תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל,
וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא הִמְתִּין אֶת חֲבֵרוֹ וְיָצָא,
טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ »,
וְאֵין צוּר אֵלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר:
« צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי ».
וְאִם הִמְתִּין לוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? (ו.)
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא,
זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי,
וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם,
וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו,
לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי ».

תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת,
אֵין כָּל בִּרְיָה יְכֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אִינְהוּ נְפִישִׁי מִנַּן וְקָיְמִי עֲלַן כִּי כִסְלָא לְאֻגְיָא.
אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל חַד וְחַד מִנַּן אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וּרְבָבְתָא מִיַּמִּינֵיהּ.
אֲמַר רָבָא:
הַאי דֻּחְקָא דְּהָוֵי בַּכַּלָּה, מִנַּיְהוּ הָוֵי;
הָנֵי בִּרְכֵּי דְּשָׁלְהִי, מִנַּיְהוּ;
הָנֵי מָאנֵי דְּרַבָּנַן דִּבְלוֹ, מֵחֻפְיָא דִּידְהוּ;
הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְּפִין, מִנַּיְהוּ.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֵידַע לְהוּ,
לַיְתֵּי קִטְמָא נְהִילָא וְנַהְדַּר אַפֻּרְיֵיהּ,
וּבְצַפְרָא חָזֵי כִּי כַּרְעֵי דְּתַרְנְגוֹלָא.
הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִחְזִינְהוּ,
לַיְתֵּי שִׁלְיְתָא דְּשׁוּנַרְתָּא אֻכַּמְתָּא בַּת אֻכַּמְתָּא בֻּכְרְתָא בַּת בֻּכְרְתָא,
וְלִקְלְיַהּ בְּנוּרָא וְלִשְׁחְקֵיהּ וְלִמְלִי עֵינֵיהּ מִנֵּיהּ, וְחָזֵי לְהוּ.
וְלִשְׁדְּיֵיהּ בְּגֻבְּתָא דְּפַרְזְלָא וְלִחְתְּמֵיהּ בְּגֻשְׁפַּנְקָא דְּפַרְזְלָא,
דִּלְמָא גָּנְבִי מִנֵּיהּ.
וְלִחְתּוּם פּוּמֵּיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִתְּזַק.
רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי עֲבַד הָכִי, חֲזָא וְאִתְּזַק.
בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאִתַּסִּי.

תַּנְיָא:
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר:
אֵין תְּפִלָּה שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֵלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה »,
בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה,
אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא,
אָמַר רִבִּי יִצְחָק:
מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל ».
וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל ».
וּמִנַּיִן לִשְׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט ».
וּמִנַּיִן לִשְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה » שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יי אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב יי וַיִּשְׁמָע,
וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ».
מַאי « וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ »?
אֲמַר רַב אָשֵׁי:
חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ.
וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁשְּׁכִינָה עִמּוֹ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ ».
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא?
תְּרֵי, מִכָּתְבָן מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת,
חַד, לָא מִכָּתְבָן מִלֵּיהּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא?
מַהוּ דְּתֵימָא,
דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא הוּא, וְלָא אָתְיָא שְׁכִינָה,
קָא מַשְׁמַע לַן דְּדִינָא נַמֵי הַיְנוּ תּוֹרָה.
וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא?
עֲשָׂרָה, קָדְמָה שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא, עַד דְּיָתְבִי.

אֲמַר רִבִּי אַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִלִּין?
שֶׁנֶּאֱמַר:
« נִשְׁבַּע יי בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ ».
« בִּימִינוֹ », זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ »;
« וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ », אֵלּוּ תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יי עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ».
וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עוֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל?
דִּכְתִיב:
« וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יי נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ »,
וְתַנְיָא,
רִבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר:
אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּא בַּר אַבִּין:
הָנֵי תְּפִלִּין דְּמָרֵי עָלְמָא, מַה כְּתִיב בְּהוּ?
אֲמַר לֵיהּ:
« וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ».
וּמִי מִשְׁתַּבַּח קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּשִׁבְחַיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל?
אִין, דִּכְתִיב:
« אֶת יי הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם, וַיי הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם »,
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם,
וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם.
אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד »,
וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ »,
אֲמַר לֵיהּ רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי:
תִּינַח בְּחַד בֵּיתָא, בִּשְׁאָר בָּתֵּי מַאי?
אֲמַר לֵיהּ:
« כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל »,
« וּמִי גּוֹי גָּדוֹל »,
« אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל »,
« אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים »,
« וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן ».
אִי הָכִי, נְפִישִׁי לְהוּ טוּבָא בָּתֵּי,
אֵלָּא, « כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל », « וּמִי גּוֹי גָּדוֹל », דְּדָמְיָן לַהֲדָדֵי,
בְּחַד בֵּיתָא;
« אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל » וּ »מִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל »,
בְּחַד בֵּיתָא;
« אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים »,
בְּחַד בֵּיתָא;
« וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן »,
בְּחַד בֵּיתָא. (ו:)
וְכֻלְּהוּ כְּתִיבִי בְּאֶדְרָעֵיהּ.

רש »י

טורף נפשו באפו – לך אומר אשר גרמת לך לטרוף את נפשך בפניך ומה היא הנפש זו תפלה כמו שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה’ (שמואל א א):

הלמענך תעזב ארץ – וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו:

לוא הקשבת – לשון המתנה היא:

למצותי – בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד:

לראות – כל השדים העומדים לפניו:

כי כסלא לאוגיא – כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ »ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה:

האי דוחקא דהוי בכלה – פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים:

הני ברכי דשלהי – ברכים עייפים:

מאני דרבנן דבלו – בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם:

מחופיא דידהו – באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ.) פריי »ר (חכוך) בלע »ז:

שלייתא דשונרתא – שליית הולד של חתול נקבה:

בוכרתא – הבכורה לאמה:

בת בוכרתא – ואף אמה היתה בכורה:

ולימלי עיניה מניה – ישים ממנה מעט בעיניו כל לשון נתינה בעין קורהו בלשון גמרא לשון מלוי לפי שבדבר מועט הוא מלא:

גובתא דפרזלא – קנה חלול של ברזל:

ולחתמיה – לקנה:

בגושפנקא דפרזלא – בחותם של ברזל דבמידי דצייר וחתים לית להו רשותא כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קה ב):

במקום רנה – בבהכ »נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב:

בעדת אל – בבית מועד שלו:

ומנין לעשרה וכו’ – עדה קרויה בעשרה שנא’ עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר יד) יצאו כלב ויהושע:

בקרב אלהים ישפוט – ואין בית דין קרוים אלהים אלא בג’ בפ »ק דסנהדרין (דף ג:):

ויקשב ה’ – ממתין להם שם:

אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי:

אבא אליך – לשון יחיד הוא:

מכתבן מלייהו – כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו (סיפא דקרא):

קדמה שכינה ואתיא – קודם שיהיו כל העשרה:

נצב בעדת אל – מעיקרא משמע:

עד דיתבי – כדכתיב ישפוט. בשעת המשפט:

עוז לעמו – ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו וגו’ ויראו ממך:

מה כתיב בהו – בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע (דברים ו) והיה אם שמוע (שם יא) קדש לי כל בכור (שמות יג) והיה כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצותיו של הקב »ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו:

האמרת – לשון חשיבות ושבח כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד). ישתבחו:

בשאר בתי מאי – שהרי ארבעה בתים הם: