דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר גַּבְרָא!
אָמַר רַבָּה בַּר רַב שִׁילָא: אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא “וְיִטָּהֵר”. מַאי “וְטָהֵר”? – טָהַר יוֹמָא, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי: “אִיעֲרַב שִׁמְשָׁא וְאִדַּכִּי יוֹמָא”.
בְּמַעֲרָבָא הָא דְּרַבָּה בַּר רַב שִׁילָא לֹא שְׁמִיעַ לְהוּ, וּבָעוּ לָהּ מִיבַּעְיָא: הַאי “וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ” בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר יוֹמָא, אוֹ דִּילְמָא בִּיאַת אוֹרוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר גַּבְרָא? וַהֲדַר פָּשְׁטוּ לָהּ מִבְּרַיְיתָא – מִדְּקָתָנֵי בִבְרַיְיתָא “סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹבָבִים”, שְׁמַע מִינָּהּ בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ הוּא, וּמַאי “וְטָהֵר” – טָהַר יוֹמָא.
אָמַר מַר: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן, וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשֶּׁהֶעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח, עַד שָׁעָה שֶׁעוֹמֵד לִיפָּטֵר מִתּוֹךְ סְעוּדָּתוֹ. סֵיפָא וַדַּאי פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין, רֵישָׁא מִי לֵימָא פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין? לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁיעוּרָא הוּא.
וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים זַכָּאִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן – סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹבָבִים.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹבָבִים”. וְאוֹמֵר: “וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה”. מַאי “וְאוֹמֵר”? וְכִי תֵימָא מִכִּי עָרְבָא שִׁמְשָׁא לֵילְיָא הוּא, וְאִינְהוּ דִּמְחַשְּׁכֵי וּמְקַדְּמֵי, תָּא שְׁמַע: “וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה”.
קָא סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּעָנִי וּבְנֵי אָדָם חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, חֲכָמִים הַיְינוּ רַבִּי מֵאִיר! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ עָנִי שִׁעוּרָא לְחוּד וְכֹהֵן שִׁעוּרָא לְחוּד!
לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְעָנִי וּבְנֵי אָדָם לַאו חַד שִׁעוּרָא הוּא.
וְעָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא? וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְטוֹהָרִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים טוֹבְלִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח. רַבִּי אַחַאי וְאָמרִי לָהּ רַבִּי אַחָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְהָסֵב.
וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ! אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ שִׁעוּרָא דְּעָנִי לְחוּד וְשִׁעוּרָא דְּכֹהֵן לְחוּד, שְׁמַע מִינָּהּ.
הֵי מִנַּיְיהוּ מְאוּחָר? מִסְתַּבְּרָא דְּעָנִי מְאוּחָר, דְּאִי אָמְרַתְּ דְּעָנִי מוּקְדָּם, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ דְּעָנִי מְאוּחָר, שְׁמַע מִינָּהּ.
אָמַר מַר: אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ דַּאֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דִּידָךְ קָא אֲמִינָא? אֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי קָא אֲמִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן – זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.
רש”י
דילמא ביאת אורו. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל: אם כן. דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר: אדכי. לשון עבר נתפנה מן העולם השמש: מברייתא. דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים ש”מ אין כפרתן מעכבתן: משהעני. שאין לו נר להדליק בסעודתו: סיפא ודאי פליגא אמתני’. דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני’ תנן עד סוף האשמורה הראשונה: עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה חד שעורא הוא צאת הכוכבים: בערבי שבתות. ממהרין לסעודה שהכל מוכן: שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא: דמחשכי. ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים: ומקדמי. ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה’ מילין (פסחים דף צג:):ת”ש והיה לנו הלילה משמר. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום: קס”ד. רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא: משעה שקדש היום בערבי שבתות. היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק: משעה שהכהנים טובלים. היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר: נכנסין להסב. אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם): והי מינייהו מאוחר. (לכולם) דעני או דכהן: ה”ג אי ס”ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי ס”ל וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה: