Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé
מַעֲשֶה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ:
« לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע ».
אָמַר לָהֶם:
« אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת ».
וְעַד הָשָׁתָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל!
הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ:
רַבָּנַן פְּלִיגִי עִלָּוָךְ וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים,
אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּוָתָךְ סְבִירָא לְהוּ,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה?
אֲמַר לְהוּ:
רַבָּנַן כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר:
וְרַבַּן גַּמְלִיאֵל, מִי קָאָמַר « עַד חֲצוֹת »,
דְּקָתָנֵי « וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ »?
הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבַּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ:
אֲפִלּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְהַאי דְּקָא אָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.
וְאִלּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.
וּרְמִינְהִי:
קִרְיַאת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
לָא קַשְׁיָא,
הָא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רִבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא:
« וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
נֶאֱמַר כָּאן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן « וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת,
אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָא:
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר:
« בְּחִפָּזוֹן », עַד שָׁעַת חִפָּזוֹן?
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »?
יָכוֹל יְהֶא נֶאֱכַל כַּקֳּדָשִׁים בַּיּוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »,
בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכַל וְלֹא בַיּוֹם.
בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵרָה שָׁוָה,
אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ « הַזֶּה »,
אֵלָּא לְרִבִּי עֲקִיבָא, הַאי « הַזֶּה », מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא,
סָלְקָא דַעְתָךְ אָמֵינָא,
הוֹאִיל וּפֶסַח קֳדָשִׁים קַלִּים וּשְׁלָמִים קֳדָשִׁים קַלִּים,
מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד,
אַף פֶּסַח נֶאֱכַל שְׁנֵי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים,
וִיהֵא נֶאֱכַל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד,
קָא מַשְׁמַע לַן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכַל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִ »לֹא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר » נָפְקָא.
וְרִבִּי עֲקִיבָא, אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי בֹּקֶר, בֹּקֶר שֵׁנִי.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ, כָּל בֹּקֶר בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.
וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא:
« שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,
מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם »,
רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל
וּמוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם אַתָּה שׂוֹרֵף.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל,
וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ?
עַד מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם.
אֲמַר רִבִּי אַבָּא:
הַכֹּל מוֹדִים,
כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֵלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וּכְשֶׁיָּצְאוּ, לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »,
עַל מָה נֶחְלְקוּ?
עַל שָׁעַת חִפָּזוֹן,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּמִצְרִים.
וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »?
אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב.
« דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם,
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב ».
אָמְרִי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי:
אֵין « נָא » אֵלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה.
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
« בְּבַקָּשָׁה מִמָּךְ לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל:
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב,
שֶׁלֹּא יֹאמַר (ט:) אוֹתוֹ צַדִּיק:
« וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם » קִיֵּם בָּהֶם,
« וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל » לֹא קִיֵּם בָּהֶם!
אָמְרוּ לוֹ:
« וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! »
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים
וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם:
« מוֹצִיאִין אוֹתָךְ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין
וְנוֹתְנִין לָךְ מָמוֹן הַרְבֵּה »,
וְאוֹמֵר לָהֶם:
« בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם ».
רש »י
והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק »ש של לילה:
משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך:
ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק »ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה:
דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:
בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא:
הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא:
רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר’ אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים:
או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק »ש בזמנו:
כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:
שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב):
יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א’ ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז):
מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א’ לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ »ל:
שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני:
עד מתי אתה אוכל – היינו כר »ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו:
הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ:
מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת:
חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם:
חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר:
