שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמאה משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה ואף אתה אל תתמה על זה שאע »פ שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו וספר מקצת זובו וספר לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא האי מזובו דמרבי ביה זב בעל שתי ראיות ומאי שנא האי מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות אמר ליה אי סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא לישתוק קרא מיניה וכי תימא אתיא מדינא שומרת יום כנגד יום תוכיח וכי תימא האי מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו א »כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב ולישתוק מזובו למה לי לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:
מתני׳ אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים:
גמ׳ הא לענין שילוח [וטומאה] זה וזה שוין מנהני מילי דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא (ויקרא יג, ו) וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא א »ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתיב (ויקרא טו, ה) וכבס בגדיו וטהר התם מאי וטהר מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע »ג דהדר חזי לא מטמא למפרע ה »נ טהור [השתא מלטמא בביאה למפרע] אלא אמר רבא מהכא (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים אמר ליה אביי אלא מעתה (ויקרא יג, מו) כל ימי אשר הנגע בו יטמא מי שצרעתו תלויה בגופו הוא דטעון שילוח ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון שילוח וכי תימא הכי נמי והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין א »ל ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח אי הכי תגלחת וצפרים מ »ט לא דקתני אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים אמר אביי אמר קרא (ויקרא יד, ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:
מתני׳ אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית רשב »ג אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית:
גמ׳ הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין:
וספרים נכתבין בכל לשון וכו’:
ורמינהו מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו אמר רבא לא קשיא

שומרת יום כנגד יום . הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח: שמטמאה משכב ומושב . בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה: מאי שנא האי מזובו . מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות: לישתוק קרא מיניה . ומהיכא תיתי לן ספירה: וכי תימא אתיא מדינא . דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח: אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב . ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה: מתני’ פריעה ופרימה . בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע: מוחלט . לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו: גמ’ שילוח . חוץ לחומת העיר: וטומאה . כל חומר טומאה האמורה במצורע: מנא הני מילי . דאין פריעה ופרימה במוסגר דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה: וטהרו הכהן מספחת היא . במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע: גבי זב דכתיב . בסוף טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא אמרת ביה: אלא . על כרחך טהור יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס בהיסט ואע »ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פא.) וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא: הכא נמי וטהר . דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו’ אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה: אשר בו . משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: יצא . מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע »פ שנגעו עומד עליו: כל ימי אשר הנגע בו וגו’ . שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו: כל ימי אשר הנגע בו וגו’ . שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו: ימי כל ימי . מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי: אין בין טהור מתוך הסגר . בימי רפואתו: לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים . דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני: והנה נרפא וגו’ . וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו: מתני’ ספרים . תורה נביאים וכתובים: אשורית . לשון הקודש: אף בספרים לא התירו . להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש: אלא יוונית . ובגמרא מפרש טעמא: גמ’ לתופרן בגידין . כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא.) בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל: מקרא שכתבו תרגום . ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי: ותרגום . שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא (בראשית לא): כתבו מקרא . גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא: וכתב עברי . או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה: עד שיכתבנו אשורית . כתב אשורית הוא כתב שלנו:

מתני׳ אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש:
גמ׳ הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין:
דריסת הרגל:
הא לא קפדי אינשי אמר רבא הא מני רבי אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה:
מתני׳ אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן:
גמ׳ הא לענין בל תאחר זה וזה שוין תנן התם אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדרים לנדבות נדרים מתו או נגנבו או אבדו חייב באחריותן נדבות מתו או נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן מנהני מילי דתנו רבנן (ויקרא א, ד) ונרצה לו לכפר עליו ר’ שמעון אומר את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו מאי משמע א »ר יצחק בר אבדימי כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי:
מתני’ אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן:
גמ’ הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין מנהני מילי דתנן רבנן רבי סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן ואימר שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים ואימר שתים לקרבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה לא ס »ד דתניא (ויקרא טו, טו) וכפר עליו הכהן לפני ה’ מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש מביא שתים אינו מביא או אינו אלא ראה ב’ מביא ראה שלש אינו מביא אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים ואיצטריך דרבי סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדרבי סימאי הוה אמינא כי קושיין קמשמע לן מזובו ואי מזובו לא ידענא כמה ראיות קמשמע לן דרבי סימאי והשתא דאמרת מזובו לדרשא (ויקרא טו, יג) וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה ההוא מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק מזובו [מזובו] ולא מזובו ונגעו מזובו וספר לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה והלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה

מתני’ אין בין המודר הנאה . מודר הנאה חמור ממודר מאכל: דריסת הרגל . שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר: וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש . מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל: גמ’ הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש . אסור אף במודר מאכל ואפי’ במקום שאין משכירים: הא לא קפדי אינשי . ואמאי אסור במודר הנאה: ויתור . דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו: מתני’ נדר ונדבה . מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו: גמ’ הא לענין בל תאחר . ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה: את שעליו חייב באחריותו . הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא: מאי משמע . דעליו קבלת אחריות עליו: מתני’ שתי ראיות . ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר: גמ’ משכב ומושב . שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין: וספירת שבעה . משיפסוק צריך למנות ז’ נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין: מנא הני מילי . דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן: מנה הכתוב שתים . ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא: שלש וקראו טמא . דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא: הא כיצד . אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש: שתים לטומאה . לכל חומר טומאת זב: ולא לטומאה . חמורה אלא כבעל קרי בעלמא: ראה שתים . והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו: מזובו . משמע מקצת זובו: לא ידענא כמה ראיות . האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש: לכשיפסוק מזובו . אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו’ ורחץ בשרו במים וגו’ אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט: מזובו וספר . להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות: לא יהא טעון ספירת שבעה . בתמיה אחר שאמרת שתים כו’ וה »ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:

קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא אמר אביי כי נפקי מבי מר הוה שבענא כי מטאי להתם קריבו לי שיתין צעי דשיתין מיני קדירה ואכלי בהו שיתין פלוגי ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר ובעאי למיכס צעא אבתרה אמר אביי היינו דאמרי אינשי כפין עניא ולא ידע אי נמי רווחא לבסימא שכיח אביי בר אבין ור’ חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב רב אשי הוה יתיב קמיה (דרב כהנא) נגה ולא אתו רבנן אמר ליה מאי טעמא לא אתו רבנן דלמא טרידי בסעודת פורים אמר ליה ולא הוה אפשר למיכלה באורתא אמר ליה לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו אמר ליה (אמר רבא הכי) [אמר ליה אין] תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה:
מתני׳ אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:
גמ׳ הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש מ »ט דת »ק אמר קרא (שמות יב, טז) הוא ולא מכשיריו ור’ יהודה (אמר) לכם לכם לכל צורכיכם ואידך נמי הכתיב לכם לכם ולא לעובדי ככבים לכם ולא לכלבים ואידך נמי הא כתיב הוא כתיב הוא וכתיב לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:
מתני׳ אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת:
גמ׳ הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתניתין רבי נחוניא בן הקנה היא דתניא ר’ נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין תנן התם כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר (דברים כה, ג) ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך דברי רבי חנניה בן גמליאל אמר ר’ יוחנן חלוקין עליו חביריו על ר’ חנניה בן גמליאל אמר רבא אמרי בי רב תנינא אין בין יוה »כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהיכרת ואם איתא אידי ואידי בידי אדם היא אמר רב נחמן הא מני רבי יצחק היא דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא דתניא רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונה בכרת ולא במלקות רב אשי אמר אפי’ תימא רבנן זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בהיכרת:

ה »ג קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות . דהא תרי מנות איכא: הדר שלח ליה איהו לא גרסינן ליה הכא: טסקא דקשבא. שק מלא תמרים: דאבשונא . שנתייבשו החטים בתנור בעודן כרמל וקמח שלהן מתוק לעולם: א »ל אביי . לרבה: השתא אמר מרי . עכשיו יאמר מרי עליך: אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית . הסל שהיה רגיל להוליך בעודנו בן כפר ומאכיל לבהמתו לא יוריד עתה מראשו כך אתה נעשית מלך וראש בפומבדיתא ואינך שולח לו אלא דברים המצויין לכל: חוליא . מתיקא: כי נפקי מבי מר . כשיצאתי מבית אדוני רבה לילך לבית אבא מרי בר מר הייתי שבע: צעי . קערות של מיני מאכל: דאיכסייא לצעא בתראי . הייתי חפץ לכוס הקערה אחריו כל אכילה שלא כדרכה נקרא כוסס: רווחא לבסימא שכיח . ריוח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים: מחלפי סעודתייהו . זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו: לאבסומי . להשתכר ביין: ואיבסום . נשתכרו: נגה ולא אתו רבנן . איחר היום ולא באו התלמידים לבית המדרש: מתני’ אין בין יום טוב לשבת . להיות מותר לכתחלה ביום טוב מה שאסור בשבת אבל לענין עונשין יש הרבה שזה בסקילה ובכרת וזה בלאו גרידא: גמ’ זה וזה שוין . אסורין ביום טוב כשבת: שאפשר . כגון סכין שנפגם מערב יום טוב: שאי אפשר . כגון סכין שנפגמה ביום טוב: מתני’ בידי אדם . יש בה מיתת ב »ד: גמ’ אף יום הכפורים מתחייב בנפשו . דאיסור כרת כמיתת בית דין דמי: ופטורים מלשלם . אם הדליק גדישו של חבירו ביום הכפורים שאין תשלומין אצל חיוב מיתה שנאמר ולא יהיה אסון ענש יענש (שמות כא) הא אם יהיה אסון לא יענש: כל חייבי כריתות שלקו . שהתרו בהן עדים על לאו שעמו כרת ולקו בבית דין: נפטרו מידי כריתתן . שוב אין בית דין של מעלה נפרעין: תנינא . דחלוקין: ואם איתא . דנפטרו אידי ואידי בידי אדם הוא אף ביום הכפורים יש מלקות על לאו שבו ובית דין פוטרין אותו מכרת: אמר רב נחמן . לעולם אינן חלוקין עליו חביריו והא דקתני דאין זדונו בידי אדם: הא מני ר’ יצחק היא . דאמר במסכת מכות דאין מלקין בלאו הניתן לאזהרת כרת אפילו התרו בו למלקות ויליף טעמיה מהאי קרא: כל חייבי כריתות . של עריות היו בכלל ונכרתו הנפשות העושות וגו’ שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח): למה יצאת כרת באחותו . דכתיב בקדושים תהיו ואיש כי יקח את אחותו וגו’: לדונה בכרת ולא במלקות . אם התרו בהן ואף על גב דנדה נמי נשנית באותה פרשה לדבר שנתחדש בה נשנית להעראה: אפילו תימא רבנן היא . דאמרי מלקות אצל כרת ואפילו הכא ליכא למילף מינה שחלוקין על רבי חנניה והכי קאמר מתניתין שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם וזה עיקר חומר זדונו בהכרת ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר:

השנית ואיצטריך למיכתב בכל שנה ושנה דאי מבכל שנה ושנה הוה אמינא כי קושין קא משמע לן השנית ואי אשמועינן השנית הוה אמינא בתחילה בראשון ובשני קמ »ל בכל שנה ושנה ורבי אליעזר בר’ יוסי האי השנית מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרב שמואל בר יהודה דאמר רב שמואל בר יהודה בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכל העולם כולו אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז, יד) כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגלה כתנאי כתב זאת מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים דברי רבי יהושע ר’ אלעזר המודעי אומר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב מיתיבי רבי מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ומחלוקת בשיר השירים ר’ יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים ומחלוקת בקהלת ר’ שמעון אומר קהלת מקולי ב »ש ומחומרי ב »ה אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידים הוא דאמר כר’ יהושע תניא ר’ שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אמרו לו וכי זו בלבד אמר והלא כבר נאמר (מלכים א ה, יב) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל, ו) אל תוסף על דבריו מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דאי בעי איכתיב ודאי בעי לא איכתיב תא שמע אל תוסף על דבריו תניא ר’ אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו ר’ עקיבא אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב, טו) ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה ר »מ אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ב, כב) ויודע הדבר למרדכי רבי יוסי בן דורמסקית אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר (אסתר ט, י) ובבזה לא שלחו את ידם אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר קימו וקבלו קימו למעלה מה שקיבלו למטה אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פירכא דרבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתיה דנפשיה קאמר דר »ע דלמא כר’ אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו והא דרבי מאיר דלמא כרבי חייא בר אבא דאמר בגתן ותרש שני טרשיים היו והא דרבי יוסי בן דורמסקית דלמא פריסתקי שדור דשמואל ודאי לית ליה פירכא אמר רבינא היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי רב יוסף אמר מהכא (אסתר ט, כח) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים רב נחמן בר יצחק אומר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם:
ומתנות לאביונים:
תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה

לבסוף קבעוה כו’ . וזהו השנית: שלחה להם . בשנה שנייה לקובעה עליהם חובה: קבעוני . ליום טוב ולקרייה להיות לי לשם: קנאה את מעוררת עלינו . שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן: כבר אני כתובה . ושם יהו רואין מה שאירע להם על ידי ישראל: רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו . הא דאמרינן לקמן: בכוליה סדר מועד . שהוזכרה שם זוג זה של ארבע חכמים הללו חלופי רבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן: שלישים . בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק בספר ואלה שמות (יז) ובמשנה תורה (כה) ובספר שמואל (א טו) וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו: זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה . דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד: אינה מטמאה את הידים . כשאר ספרים דאמר ביציאות השבת (דף יד.) שגזרו עליהן לטמא את הידים לתרומה ומחלוקת בית שמאי וב »ה היא: הוא דאמר כרבי יהושע . דאמר לעיל זאת מה שכתוב בתורה זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים אבל במגילה לא ניתנה ליכתב אלא לגורסה על פה ולקרותה: והלא כבר נאמר וידבר כו’ . וקהלת כבר נאמרה וכיון דלא כתב את כולן למדת שמה שכתב רוח הקודש היה: אל תוסף על דבריו . מקרא הוא בספר משלי: דאי בעי כתב ואי בעי לא כתב . ולעולם מה שכתב משלות בעלמא נינהו ולא מפי הקב »ה: דאי בעי כתב ואי בעי לא כתב . ולעולם מה שכתב משלות בעלמא נינהו ולא מפי הקב »ה: תא שמע אל תוסף על דבריו . מדקאסר להוסיף עליהן שמע מינה ברוח הקודש נאמרו: ויאמר המן בלבו . מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוח הקודש נגלה עליהם: ויודע הדבר למרדכי . מי גלה לו רוח הקדש שרה עליו: ובבזה לא שלחו את ידם . היאך ידעו מה עשו הרחוקים: מפיש ואמר טובא . יביאו לבוש מלכות אדעתא דנפשיה קאמר שמע מינה זאת היתה בלבו: נדמתה לו כאומתו . והיו אומרים בפיהם זו משלנו היא: דרבי חייא בר אבא . לקמן בפירקין: פריסתקי שדור . שלוחים שלחו להם למרדכי ואסתר שלא נגענו בביזה שלא ירע למלך: לא יעברו . מנא ידע את העתיד: מנות . מיני מעדנים: שתי מנות לאדם אחד . דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם די לכל אחד ואחד מתנה אחת דהא אביונים נמי תרתי משמע: עגלא תלתא . שלישי לבטן:

גרממיא של אדום שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו ואמר רבי חמא בר חנינא תלת מאה קטירי תגא איכא בגרממיא של אדום ותלת מאה ושיתין וחמשה מרזבני איכא ברומי ובכל יומא נפקי הני לאפי הני ומקטיל חד מינייהו ומיטרדי לאוקמי מלכא ואמר ר’ יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן לא יגעתי ומצאתי אל תאמן יגעתי ומצאתי תאמן הני מילי בדברי תורה אבל במשא ומתן סייעתא הוא מן שמיא ולדברי תורה לא אמרן אלא לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא ואמר רבי יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנא’ (תהלים לז, א) אל תתחר במרעים ולא עוד אלא שדרכיו מצליחין שנא’ (תהלים י, ה) יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך מנגדו ולא עוד אלא שרואה בשונאיו שנאמר כל צורריו יפיח בהם איני והאמר ר’ יוחנן משום ר »ש בן יוחי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנא’ (משלי כח, ד) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם ותניא ר’ דוסתאי בר מתון אמר מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה ואם לחשך אדם לומר אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה מי שלבו נוקפו אומר כן אלא אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה ואומר (משלי כג, יז) אל יקנא לבך בחטאים וגו’ לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא ואיבעית אימא הא והא במילי דידיה ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מאי דכתיב (חבקוק א, יג) למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע ואי בעית אימא שעה משחקת לו שאני:
אמר עולא איטליא של יון זה כרך גדול של רומי והויא תלת מאה פרסה על תלת מאה פרסה ויש בה שס »ה שווקים כמנין ימות החמה וקטן שבכולם של מוכרי עופות והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל ומלך סועד בכל יום באחד מהן והדר בה אע »פ שאינו נולד בה נוטל פרס מבית המלך והנולד בה אע »פ שאינו דר בה נוטל פרס מבית המלך ושלשת אלפים בי בני יש בו וחמש מאות חלונות מעלין עשן חוץ לחומה צדו אחד ים וצדו אחד הרים וגבעות צדו אחד מחיצה של ברזל וצדו אחד חולסית ומצולה:
מתני׳ קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים:
גמ׳ הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתני’ לא תנא קמא ולא ר’ אליעזר ברבי יוסי ולא רשב »ג דתניא קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה ר »א ברבי יוסי אומר אין קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון רשב »ג אומר משום רבי יוסי אף קורין אותה באדר השני שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה ר »ש בן גמליאל היינו תנא קמא אמר רב פפא סדר פרשיות איכא בינייהו דתנא קמא סבר לכתחילה בשני ואי עבוד בראשון עבוד בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון ורבן שמעון בן גמליאל סבר אפילו סדר פרשיות אי קרו בראשון קרו בשני מני אי תנא קמא קשיא מתנות אי רבי אליעזר ברבי יוסי קשיא נמי מקרא מגילה אי רשב »ג קשיא סדר פרשיות לעולם ת »ק ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים דהא בהא תליא ואב »א לעולם רשב »ג היא ומתני’ חסורי מיחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לי »ד שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ואילו סדר פרשיות לא מיירי אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו בכל שנה ושנה רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט ורשר »ג סבר בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות אלא רשב »ג מ »ט אמר רבי טבי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף רבי אלעזר אמר טעמא דר’ שמעון ב »ג מהכא דכתיב לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית ואיצטריך למיכתב

גרממיא . שם מלכות והיא מאדום: גרממיא . שם מלכות והיא מאדום: מרזבני . דוכסים: יגעתי . בתורה: לאוקמי גירסא . שלא תשתכח ממנו: סייעתא דשמיא . ויש יגע ואינו מוצא: יחילו . יצליחו ודומה לו על כן לא יחיל טובו (איוב כ): מרום משפטיך מנגדו . מסולקין הם ממנו: יפיח בהם . בנפיחה בעלמא הן נופלים: מי שלבו נוקפו . הירא מן העבירות שבידו אומר כן: אל תתחר . אינו לשון גירוי אלא שלא תאחוז במעשיו כמו ואיך תתחרה את הסוסים (ירמיהו ב) כלומר שאינו רץ כמותו: ואומר אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה’ כל היום . על כרחך אין קנאה זו לשון גירוי מלחמה אלא אחיזת מעשיו מדכתיב בסיפא כי אם ביראת ה’ כל היום: איטליא של יון . כרך גדול שגדל בשביל עון מנשה שבשעה שהכניס צלם בהיכל ירד גבריאל ונעץ קנה בים וגדל עליו חלקה גדולה ונבנה לשם איטליא של יון מאיי אלישה (יחזקאל כז) מתרגמינן מנגוות איטליא: שווקים . חוצות: פרס . מזון: חלונות שמעלים מהן עשן חוץ לחומה . שהן גבוהים מן החומה ואין מעשנין את החומה וזהו חשיבות: חולסית . מקום אבנים דקות: מתני’ אלא מקרא מגילה . כלומר שאם עשאו בראשון לא יצא: גמ’ סדר פרשיות . פרשת שקלים וזכור ופרה והחודש דתנן במתניתין דבני העיר דנוהגין באדר: זה וזה שוין . שאם קראם בראשון אין צריך לחזור ולקרות בשני: שאסורין בזה ובזה . ביום ארבעה עשר וחמשה עשר שבשניהן: ואמר רב פפא גרסינן: ורבן שמעון בן גמליאל כו’ . דהא כל מצות קאמר: מתניתין הכי קתני . ולא איירי בסדר פרשיות כלל: אין מעבירין כו’ . משבא לידי אקדים לעשות דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה: גאולה לגאולה . פורים לפסח: השנית . בחודש השני:

ואישתכח כוותי חמת זו טבריא ולמה נקרא שמה חמת על שום חמי טבריא רקת זו ציפורי ולמה נקרא שמה רקת משום דמידלייא כרקתא דנהרא כינרת זו גינוסר ולמה נקרא שמה כינרת דמתיקי פירא כקלא דכינרי אמר רבא מי איכא למאן דאמר רקת לאו טבריא היא והא כי שכיב איניש הכא התם ספדי ליה הכי גדול הוא בששך ושם לו ברקת וכי מסקי ארונא להתם ספדי ליה הכי אוהבי שרידים יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עומק כי נח נפשיה דרבי זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה אלא אמר (רבה) חמת זו חמי גרר רקת זו טבריא כינרת זו גינוסר ולמה נקרא שמה רקת שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון רבי ירמיה אמר רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא שיושבת בטבורה של ארץ ישראל (רבא) אמר רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא שטובה ראייתה אמר זעירא קטרון זו ציפורי ולמה נקרא שמה ציפורי שיושבת בראש ההר כצפור וקטרון ציפורי היא והא קטרון בחלקו של זבולון הואי דכתיב (שופטים א, ל) זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלול וזבולון מתרעם על מדותיו הוה שנאמר (שופטים ה, יח) זבולון עם חרף נפשו למות מה טעם משום דנפתלי על מרומי שדה אמר זבולון לפני הקב »ה רבונו של עולם לאחיי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות אמר לו כולן צריכין לך ע »י חלזון שנאמר [(דברים לג, יט) עמים הר יקראו] ושפוני טמוני חול תני רב יוסף שפוני זה חלזון טמוני זו טרית חול זו זכוכית לבנה אמר לפניו רבונו של עולם מי מודיעני אמר לו (דברים לג, יט) שם יזבחו זבחי צדק סימן זה יהא לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום ואי סלקא דעתך קטרון זו ציפורי אמאי מתרעם על מדותיו והא הויא ציפורי מילתא דעדיפא טובא וכי תימא דלית בה זבת חלב ודבש והאמר ריש לקיש לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דציפורי והויא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל וכ »ת דלא נפישא דידיה כדאחוה והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דכל ארעא דישראל והויא כמבי כובי עד אקרא דתולבקני עשרין ותרתין פרסי אורכא ופותיא שיתא פרסי אפ »ה שדות וכרמים עדיפא ליה דיקא נמי דכתיב (שופטים ה, יח) ונפתלי על מרומי שדה ש »מ אמר רבי אבהו (צפניה ב, ד) ועקרון תעקר זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוונים וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום היו קורין אותה אחידת מגדל שיר אמר רבי יוסי בר חנינא מאי דכתיב (זכריה ט, ז) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו ונשאר גם הוא לאלהינו והסירותי דמיו מפיו זה בית במיא שלהן ושקוציו מבין שיניו זה בית גליא שלהן ונשאר גם הוא לאלהינו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום (זכריה ט, ז) והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים אמר רבי יצחק לשם זו פמייס עקרון תעקר זו קסרי בת אדום שהיא היתה מטרופולין של מלכים איכא דאמרי דמרבי בה מלכי ואיכא דאמרי דמוקמי מינה מלכי קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן ישבו שתיהן אל תאמן חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן שנאמר (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג) ולאום מלאום יאמץ ואמר רבי יצחק מאי דכתיב (ישעיהו כו, י) יוחן רשע בל למד צדק אמר יצחק לפני הקב »ה רבש »ע יוחן עשו אמר לו רשע הוא אמר לו בל למד צדק אמר לו (ישעיהו כו, י) בארץ נכוחות יעול אמר לו אם כן בל יראה גאות ה’ ואמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים קמ, ט) אל תתן ה’ מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה אמר יעקב לפני הקב »ה רבונו של עולם אל תתן לעשו הרשע תאות לבו זממו אל תפק זו

ואישתכח כוותי גרסי’: רקתא דנהרא . שפת הנהר גבוה מן הנהר אף ציפורי יושבת בראש ההר: כי שכיב איניש הכא . כשמת אדם גדול בבבל: ספדי ליה התם . בטבריא: ששך . בבל בחילוף א »ת ב »ש: ושם לו ברקת . יצא לו שם בטבריא: וכי מסקי ארון . של מת מבבל לקוברו בטבריא: אמרו הכי . הספדנין קורין בשווקים בלשון הזה שיצאו לקראת המת: אוהבי שרידים . אוהבי ישראל: יושבי רקת צאו וקבלו הרוגי עמק . מתי בבל העמוקה: ר’ זירא עלה מבבל לארץ ישראל ומת שם בטבריא: [ארץ צבי . ארץ] ישראל: גידלה שעשועיה . של שנער: בטיבורה . באמצעיתה: לא הוריש את יושבי קטרון . שבאה לחלקו ועבר על מה שאמר הקב »ה לא תחיה כל נשמה (דברים כ) והניחן לגור שם ביניהם ולהעלות להם מס: על מדותיו . על מזלו שנמדד לו מן השמים מדה שאינו חפץ בה: כולן צריכין לך . כל אחיך יהו צריכין לך: על ידי חלזון . חלזון עולה מן הים להרים וצובעין בדמו תכלת ונמכר בדמים יקרים: עמים הר יקראו . מכל השבטים יתקבצו להריך לקנות שפוני טמוני חול: שפוני זה חלזון . שהוא דבר חשוב ספון חשוב בלשון ברייתא: טרית . דג שקורין טונינ »א: זכוכית לבנה . היוצא מן החול כדאמר ביציאות השבת (שבת טו:) וחול של זבולון חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה: מי מודיעני . על זאת לתת לי דמים: כל המוצא חלזון ונוטלו בלא דמים אינו מצליח: שם יזבחו זבחי צדק . כאשר אסור גזל בעולה כך לא יגזלו ממך כלום שאם יטול שוה פרוטה בלא דמים תתקלקל הצביעה והחול ולא יועיל כלום: זבת חלב ודבש . העזים אוכלין תאנים והדבש נוטף מהן והחלב זב מן העזים ונעשים כמין נחל: ששה עשר מיל . ד’ פרסאות: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש דכל ארץ ישראל . בכל מקום שהוא שם ואם באת לצרפו יחד הוי כמבי כובי עד אקרא דתולבקני שם מקום: אקרא . מקום מעבר הנהר ובלע »ז פורט »ו: עדיפי ליה . חביבי ליה: יתד תקועה . לרעה: אחידת מגדל שיר . כבושת מגדל שיר: והסירותי דמיו מפיו וגו’ . גבי צור כתיב שהוא ראש לאדום: גלייא במיא . ראשי ע »ז הם לאדום: כיבוסי . היא ירושלים: והיה אדום לאלופי יהודה . ועקרון תהיה בית תלמוד בירושלים: והיה אדום לאלופי יהודה . ועקרון תהיה בית תלמוד בירושלים: לשם . עיר שכיבשו בני דן: זו פמייס . שמשם ירדן יוצא כדאמר מר ירדן יוצא ממערת פמייס (בכורות דף נה.): מטרופולין . לשון יון אימא של מלכות מטר »א אם פולין לשון שררה כדאמר מר עד שבאו דיופלי מהעיר שני שרים (תענית דף יח:): דמרבי . שמגדלין שם בני מלכים: אמלאה החרבה . רישא דקרא יען אמרה צור על ירושלים אמלאה החרבה עכשיו אתמלא מחורבתה: רשע . זה עשו: בארץ נכוחות יעול . את ירושלים יחריב: אמר יצחק להקב »ה יוחן רשע זה עשו אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע הוא: אמר . יצחק בל למד צדק כלומר אין אדם יכול ללמד עליו צדק: אמר לו . הקב »ה: בארץ נכוחות יעול . את ירושלים יחריב: אמר יצחק להקב »ה יוחן רשע זה עשו אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע הוא: בארץ נכוחות יעול . כלומר עתיד להחריב את ארץ ישראל: אמר יצחק . אם כן בל יראה גאות ה’: זממו אל תפק . אל תוציאנו מנחיריו זמם כמין טבעת ברזל שנותנין בחוטמה של אנקה ונמשכת בו ומתוך חוזקה אינה משתמרת כי אם בו:

למימרא דתקנתא דכרכין הוי והתנן חל להיות בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ואם איתא ליקדמו ליום הכניסה הוו להו עשרה ועשרה לא תקינו רבנן ת »ש חל להיות בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ואם איתא ליקדמו ליום הכניסה דאחד עשר הוא מיום הכניסה ליום הכניסה לא דחינן תא שמע א »ר יהודה אימתי במקום שנכנסים בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסים בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה ואי סלקא דעתך תקנתא דכרכין היא משום דאין נכנסים בשני ובחמישי מפסדי להו לכרכין לא תימא כדי שיספקו מים ומזון אלא אימא מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכין:
כיצד חל להיות בשני בשבת כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום וכו’:
מאי שנא רישא דנקט סידורא דירחא ומאי שנא סיפא דנקט סידורא דיומי איידי דמיתהפכי ליה נקט סידורא דיומי:
חל להיות בע »ש וכו’:
מתני’ מני אי רבי אי רבי יוסי מאי רבי דתניא חל להיות בע »ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפין חומה קורין בו ביום ר’ אומר אומר אני לא ידחו עיירות ממקומן אלא אלו ואלו קורין בו ביום מאי טעמא דת »ק דכתיב בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן עיירות קודמות למוקפין ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן שאני הכא דלא אפשר ורבי מ »ט בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחין ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן נמי עיירות קודמות למוקפין שאני הכא דלא אפשר מאי ר’ יוסי דתניא חל להיות בערב שבת מוקפין וכפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אין מוקפין קודמין לעיירות אלא אלו ואלו קורין בו ביום מ »ט דתנא קמא דכתיב בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן עיירות בארבעה עשר וזמנו של זה לא זמנו של זה ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות שאני הכא דלא אפשר מ »ט דר’ יוסי בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לעיירות ואימא בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה זמנו של זה לא זמנו של זה אף כאן זמנו של זה לא זמנו של זה שאני הכא דלא אפשר וסבר רבי עיירות לא דחינן ליום הכניסה והתניא חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע »ש ומוקפות חומה למחר ר’ אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה הכי השתא התם זמנם שבת היא והואיל דנדחו ידחו והכא זמנם ערב שבת כמאן אזלא הא דאמר רבי חלבו א »ר הונא פורים שחל להיות בשבת הכל נדחין ליום הכניסה הכל נדחין סלקא דעתך והא איכא מוקפין דעבדי למחר אלא כל הנדחה ידחה ליום הכניסה כמאן כרבי דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן מאי טעמא אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה (ובתקיעת שופר) ואין הכל בקיאין במקרא מגילה גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב רב יוסף אמר מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה תניא נמי הכי אע »פ שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום אע »פ שאמרו אדרבה משום דאמרו הוא אלא הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה אבל

למימרא דתקנתא דכרכין היא . כדי שיספקו משמע כדי שיהו פנויין ליום השמחה: אלא אימא מפני שמספקין . שכר הוא להם בשביל שהן מספקין הלכך היכא דאין נכנסין לא קולא הוא לגבייהו ואין כאן שכר: סידרא דירחא . דקתני בי »א בי »ב בי »ג בי »ד בט »ו כסדר מנין החודש וכשבא לפרשה נקט סדר ימי השבת ושמעינן ימי החודש לאחריה חל להיות ערב שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה הרי י »ג חל להיות בשבת הרי י »ב חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה הרי י »א ומשני איידי דמיתהפכי ליה נקט סידורא דיומי כלומר ע »י שאם היה אוחז ימי השבת לפי סדר ימי החדש יהו נהפכין לו וטועה בגירסתו השונה את המשנה לפי שהיה צריך להזכירן לאחוריו אחר השבת דהיינו י »א בשבת י »ב ערב שבת י »ג מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות להכי נקט סידורא דיומא וסדר החודש הבא לו לאחוריים אינו מזכירו בפיו דהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות: מני מתני’ . דקתני חל להיות ע »ש עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום אי רבי אי רבי יוסי: בכל שנה ושנה . להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה כל השנים יהו שוות: דלא אפשר . דאם כן לא יקדמו עיירות למוקפין שאינן יכולין לקרות בשבת: מה כל שנה ושנה עיירות בי »ד . לכך אין נדחות ממקומן ודלא כתנא קמא דרבי: זמנו של זה לא הוא זמנו של זה . הלכך לא עבד כתנא דמתני’ כו’: דלא אפשר . דאי לא מקדמת להו למוקפין צריך אתה לעקור עיירות מפני מוקפין או יקראו ביום אחד: הכא ערב שבת זמנם . ואין לך צורך לדחותן: הכל חייבין . ומתוך שהוא מחוייב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה: ויעבירנה ארבע אמות . ואפילו לן בשדה ומגילה בידו יש לגזור על הדבר: נשואות למקרא מגילה . לקבל מתנות האביונים ואי אפשר בשבת: גובין בו ביום . שמקדימין בו לקרות גובין הגבאים מתנות האביונים ומחלקין לעניים: אדרבה . משום דאמרו להקדים את הקריאה הוא דאמרו להקדים את המתנות כדמפרש תנא טעמא ואזיל מפני שעיניהן של עניים כו’:

מלמד שלן בעומקה של הלכה ואמר רב שמואל בר אוניא גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי לא קשיא הא דרבים והא דיחיד ודיחיד קל והתנן נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר’ ישמעאל אומר אם היו סמוכות למטה מטפחות בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות ואמר רבה בר הונא אין מועד בפני תלמיד חכם כל שכן חנוכה ופורים כבוד תורה קאמרת כבוד תורה דיחיד חמור תלמוד תורה דיחיד קל אמר רבא פשיטא לי עבודה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדר’ יוסי בר חנינא תלמוד תורה ומקרא מגילה מקרא מגילה עדיף מדסמכו של בית רבי תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת ולהכנסת כלה עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף (במדבר ו, ז) מולאחותו דתניא ולאחותו מה ת »ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אינו מיטמא למת מצוה ת »ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה בעי רבא מקרא מגילה ומת מצוה הי מינייהו עדיף מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות בתר דבעיא הדר פשטה מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה גופא א »ר יהושע בן לוי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך תנא סמוך אע »פ שאינו נראה נראה אע »פ שאינו סמוך בשלמא נראה אע »פ שאינו סמוך משכחת לה כגון דיתבה בראש ההר אלא סמוך אע »פ שאינו נראה היכי משכחת לה א »ר ירמיה שיושבת בנחל וא »ר יהושע בן לוי כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר מ »ט דכתיב (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב ולא שישב ולבסוף הוקף ואמר ריב »ל כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר מאי קמ »ל תנינא איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר כרך איצטריך ליה אע »ג דמיקלעי ליה מעלמא ואמר ריב »ל כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך מאי חרב אילימא חרבו חומותיו ישב אין לא ישב לא והא תניא רבי אליעזר בר יוסי אומר (ויקרא כה, ל) אשר לוא חומה אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן אלא מאי חרב שחרב מעשרה בטלנין ואמר ריב »ל

הא דרבים . דהתם כל ישראל הוו: מענות . הספד על המת: ולא מטפחות . על לבן: אבל לא מקוננות . והתם מפרש איזהו עינוי ואיזהו קינה עינוי שכולן עונות כאחת קינה. אחת אומרת וכולן עונות אחריה: ת »ת דיחיד . ביטול מלמודו קל מעבודה ופורים מדרבי יוסי בר חנינא . דדריש משפחה כו’ ולאחותו מה ת »ל . גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא (במדבר ו) הרי הכל במשמע הדר כתיב בתריה קרא יתירא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו כו’ דריש לה בספרי לאביו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאמו מה ת »ל שאם היה כהן ונזיר אע »פ שקדוש ב’ קדושות לאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה דעל כרחך כולהו למעוטי מת מצוה אתו הלכך אם אינו ענין לו תנהו ענין לחבירו ולאחותו מה ת »ל כו’ ואם אינו ענין לאלו תנהו ענין לענין ביטול עבודה ומילה מפני מת מצוה: שמת לו מת . אח או אחות: אמרת לא יטמא . כשם שאין נזיר מבטל נזירותו ליטמא לקרוביו כך הוא זה לא יבטל מפסחו: את לא תעשה . דכתיב לא תוכל להתעלם (דברים כב) וכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: בנחל . מקום נמוך: שישב ולבסוף הוקף . שנתיישב תחלה בבתים ולבסוף הוקף חומה נידון ככפר לענין בתי ערי חומה בית מושב עיר חומה . בית מושב של עיר חומה: עשרה בטלנין . שבטלין ממלאכתן שיהו מצויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן במסכת ברכות (דף ו:) כיון שבא הקב »ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה וכו תנינא . בפירקין במתני’ (ד’ ה.): כרך איצטריכא ליה . דכל כרך אינו אלא מקום שווקין שנכנסים שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה: דמיקלעי ליה מעלמא . אנשים הרבה ויש הרבה מהן בטלין ממלאכ’ שאין עושין מלאכה אלא במקומן אפילו הכי בעינן קבועין דזמנין דלא משתכחין: ישב אין . שחזר והוקף:

ומוקים לה לברייתא כר’ יוסי בר יהודה ומי אמר ר »י בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ורמינהי א »ר יהודה אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה מקום שנכנסין בשני ובחמישי מיהא קרינן ואפילו בזמן הזה ומוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה ומשום דקשיא ליה דרבי יהודה אדר’ יהודה מוקים לה לברייתא כרבי יוסי בר יהודה רב אשי שמיע ליה דאיכא דתני לה כרבי יהודה ואיכא דתני לה כרבי יוסי בר יהודה ומדקשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה אמר מאן דתני לה כרבי יהודה לאו דווקא מאן דתני לה כרבי יוסי בר יהודה דווקא:
כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו’:
מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו’ מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר ואימא פרזים בארבעה עשר מוקפין כלל כלל לא ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ואימא פרזים בארביסר מוקפין בארביסר ובחמיסר כדכתיב (אסתר ט, כא) להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר [בו] בכל שנה אי הוה כתב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר כדקאמרת השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר אתא את ופסיק הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר ואימא פרזים בארביסר מוקפין אי בעו בארביסר אי בעו בחמיסר אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה ואימא בתליסר כשושן אשכחן עשייה זכירה מנלן אמר קרא (אסתר ט, כח) והימים האלה נזכרים ונעשים איתקש זכירה לעשייה מתני’ דלא כי האי תנא דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר מ »ט דרבי יהושע בן קרחה כי שושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר ותנא דידן מ »ט יליף פרזי פרזי כתיב הכא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג, ה) לבד מערי הפרזי הרבה מאד מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון בשלמא רבי יהושע בן קרחה לא אמר כתנא דידן דלית ליה פרזי פרזי אלא תנא דידן מ »ט לא אמר כר’ יהושע בן קרחה מ »ט דהא אית ליה פרזי פרזי הכי קאמר אלא שושן דעבד’ כמאן לא כפרזים ולא כמוקפין אמר רבא ואמרי לה כדי שאני שושן הואיל ונעשה בה נס בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב (אסתר ט, כח) מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון למוקפת חומה מימות אחשורוש עיר ועיר נמי לחלק בין שושן לשאר עיירות אלא לרבי יהושע בן קרחה בשלמא מדינה ומדינה לחלק בין שושן לשאר עיירות אלא עיר ועיר למאי אתא אמר לך רבי יהושע בן קרחה ולתנא דידן מי ניחא כיון דאית ליה פרזי פרזי מדינה ומדינה למה לי אלא קרא לדרשה הוא דאתא וכדרבי יהושע בן לוי הוא דאתא דאמר רבי יהושע בן לוי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך עד כמה אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא כמחמתן לטבריא מיל ולימא מיל הא קא משמע לן דשיעורא דמיל כמה הוי כמחמתן לטבריא ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא מנצפ »ך צופים אמרום ותסברא והכתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועוד האמר רב חסדא מ »ם וסמ »ך שבלוחות

ואוקי לה להך ברייתא . דלעיל כרבי יוסי בר יהודה: אימתי . מקדימים: מקום שנכנסים כו’ . במקום שבית דין קבוע והכפרים נכנסים שם ליום הדין כשיש להם הריב: אבל מקום שאין נכנסין . דהך הקדמה לאו קולא היא לכפרים אין קורין אותה אלא בזמנה: משום דקשיא ליה כו’ . בתמיה: הפרזים . עיר שאין לה חומה ומתוך כך ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקין משכונה לשכונה מוקפין בט »ו . שהרי שני ימים כתובין שם ומדקבע י »ד לפרזים שדייה ט »ו למוקפין כלל כלל לא . וחמשה עשר דכתיב במגילה שדייה לשושן כדרך שנחו בו בשעת הנס: מהודו ועד כוש כתיב . שקיבלו עליהם פורים דכתיב וישלח ספרים בכל מדינות המלך אחשורוש וגו’ לקיים עליהם ואע »ג דלא כתב הודו וכוש בהאי קרא כיון דכתיב בכל מדינות המלך אחשורוש. הרי מהודו ועד כוש: כדכתיב להיות עושים . מסקנא דקושיא היא ולא תירוצא הוא: ואימא פרזים בי »ד . דהא קבעינהו קרא אבל מוקפין דלא קבעינהו קרא אי בעו בארביסר ליקרו אי בעו בחמיסר ליקרו: ואימא מוקפין בי »ג . וקרא דכתיב בחמשה עשר. לשושן הוא דקבע כדרך שעשו בט »ו בשנה ראשונה: ומשני כשושן . כיון דלא רמז לך הכתוב זמן המוקפין אימת הוא ואשכחן שושן שעשו בט »ו. מסתברא שאותו היום שייר למוקפין אשכחן עשייה . דמשתה ויום טוב שתהא לפרזים בי »ד ומוקפין בט »ו: זכירה . קריאת המגילה: מנלן . שנקבע להם זמן לפרזים בארבעה עשר הא בהאי קרא דעל כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר וגו עשייה הוא דכתיבא: איתקש זכירה לעשייה . הלכך זמן אחד להם: וכתיב התם . בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאד: מה להלן מימות יהושע . ולא גרסינן מה להלן מוקפין חומה מימות יהושע דהא פרזים לאו מוקפין חומה נינהו: אף כאן מימות יהושע . אף פרזים האמור כאן במעשה המן בפרזי דיהושע קאמר ואע »ג דלאחר כן נעשה מוקף. הוי פרזים לענין מגילה: פרזי פרזי . לא גמיר גזירה שוה מרביה ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו הכי קאמר אלא שושן דעבדה כמאן . אי ילפינן הך גזירה שוה היאך עשו אותן שבשושן בט »ו הא פרזי הוא ולא ידעינן בה שהוקפה מימות יהושע: הואיל ונעשה בה נס . שניתן להם גם מחר לעשות כדת היום להרוג בשונאיהם שני ימים על כרחן לא נחו עד ט »ו וכך קבעוה לדורות: מדינה ומדינה עיר ועיר . גבי זכירה ועשייה כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וגו’ משמע מדינה ומדינה כמנהגה ועיר ועיר כמנהגה למדנו שיש מנהג חלוק במדינות ומנהג חלוק בעיירות לחלק בין שושן לשאר עיירות ואע »פ שאף היא בכלל פרזים הוקבעה בט »ו: הכי גרסינן: אלא לר’ יהושע בן קרחה בשלמא מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין חומה מימות אחשורוש לשאין מוקפין מימות אחשורוש: עיר ועיר למאי . הרי כל הפרזים שוין וכל המוקפין שוים ואין חילוק בין עיר ועיר וכר’ יהושע בן לוי . ובחלוק לא איירי כלל אלא ה »ק כל עיר ועיר הסמוך למדינה שתהא כמותה נידון ככרך . וקורין בט »ו הסמוך אע »ג שאינו נראה נראה אע »פ שאינו סמוך הכי מפרש לקמן: עד כמה . חשיב לה סמוך: מנצפ »ך . כפל אותיות: צופים אמרום . נביאי הדורות:

ועוד האמר רב חסדא מ »ם וסמ »ך כו’. השתא סלקא דעתך דמנצפך מיירי בסתומות ותימה דבמסכת שבת פרק הבונה (דף קד. ושם) משמע איפכא מדקאמר התם בשלמא פתוח ועשאו סתום עילויי עליוה דאמר רב חסדא כו’ אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעיה דא »ר ירמיה מנצפ »ך [צופים אמרום] אלמא מנצפ »ך איירי בפתוחות ואור »י דגמ’ [דשבת] מסיק ליה וקתני דידע מתחילה מילתיה דרב חסדא וגם איירי ליה מעיקרא בפתוחות הוצרך להעמיד מנצפ »ך בפתוחות ולא תקשה דרב חסדא והכא ה »ק ותסברא והכתיב אלה המצות והך קושיא איתותב בין בפתוחות בין בסתומות ועוד את »ל דבסתומות איירי אכתי תקשה והאמר רב חסדא מ »ם וסמ »ך וכו’ וכן פיר »ת וז »ל שהגיה בספר הישר מנצפ »ך צופים אמרום כמו קול צופיך (ישעיהו נב) נביאים. צופים מהר אפרים (שמואל א א). ממאתים נביאים (מצופים) שעמדו להם לישראל והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה ומשום לשון נופל על הלשון נקרא מנצפ »ך בלשון צופיך ותסברא והכתיב אלה המצות ועוד והאמר רב חסדא מ »ם וסמ »ך שבלוחות וכו’ ומשני אין מהוי הוי ולא קשיא מידי דרבי ירמיה מוקי לה בסתומות וכי מטי במגילה פריך מהא דרב חסדא דהכי אורחיה זיל הכא קא מדחי ליה מאלה המצות נמי פריך ומשני שפיר ומתוך הסוגיא דמגילה ושבת מוכח תרוייהו ורבי ירמיה קאמר מנצפ »ך צופים אמרום אפתוחות ואסתומות וכדמסיק הש »ס:

שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבוא אומרים לפניו רבונו של עולם מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן למה הקהיתה שיניהם בם אמר ר’ אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנאמר (תהלים ט, כא) שיתה ה’ מורה להם וא »ר אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של חבקוק היו ב’ תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה שנאמר (חבקוק ג, ב) ה’ שמעתי שמעך יראתי ה’ פעלך בקרב שנים חייהו אל תקרא בקרב שנים אלא בקרוב שנים ואמר ר’ אילעא בר יברכיה שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראוין לישרף באש שנאמר (מלכים ב ב, יא) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וגו’ טעמא דאיכא דיבור הא ליכא דיבור ראוין לישרף וא »ר אילעא בר יברכיה שני ת »ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה שנאמר (דברים ד, מב) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת ואין דעת אלא תורה שנאמר (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת אמר ר’ יהודה בריה דר’ חייא כל ת »ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת שנאמר (ישעיהו ל, יט) כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך וכתיב בתריה (ישעיהו ל, כ) ונתן ה’ לכם לחם צר ומים לחץ ר’ אבהו אומר משביעין אותו מזיו שכינה שנאמר (ישעיהו ל, כ) והיו עיניך רואות את מוריך ר’ אחא בר חנינא אמר אף אין הפרגוד ננעל בפניו. שנאמר (ישעיהו ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך רשב »ג אומר משום ר’ יהושע מיום שחרב בהמ »ק אין וכו’ אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר (דברים כח, סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר הי בקר אילימא בקר דלמחר מי ידע מאי הוי אלא דחליף ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שנא’ (איוב י, כב) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים הא יש סדרים תופיע מאופל ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וכו’ תניא ר »ש בן אלעזר אומר טהרה בטלה טעם וריח מעשר ביטל שומן דגן רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא שקלה כרכה בסודריה אתא רבה בריה א »ל מורחינא ריחא דחינוניתא א »ל בני טהרה יש בך יהבה ניהליה אדהכי אתא אבא בריה שקלה יהבה ניהליה א »ל בני שמחת את לבי והקהיתה את שיני היינו דאמרי אינשי רחמי דאבא אבני רחמי דבני אבני דהוו ליה רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה כי גדל א »ל אשקיין מיא אמר לו לאו בריך אנא והיינו דאמרי אינשי רבי רבי בר ברתך אנא מתני׳ בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר משמת ר »מ בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנים משמת בן זומא בטלו הדרשנים משמת ר »ע בטל כבוד התורה משמת ר’ חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה משמת ר’ יוסי קטנתא פסקו חסידים ולמה נקרא שמו קטנתא שהיה קטנתא של חסידים משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת ר »ג הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא [גמ׳ ת »ר] ר’ פנחס בן יאיר אומר משחרב בהמ »ק בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים ר »א הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזניא וחזניא כעמא דארעא ועמא דארעא

שמבזבזין דין אביהם . קורעים דין אביהם שכשבאין לדונם אומרים לפניו וכו’: הקהיתה שיניהם . למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת מהם בחייהם: מוכרי רבב . רבב הוא דבר מאוס כגון חלב ושומן ונדבק בבגדים ונמאסין ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני: שיתה ה’ מורה להם . לעיל מיניה כתיב כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד שיתה ה’ מורה להם תן להם מרות לאותן עניים עושר שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות שאין כל הכבוד והגדולה שלהם: מתכסין בטלית אחת . משום עוני: בקרב שנים . אותה פעולה שלך דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד: חייהו . רפאהו והרווח להם ותן להם חיותם: המה הולכים הלוך ודבר . בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב: ראוין לישרף . שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם: אחד מת . ע »י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט ואם אין כאן מיתה סימן למיתה וגלות סימן לגלות שאחד מת ואחד גולה: בבלי דעת . על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה: נדמו עמי . וסיפיה דקרא ותשכח תורת אלהיך: כי עם בציון ישב . אלו יושבי ישיבת תורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך: לחם צר . במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ »כ יושב ועוסק בתורה: והיו עיניך וגו’ . וכן בתריה כתיב ולא יכנף: פרגוד . מחיצה: לא יכנף . לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו: דלמחר . מי יתן שיבא יום: מי ידע . אם ייטב מן הלילה: אלא דחליף . מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר: אלא עלמא אמאי מקיים . מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה: אקדושה דסידרא . סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם: סדרים . סדרי פרשיות דתורה: טהרה . שפסקה מישראל: ביטלה טעם . הפירות וריחם שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה אף הקב »ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע: מעשר ביטל שומן דגן . בעון פיסוק מעשרות פסק שומן הדגן כשמו של מעשר דאיקרי חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו’ (במדבר יח): טהרה . שפסקה מישראל: דחינוניתא . שמינה ויש בה ריח טוב ומין תמרים הוא לעצמן: טהרה יש בך . לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך: אתא בריה . דרבה בר רב הונא: א »ל . רב הונא לבריה: שמחת את לבי . בטהרתך: והקהיתה את שיני . שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי שנטלת ממני ונתת לו: רחמי . אהבה: איטפל ביה . גידלו בביתו: רבי רבי . גדל גדל אותי ואע »פ כן איני בנך: בר ברתך אנא . ואין עלי לכבדך כבן: מתני’ בפולמוס . חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים: עטרות חתנים ואירוס . מפרש בגמרא: בפולמוס של טיטוס . שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו ובין זה לזה היו חמשים ושתים שנה כדאמר בסדר עולם: עטרות כלות . מפרש בגמרא: בפולמוס האחרון . הוא של חורבן הבית ושל טיטוס נמי הוה: באפריון בתוך העיר . שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה: מושלי משלות . לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים דאמר בסנהדרין (דף לח:) כי הוה דריש ר »מ בפירקא הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי: שקדנים . שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה: הדרשנים . שהיה בקי בטעמי המקראות כדאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא (ברכות דף יב:): בטל כבוד תורה . שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ »ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה: אנשי מעשה . בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים כדאמר בתענית (דף כה.) נמטי כשוריך יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם: קטנותם של חסידים . שהיו החסידים הולכים וכלים והוא היה מקטניהם וסופן: זיו החכמה . זה לא ידענא מאי היא: משמת ר »ג הזקן בטל כבוד התורה . במסכת מגילה (דף כא.) אמר שעד שמת הוא היה בריאות בעולם ולא היו למידין תורה אלא מעומד משמת הוא ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב: בטל זיו הכהונה . שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלין על שולחנו: ובני חורין . מיוחסין: חפו ראשם . שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים נדלדלו אנשי מעשה אין חש להם: ואין דורש . לישראל: ואין מבקש . עליהם רחמים: שרו חכימיא . התחילו החכמים: ספריא . מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים: כעמא דארעא . כעמי הארץ:

ואנן קא יהבינן לכהנים ולודי אשאר מעשרות אמר ריש לקיש כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון שוב אין מתודה על שאר מעשרות מאי טעמא אמר אביי הואיל ופתח בו הכתוב תחילה מכלל דאפרושי הוו מפרשי והא תניא אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין אמר להם בני בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה עמד והתקין להם הלוקח פירות מע »ה מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה תרתי תקן ביטל וידוי דחבירים וגזר על דמאי של עמי הארץ ואף הוא ביטל את המעוררים מאי מעוררים אמר רחבה בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד, כד) עורה למה תישן ה’ אמר להן וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (תהלים קכא, ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה’ ואת הנוקפים מאי נוקפים אמר רב יהודה אמר שמואל שהיו מסרטין לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים אמר להם עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח נבילות הא שחיט להו אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח עמד והתקין להם טבעות בקרקע עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים בחולו של מועד כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי כדאמרן מתני׳ משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כד, ט) בשיר לא ישתו יין וגו’ משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים משחרב בהמ »ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר (תהלים יב, ב) הושיעה ה’ כי גמר חסיד וגו’ רשב »ג אומר העיד ר’ יהושע מיום שחרב בהימ »ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר’ יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות ר’ שמעון בן אלעזר אומר הטהרה נטלה את (הטעם ואת) הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן וחכמים אומרים הזנות והכשפים כילו את הכל גמ׳ וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב אמר רב הונא בריה דרב יהושע דאמר קרא (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה מאי כי ארזה ערה אמר ר’ יצחק בית המסובך בארזים עיר הוא אלא אפי’ בית המסובך בארזים מתרועע אמר רב אשי שמע מינה כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל שנאמר חרב בסף ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כד, יב) ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסיר רב הונא בטיל זמרא קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי אתא רב חסדא זלזיל ביה איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח אמר רב יוסף זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה לבטולי הא מקמי הא אמר ר’ יוחנן כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם שנאמר (ישעיהו ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה’ לא יביטו מה כתיב אחריו (ישעיהו ה, יג) לכן גלה עמי מבלי דעת שגורמין גלות לעולם וכבודו מתי רעב שמביאין רעב לעולם והמונו צחה צמא שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה (ישעיהו ה, טו) וישח אדם וישפל איש שגורמין שפלות לשונאו של הקב »ה ואין איש אלא הקדוש ב »ה שנאמר (שמות טו, ג) ה’ איש מלחמה ועיני גבוהים תשפלנה שגורמין שפלות של ישראל ומה כתיב אחריו לכן

ואנן יהבי ליה לכהנים . דקנסינהו עזרא כדאמרי’ ביבמות (דף פו:) וכיון דאינן נותנין כתקנן אין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי ככל מצותך: תחילה . ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב): אף הוא . יוחנן כהן גדול: טבל ותרומת מעשר עון מיתה . באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) ילפי’ לה וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה עודנו טבל למעשרות ואתם נענשים מיתה: מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן . מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל ואחר כך מפריש מתוך מעשר ראשון תרומת מעשר מה שעל הלוי להפריש ונותנו לכהן משום דאית ביה עון מיתה אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ואומר המוציא מחבירו עליו הראיה גזירה דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי ואת אמרת לפי שאין נותנין אותו כתקנן הא אפרושי מפרשי ליה: תרתי תקון . לעולם העברת הודאות מעשר משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא והא דתניא לפי ששלח כו’ לאו אביטל את הוידוי קאי אלא אגזר על הדמאי קאי ותרתי תקנות תקן ביטל וידוי של חברים אע »פ שמפרישין אותו לפי שאין נותנין אותו כתקונו וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו’: מסרטין . כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו: שיפול דם בעיניו . ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו ונוקפין לשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י): חובטין . להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי’ אין אדם מנקף אפי’ אצבעו דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין דף ז:): טבעות . להכניס צואר בהמה לתוכו: כדאמרינן . שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי: מתני’ בשיר לא ישתו יין . ובגמ’ מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא: נביאים הראשונים . בגמרא מפרש: נופת צופים . מפרש בגמ’: אנשי אמנה . בוטחים בהקב »ה וסומכין עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון: גמ’ אמר רב יוסף . הכי קאמר וכי בית המסובך בארזים עיר הוא שלא יהא נוח ליחרב: מתרועע . לשון ערה כמו ערו ערו (תהלים קלז): בסיפא מתחיל . מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל: ושאיה . לשון בית השאה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו: זמרי דנגדי . מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי . שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם: דגרדאי . אינו אלא לשחוק: בטל זמרא . גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות: ולא איבעי . ולא היו רוצים לקנותם בכך: זלזל בה . ולא הקפיד למחות בידם: כאש בנעורת . לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך (שיר ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים: לבטולי האי מקמי האי . אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת: צחה צמא . צמא (שמות יז) מתרגם צחותא:

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים ובימיו א »צ לשאול על הדמאי גמ׳ ת »ר מנין שאם נערפה העגלה ואח »כ נמצא ההורג שאין פוטרת אותו ת »ל (במדבר לה, לג) ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו עד אחד אומר ראיתי את ההורג כו’ טעמא דמכחיש ליה הא לא מכחיש ליה עד אחד מהימן מנהני מילי דת »ר (דברים כא, א) לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין ת »ל (דברים כא, ז) ועינינו לא ראו והלא ראו השתא דאמרת עד אחד מהימן אידך חד היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן א »ר יצחק תני לא היו עורפין ור’ חייא אמר תני היו עורפין ולרבי חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה תנן עד אחד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית היו עורפין הא חד וחד לא היו עורפין תיובתא דרבי חייא וליטעמיך אימא סיפא שנים אומרים ראינו ועד אחד אומר לא ראיתם לא היו עורפין הא חד וחד היו עורפין אלא מתני’ כולה בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כי אחד דמיין והכא במאי עסקינן כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי ותרתי פסולי עדות למה לי מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ »ל משרבו הרוצחין כו’ ת »ר משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק משרבו הרוצחנין בגלוי בטלה עגלה ערופה משרבו הנואפין כו’ ת »ר (במדבר ה, לא) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ואומר (הושע ד, יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה כו’ מאי ואומר וכי תימא עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא תא שמע לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה וכי תימא עון אשת איש אין עון דפנויה לא ת »ש כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו וגו’ מאי ועם לא יבין ילבט אמר רבי אלעזר אמר להם נביא לישראל אם אתם מקפידין על עצמכם מים בודקין נשותיכם ואם לאו אין המים בודקין נשותיכם משרבו בעלי הנאה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם משרבו רואי פנים בדין בטל (דברים א, יז) לא תגורו ופסק לא תכירו ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם משרבו לוחשי לחישות בדין רבה חרון אף בישראל ונסתלקה השכינה משום שנאמר (תהלים פב, א) בקרב אלהים ישפוט משרבו (יחזקאל לג, לא) אחרי בצעם לבם הולך רבו האומרים (ישעיהו ה, כ) לרע טוב ולטוב רע משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע רבו הוי הוי בעולם משרבו מושכי הרוק רבו היהירים ונתמעטו התלמידים והתורה חוזרת על לומדיה משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים שאין דורינו רואה אלא לפנים איני והאמר מר האי מאן דמיהר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל שנאמר (חבקוק ב, ה) גבר יהיר ולא ינוה לא ינוה אפי’ בנוה שלו מעיקרא קפצה עליה לסוף מיתזיל עלייהו משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה משרבו מקבלני טובתך ומחזקני טובותיך רבו (שופטים יז, ו) איש הישר בעיניו יעשה שפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו ומלכותא אזלא ונולא משרבו צרי עין וטורפי טרף רבו מאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט) השמר לך פן וגו’ משרבו (ישעיהו ג, טז) נטויות גרון ומשקרות עינים רבו מים המרים אלא שפסקו משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים דכתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקת בישראל משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים והם לאחור משמת יוסי בן יועזר כו’ מאי אשכולות אמר רב יהודה אמר שמואל איש שהכל בו יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו’ מ »ט אמר רבי יוסי בר’ חנינא לפי שאין נותנין אותו כתיקונו דרחמנא אמר דיהבי ללוים

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים . בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק ואין הכל יודעין שהיא לדבר האבד והכי אמרינן לה במועד קטן (יא.): כל ימיו לא הוצרך אדם לשאל לחבירו על הדמאי . אם מעושר אם לאו שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מעם הארץ מעשרין: גמ’ אפילו אחד בסוף העולם . הכיר בו: והא אמר עולא כו’ . סוגיא זו כולה פירשתיה בפרק מי שקינא (לעיל סוטה לא:) ואינה חלוקה כאן כלום: אלא על הספק . ועכשיו יודעים את ההורגים מי הם: מנוקה מעון . ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת: עון דבניה ודבנתיה . שהם נואפין: לא . אינו מונע את אשתו מליבדק: תא שמע לא אפקוד . לבדוק את הנשים ומה טעם על בנותיכם כי תזנינה: נתעוותו הדינין . דמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחין עצמן לעיין בדין ובאיסור והיתר להורות לציבור ומתוך כך נתקלקלו מעשיהם וכיון שכן אין להקב »ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו: לוחשי לחישות . עורכי הדיינין ומתלחשים עם הדיינין לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובחובתו של זה: רבה חרון אף . שעל הטיית המשפט חרון אף בא שנאמר (שמות כב) אם ענה תענה אותו וגו’ וחרה אפי: נצב בעדת אל . בזמן שבקרב אלהים ישפוט: הולכי אחר בצעם . להנאתם: האומרים לרע טוב . שמשבחין את הרשעים: רבו הוי הוי . דכתיב הוי הוי בההיא פרשתא טובא: מושכי הרוק . מאריכין הרוק ומדת גאוה הוא: ונתמעטו התלמידים . כדקי »ל (קידושין דף מט:) סימן לגסות הרוח עניות של תורה: חוזרת על לומדיה . מחזרת אולי תמצא לומדיה: ולבסוף מתזיל עלייהו . נמאס בעיניהם: מטיל מלאי . הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים היודעים בטיב סחורה שישתכרו הדיינין על ידו: רבו איש הישר בעיניו יעשה . שהרואה שהדיינין מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה לו ואינו מתיירא מהם: שפלים הוגבהו . שאין אימת הגדולים על הקטנים ואין ניכר בין גבוה לשפל: ומלכותא . מלכותם של ישראל אזלא ונולא הולכת ומתנוולת: צרי עין . מלהנות אחרים בממונם: טורפי טרף . גזלנים ומאמצי הלב מן העניים לרחם: רבו מים המרים . רבו המקנאים לנשותיהם והיה למים המרים להרבות: אלא שפסקו מלהשקותם . כדאמרינן שאין המים בודקין משרבו המנאפים: זחוחי הלב . שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם: ישראל לפנים . כינוי הוא: שהכל בו . תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת: