?
רש »י
מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה: עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמ’ (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי’ בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא: עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה: הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום: מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי’ לא ילין לבקר (שמות לד): חלבים. של כל קרבנות: אברים. של עולה: וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה: מצותן. זמן אכילתן: עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו: אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי’: כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים: גמ’ היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה: אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה: ואיבע »א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם: והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית: משעת צאת הכוכבים. שהוא גמר ביאת השמש. כדיליף לקמן (עמוד ב):
