Paracha Béaaloté’ha ‘Même son âme tiendra debout’ par le Rav Yaakov Abergel

Paracha Béaaloté’ha ‘Même son âme tiendra debout’ par le Rav Yaakov Abergel

par | 1 Juin, 2018 – 18 Sivan 5778 | CALENDRIER, Paracha | 0 commentaires

 

(Pour la guérison de Raphaël Chmouel ben Sima)

 

Dans le Dvar Mal’hout sur la Paracha Béaaloté’ha, le Rabbi rapporte l’enseignement de Rachi selon lequel L’Eternel désirait qu’Aaron allume la Ménorah ‘en tenant le feu près de la mèche jusqu’à ce que la flamme monte par elle-même’.

Par ailleurs, la ‘Hassidout compare les Mitsvoth à de l’huile, et l’âme animale à la mèche d’une bougie. De fait, lorsqu’un ‘Hassid s’attache à aider un Juif, il se doit d’allumer la mèche de l’âme animale de ce Juif, afin que celle-ci se consume au feu des Commandements divins, car les Mitsvoth sont l’huile qui permettent au feu divin de briller.

Aussi, le Rabbi préconise que le ‘Hassid qui s’occupe de ce Juif, se tienne près de lui ‘jusqu’à ce que la flamme monte par elle-même’, c’est-à-dire jusqu’à ce que ce Juif devienne indépendant dans l’accomplissement de son service divin.

Cet enseignement s’exprime également dans la déclaration que fit le Machia’h au Baal Chem Tov: ‘Je viendrais quand tes sources se répandront à l’extérieur’. Il ne s’agit pas seulement d’apporter la lumière dans un endroit obscur, mais de faire de cet endroit une source capable de diffuser à son tour la lumière.

L’exemple donné par le Rabbi est celui du Rav et de son élève. Le Rav ne fait pas que dispenser des enseignements à son élève. Il s’attache aussi à developper les forces personelles de l’élève, de telle manière qu’il puisse ‘tenir seul debout sur ses pied’, et diffuser à son tour la lumière.

Le Rabbi explique que l’attitude du Rav est comparable à celle du Saint béni soit-Il. L’Eternel en donnant la Torah ne fit qu’allumer la flamme, mais ensuite cette flamme devait continuer à ‘monter par elle-même’.

A l’image de cet élève qui avance seul, l’Assemblée d’Israël ne compte que sur elle-même quand il s’agit de trouver, dans la Torah, des réponses aux questions qui se présentent à elle jour après après jour. C’est à cela que se rapporte la déclaration selon laquelle ‘la Torah n’est pas dans le ciel’.

Dans son discours intitulé ‘Et tu ordonneras aux enfants d’Israël’ (‘Vé Atah Tètsaveh’), le Rabbi insiste particulièrement sur le fait que chaque Juif, même celui qui est le plus éloigné de la Torah et des Commandements divins désire tout au fond de lui-même le dévoilement de D.ieu.

Cela, Aaron en avait parfaitement conscience, et c’est pour cela que l’ordre divin d’allumer la Ménorah lui fut adressé. le Rabbi explique en effet qu’Aaron se préoccupait des Juifs les plus éloignés. Rien ne l’arrêtait quand il s’agissait de rapprocher un enfant d’Israël de son Père qui est dans le ciel.

De fait, c’est précisément en illuminant les endroits les plus obscurs que l’on parvient à ce que la flamme, que représente l’Assemblée d’Israël, monte d’elle-même.

Le ‘Hassid du Rabbi, à l’exemple d’Aaron ne repousse jamais celui qui crie ouvertement son indifférence, voire son mépris, pour la Torah et les Commandements divins.

Plus le cri de cet homme est fort, plus il trahit son véritable et profond désir de s’attacher à D.ieu et à Sa Torah bénie.

Dans le même ordre d’idée, notre génération est appellée la génération du talon du Machia’h, car elle représente la partie la plus basse du corps constitué par les Juifs de toutes les générations.

Aussi, suivant le principe selon lequel ‘c’est précisément en renforcant les niveaux les plus bas que l’on parvient à ce que la flamme monte d’elle-même’, c’est en renforçant notre génération, en l’élevant d’un prodige vers un nouveau prodige, que l’on élève ‘l’édifice’, le corps tout entier qui comprend toutes les générations vers la Délivrance finale.

Dans le livre ‘Bioureï Ha Zohar’, l’Admour Haemtsaeï explique que Moché fut le seul, parmi tous les prophètes, capable de tenir debout lorsque L’Eternel se révélait à lui. Cependant l’Admour Haemtsaeï écrit que ‘Moché tenait debout de par son corps, mais non de par son âme’, contrairement au Machia’h, car Machia’h sera éclairé par D.ieu au point que face aux plus hauts dévoilements divins, ‘même son âme tiendra debout’ (‘Biourei Ha Zohar’, page192).

A la lumière des enseignements du Rabbi, il est possible de dire que l’âme du Machia’h tiendra debout face au dévoilement de D.ieu comme ‘une flamme qui monte d’elle-même’.

En effet, peut-être est-il possible d’expliquer que ‘l’âme de Moché s’annulait totalement et ne pouvait se tenir debout’,signifie que face au dévoilement divin, l’âme de Moché était dans un tel état de soumission, qu’il perdait conscience de sa propre existence,  ‘son âme ne pouvait se tenir debout’.

A l’opposé l’âme de Machia’h possède une telle force, que face au dévoilement de l’Essence de D.ieu, elle demeure comme‘une flamme qui monte d’elle-même’.

Le dévoilement de D.ieu touche le Machia’h de manière profonde du fait qu’il ne perdra pas conscience de sa propre existence, ‘même son âme tiendra debout’.

Lorsque l’Eternel lui enseignera Sa Torah nouvelle, Machia’h sera capable de faire des ‘Hidouchim.

A la lumière de ce qui vient d’être dit, nous comprenons l’importance d’être comme cette flamme qui s’est tenue près de la flamme du Rabbi et qui à présent monte d’elle-même, afin de provoquer la venue de notre Juste Machia’h, très bientôt, et de nos jours avec l’aide de D.ieu.

Rav Yaakov Abergel    

Guemara Bra’hot 6B – Rav Menahem Altabé

Guemara Bra’hot 6B – Rav Menahem Altabé

par | 31 Mai, 2018 – 17 Sivan 5778 | Guemara, Rav Altabé Menahem, VIDÉOS | 0 commentaires

אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָא יוֹם אֶחָד,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִי בָכֶם יְרֵא יי שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ
אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ ».
אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, « נֹגַהּ לוֹ »,
וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ, « אֵין נֹגַהּ לוֹ ».
יִבְטַח בְּשֵׁם יי.
מַאי טַעֲמָא?
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטֹחַ בְּשֵׁם יי, וְלֹא בָּטַח.

אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְלֹא מָצָא בָהּ עֲשָׂרָה, מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה ».

אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ,
וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו:
אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ!
וְאַבְרָהָם אָבִינוּ, מְנָא לַן דְּקָבַע מָקוֹם?
דִּכְתִיב:
« וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם ».
וְאֵין עֲמִידָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל ».

אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה.
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא לְמִפַּק,
אֲבָל לְמֵיעַל מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יי ».
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
מֵרֵישׁ, כִּי הֲוָה חָזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא,
אָמֵינָא, קָא מְחַלְּלִי רַבָּנַן שַׁבְּתָא;
כֵּיוָן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְּרִבִּי תַּנְחוּם אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַחֲרֵי יי יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג, כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם »,
אֲנָא נַמֵי רָהֵיטְנָא.

אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
אַגְרָא דְּפִרְקָא, רִיהֲטָא.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אַגְרָא דְּכַלָּה, דֻּחְקָא.
אֲמַר רָבָא:
אַגְרָא דִּשְׁמַעְתָּא, סְבָרָא.
אֲמַר רַב פַּפָּא:
אַגְרָא דְּבֵי טַמְיָא, שְׁתִיקוּתָא.
אֲמַר מָר זוּטְרָא:
אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא, צִדְקְתָא.
אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת:
אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא, דַּלּוֹיֵי.
אֲמַר רַב אָשֵׁי:
אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלֵי, מִלֵּי.

אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן ».
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא, לֵית לַן בַּהּ.

הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא,
וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
חֲלַף אֵלִיָּהוּ, חַזְיֵיהּ, אִדְּמֵי לֵיהּ כְּטַיָּעָא.
אֲמַר לֵיהּ:
« כְּדוּ בַּר קָיְמַתְּ קַמֵּי מָרָךְ! »
שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי,
וְאָמְרִי לַהּ, רַב בֵּיבַי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
מַאי « כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם »?
אֲמַר לֵיהּ:
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,
וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.
רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרַךְ אָדָם לַבִּרְיוֹת,
פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כַּכְּרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם ».
מַאי « כְּרֻם »?
כִּי אֲתָא רַב דֵּימֵי אֲמַר:
עוֹף אֶחָד יֵשׁ בְּכַרְכֵי הַיָּם, וּכְרוּם שְׁמוֹ,
וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת, מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין.
רִבִּי אַמֵי וְרִבִּי אַסֵי דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִּינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
לְעוֹלָם יְהֶא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה,
שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֵלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר,
יי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,
הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ,
וּבְדִבְרֵיךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. »
« עֲנֵנִי יי, עֲנֵנִי! »
עֲנֵנִי, שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם,
וַעֲנֵנִי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יי בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ
עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יי צְבָאוֹת ».
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ?
אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
זוֹכֶה לַתּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר,
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר,
וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל ».
אִינִי? וְהָא כְתִיב:
« וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת »!
אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ.
רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר:
כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית יי ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר יי ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע,
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר,
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם ».
מַאי « כִּי זֶה כָּל הָאָדָם »?
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר:
שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְאָמְרִי לַהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אוֹמֵר:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא לְצֶוֶת לְזֶה.

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם,
יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ ».
וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר, נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם ».

רש »י

משאיל בו – מה טיבו של פלוני למה לא בא:

ירא את ה’ – שהיה רגיל לבא אליו:

אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי:

ואין עונה – שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה:

אלקי אברהם – שקבע מקום לתפלתו:

בעזרו – כדרך שהיה עוזר לאברהם:

אל יפסיע פסיעה גסה – לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי:

נרדפה – לשון מרוצה משמע שהרודף רץ:

לפרקא – לשמוע הדרשה:

מחליין רבנן שבתא – דאמר מר (שבת דף קיג:) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך:

אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד:

אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל:

אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר:

אגרא דתעניתא צדקתא – שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום:

דלויי – להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים:

מילי – לשמח החתן בדברים:

אחורי בית הכנסת – כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג) מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא:

חלף ההוא טייעא – סוחר ערבי:

כדו בר כדו שתי בר – רשות כי האי דאמרינן בסוכה (ד’ מה:) הא דעיילי בבר:

כרום זלות – סיפיה דקרא דלעיל:

דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה שעולה למעלה:

כיון שנצטרך אדם לבריות – הוא זל בעיניהם:

לראשנו – להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה (שמות כב) כרשיא:

עובר בחמשה קולות – מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב »ה את ישראל:

אותן קולות דקודם מתן תורה הוו – הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע »פ שהקול אינו נראה זה נראה:

מביאים תודה בית ה’ – כי אשיב את שבות וגו’. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא:

בשביל זה – שיברא זה:

לצוות – של »ווץ (שול »ץ: צעצוע) בלע »ז:

גזלת העני – והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו: