Tanya ch. 35 #2 : Pourquoi dois-je pratiquer les commandements afin de me connecter avec D.ieu ?
« L’ Essentiel … est dans l’action » – 53ème chapitre et conclusion du Tanya , par le Rav Yossef ElKabatz
Tanya – Likoutei Amarim ch. 52 – Rav Elkabats : « La sources de l’Abondance »
Tanya ch. 35 #1: Pourquoi être créé avec un mauvais penchant, si on ne peut jamais le maîtriser?
« L’harmonie entre l’âme et le corps ». Tanya chp. 51 par le Rav Elkabatz
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10222339470132188
« Un amour enflammé pour chacun » Tania chp.50 par le Rav Elkabatz
Tanya – Likoutei Amarim chapitre 8 avec le Rav Haim Mellul
FIN DU CHAPITRE 7
CHAPITRE 7
Tanya – Igueret Hatechouva – Chapitre 12
CHAPITRE 1
פרק יא
ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי’ תשובה תתאה כנ »ל וגם השמחה בה’ שתיהן ביחד. כבר מילתא אמורה בלק »א ס »פ ל »ד. כמ »ש בזוה »ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו’ ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה’ כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית’ (כרוב רחמיך מחה פשעי כבסני טהרני וכל עוונותי מחה וכו’) בלי שום ספק וס »ס בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י »ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו’ ברוך אתה ה’ חנון המרבה לסלוח והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו. ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא »י גואל ישראל. והרי אפי’ במדת ב »ו כן שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא אכזרי מלמחול ואפי’ בקוטע יד חבירו כדאי’ בגמ’ בספ »ח דב »ק. ואם ביקש ממנו ג »פ ולא מחל לו שוב א »צ לבקש ממנו. והגבעונים שביקש דוד המלך ע »ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים ולא רצו למחול גזר דוד עליהם שלא יבאו בקהל ה’ שהם רחמנים וכו’ כדאי’ בפ »ח דיבמות. ובמדת הקדב »ה עאכ »ו לאין קץ. ומה שמשבחים ומברכים את ה’ חנון המרבה לסלוח המרבה דייקא וכמ »ש בעזרא ורב לסלוח. דהיינו שבמדת ב »ו אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח »כ חזר לסורו קשה מאד שימחול לו שנית ומכ »ש בשלישית ורביעית. אבל במדת הקב »ה אין הפרש בין פעם א’ לאלף פעמים כי המחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחי’ גבול ותכלית אלא בבחי’ א »ס כמ »ש כי לא כלו רחמיו. ולגבי בחי’ א »ס אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול דכולא קמי’ כלא ממש חשיב ומשוה קטן וגדול וכו’. ולכן מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה וכל החטאי’ שמתוודים בעל חטא מדי שנה אף שחזר ועבר עליהם חוזר ומתודה עליהם ביוה »כ בשנה הבאה וכן לעולם. ובכל שנה ושנה לאו דוקא אלא כמו כן בכל יום ויום ג »פ מברכי’ בא »י חנון המרבה לסלוח וכמארז »ל תפלה כנגד תמידין תקנוה. ותמיד של שחר הי’ מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום וכן מדי יום ביום לעולם. אלא שיוה »כ מכפר על עבירות חמורות. והתמיד שהוא קרבן עולה מכפר על מ »ע בלבד. וכן התפלה בזמן הזה עם התשובה כנ »ל. ואין זה אחטא ואשוב. כי היינו דוקא שבשעת החטא היה יכול לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על התשובה ולכן הואיל והתשובה גורמת לו לחטוא אין מספיקין וכו’. ואף גם זאת אין מספיקין דייקא. אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה מקבלין תשובתו. אבל אנו שמבקשים בכל יום סלח לנו אנו מקדימין לבקש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך דהיינו שלא נשוב עוד לכסלה וכן ביוה »כ מבקשים יהי רצון מלפניך שלא אחטא עוד מספיקין ומספיקין כמארז »ל הבא לטהר מסייעין אותו הבא דייקא מיד שבא ואי לזאת גם הסליחה והמחילה היא מיד. ומ »ש וחטאתי נגדי תמיד אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה ח »ו דהא כתיב בתרי’ תשמיעני ששון ושמחה וכו’ ורוח נדיבה תסמכני וכו’ ומשום שצ »ל כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה כנ »ל אלא נגדי דייקא כמו ואתה תתיצב מנגד מנגד סביב לאהל מועד יחנו ופרש »י מרחוק. והמכוון רק לבלתי רום לבבו ולהיות שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה’. ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון החטא ביתר שאת בכדי לקבל בשמחה כל המאורעות המתרגשות ובאות בין מן השמים בין ע »י הבריות בדיבור או במעשה (וזו עצה טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא וכו’) וכמארז »ל הנעלבים ואינן עולבין שומעי’ חרפתם ואין משיבי’ עושים מאהבה ושמחי’ ביסורי’ וכו’ וכל המעביר על מדותיו מעבירי’ לו על כל פשעיו:
CHAPITRE 2
פרק ב
אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו ע »ז ח »ו בעוה »ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה »ב. אמנם שיהי’ לרצון לפני ה’ ומרוצה וחביב לפניו ית’ כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו. היה צריך להביא קרבן עולה אפי’ על מ »ע קלה שאין בה כרת ומיתת ב »ד כמו שדרשו רז »ל בת »כ ע »פ ונרצה לו וכדאיתא בגמ’ פ »ק דזבחים דעולה מכפרת על מ »ע והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע »י פרקליטין ומחל לו. אעפ »כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך (ולשון מכפרת וכן מ »ש בתורה ונרצה לו לכפר עליו אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ה’ להיות נחת רוח לקונו כדאי’ שם בגמ’ וכמ »ש תמים יהי’ לרצון). ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה’ התענית הוא במקום קרבן כמ »ש בגמרא שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו’. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראי’ שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד כמו ראב »ע שהי’ מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אוסרי’ ופ »א יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו. וכן ר’ יהושע שאמר בושני מדבריכם ב »ש והושחרו שיניו מפני הצומות. ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ’ צומות. וכהנה רבות. ועל יסוד זה לימד האריז »ל לתלמידיו עפ »י חכמת האמת מספר הצומות לכמה עונות וחטאים אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים כמו על הכעס קנ »א תעניות וכו’. ואפי’ על איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה ע »ג תעניות וכו’ וכן על ביטול מ »ע דרבנן כמו תפלה יתענה ס »א תעניות וכו’ ודרך כלל סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב »ה כמו הקרבן שנא’ בו ריח ניחוח לה’. וכמ »ש בישעי’ הלזה תקרא צום ויום רצון לה’ מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון:
CHAPITRE 3
פרק ג
ו הנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא א’ פעמים רבות. דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא. כגון המוציא זרע לבטלה שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז »ל הן פ »ד תעניות ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים עד »מ צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ »ד וכן לעולם. דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מ »ע דאפי’ עבר על כמה מ »ע מתכפר בעולה אחת כדאי’ בגמ’ פ »ק דזבחים. והכרעה המקובלת בזה להתענות ג »פ כפי מספר הצומות דחטא זה. דהיינו רנ »ב צומות על הוצאות שז »ל וכן בשאר חטאים ועונות. והטעם הוא עפ »י מ »ש בזוה »ק ס »פ נח כיון דחב ב »נ קמי קודב »ה זמנא חדא עביד רשימו כו’ זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו’. לכך צריך מספר הצומות ג »כ ג »פ וכו’. אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו שאפשר שיוכל לבא לידי חולי או מיחוש ח »ו כמו בדורותינו אלה. אסור לו להרבות בתעניות אפי’ על כריתות ומיתות ב »ד ומכ »ש על מ »ע ומל »ת שאין בהן כרת. אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפי’ בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים לא היו מתענין בכה »ג אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמ’ פ »ק דתענית. ואפי’ מתענה על עבירות שבידו כדפרש »י שם וכדאיתא בגמ’ פ »ק דזבחים שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה וכו’. ומכ »ש מי שהוא בעל תורה שחוטא ונענש בכפליים כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתי’ כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק. וכמ »ש הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח »י ג »פ וכו’ והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו’ כמ »ש המ »א הלכות תענית:
ומ »מ כל בעל נפש החפץ קרבת ה’ לתקן נפשו להשיבה אל ה’ בתשובה מעולה מן המובחר. יחמיר על עצמו להשלים עכ »פ פעם א’ כל ימי חייו מספר הצומות לכל עון ועון מעונות החמורים שחייבין עליהם מיתה עכ »פ ואפי’ בידי שמים בלבד כגון להוצאות ז »ל פ »ד צומות פ »א בימי חייו. ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף ויתענה כעשר תעניות עד »מ בחורף א’ או פחות ויגמור מספר הפ »ד צומות בט’ שנים או יותר כפי כחו (וגם יכול לאכול מעט כג’ שעות לפני נ »ה ואעפ »כ נחשב לתענית אם התנה כן) ולתשלום רנ »ב צומות כנ »ל יתענה עוד ד’ פעמים פ »ד עד אחר חצות היום בלבד דמיחשב ג »כ תענית בירושלמי. וב’ חצאי יום נחשבים לו ליום א’ לענין זה. וכן לשאר עונות כיוצא בהן אשר כל לב יודע מרת נפשו וחפץ בהצדקה:
אכן מספר הצומות העודפי’ על רנ »ב וכה »ג שהיה צריך להתענות לחוש לדעת המחמירי’ להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ »ל. יפדה כולן בצדקה ערך ח »י ג »פ בעד כל יום. וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה ואפי’ על ביטול מ »ע דאוריי’ ודרבנן ות »ת כנגד כולם כפי המספר המפורש בתיקוני התשובה מהאר »י ז »ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במס’ התשובה) הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ »ל אי לא מצי לצעורי נפשי’ כנ »ל. ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש. דלא מקרי בזבוז בכה »ג מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו. ולפי שמספר הצומות המוזכרי’ בתקוני תשובה הנ »ל רבו במאד מאד לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה’ להרבות מאד מאד בצדקה. מחמת חלישות הדור דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי (וכמ »ש במ »א ע »פ חסדי ה’ כי לא תמנו):
CHAPITRE 4
פרק ד
ואולם כל הנ »ל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה’ אחר התשובה כמ »ש לעיל מהגמ’ פ »ק דזבחים דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו’. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה’ באמת ובלב שלם. ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור. בהקדים מ »ש בזוה »ק בביאור מלת תשובה ע »ד הסוד. תשוב ה’. ה’ תתאה תשובה תתאה. ה’ עילאה תשובה עילאה. וגם מ »ש בזוה »ק בקצת מקומות שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז »ל. והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואפי’ ע »ז וג »ע וכו’. ופי’ בר »ח שכונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כ »א תשובה עילאה וכו’. הנה להבין זאת מעט מזעיר צריך להקדים מה שמבואר מהכתוב ומדברי רז »ל ענין הכרת ומיתה בידי שמים כשעבר עבירה שחייבי’ עלי’ כרת הי’ מת ממש קודם חמשים שנה. ובמיתה בידי שמים מת ממש קודם ששים שנה כחנניה בן עזור הנביא בירמי’ (ולפעמי’ גם במיתה בידי שמים נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער ואונן) והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה חייבי כריתות ומיתות והאריכו ימיהם (ושניהם) [ושנותיהם] בנעימים. אך הענין יובן עפ »י מ »ש כי חלק ה’ עמו וכו’ חלק משם הוי’ ב »ה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח וכו’. ואף שאין לו דמות הגוף וכו’ ח »ו. אך דברה תורה כלשון בנ »א. כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון עד »מ בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע »י נפיחה. שביוצא בדיבורו מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר והוא בחי’ חיצוניות מנפש החיה שבקרבו. אבל ביוצא בכח הנופח דמתוכו נפח מלובש בו כח וחיות פנימי’ מבחי’ הנפש החיה וכו’. ככה ממש עד »מ המבדיל הבדלות לאין קץ. יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים ואפי’ המלאכי’ שנבראו מאין ליש וחיים וקיימי’ מבחי’ חיצוניות החיות והשפע שמשפיע א »ס ב »ה להחיות העולמות ובחי’ זו נקראת בשם רוח פיו עד »מ כמ »ש וברוח פיו כל צבאם והיא בחי’ חיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות (שהן בחי’ כלים והמשכות וכו’ כמ »ש בלק »א ח »ב פי »א). ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחי’ פנימי’ החיות והשפע שמשפיע א »ס ב »ה כמ »ש ויפח וכו’ ואח »כ ירדה בסתר המדרגה ג »כ ע »י בחי’ האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו’ כדי להתלבש בגוף עוה »ז התחתון. ולכן נקראו המלאכי’ בשם אלקים בכתוב וכמ »ש כי ה’ אלקיכם אלקי האלקי’ כו’ הודו לאלקי האלקי’ כו’ ויבאו בני האלקי’ להתייצב כו’. לפי שיניקת חיותם היא מבחי’ חיצוניות שהיא בחי’ האותיות לבד ושם אלקים הוא בחי’ חיצוניות לגבי שם הוי’ ב »ה. אבל נשמת האדם שהיא מבחי’ פנימי’ החיות היא חלק שם הוי’ ב »ה. כי שם הוי’ מורה על פנימי’ החיות שהיא למעלה מעלה מבחי’ האותיות. וביאור הענין כנודע ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו’. אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו’. וכל הי’ ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי’ ב »ה. כי היו »ד שהיא בחי’ נקודה לבד מרמזת לחכמתו ית’ שהיא בבחי’ העלם והסתר קודם שבאה לבחי’ התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה (והקוץ שעל היו »ד רומז לבחי’ רצון העליון ב »ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחי’ חכמה עילאה כנודע). ואחר שבאה לבחי’ התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין סתימין נכללת ונרמזת באות ה »א שיש לה בחי’ התפשטות לרוחב המורה ומרמז על הרחבת הביאור וההבנה וגם לאורך המורה על בחי’ ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין. ואח »כ כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין. וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע »י דיבורו עד »מ. נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות ו »ה. כי הוי »ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה. וגם המשכה זו היא ע »י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק לך ה’ הגדולה וכו’ עד לך ה’ הממלכה וכו’ ולא עד בכלל. כי מדת מלכותו ית’ נק’ בשם דבר ה’ כמ »ש באשר דבר מלך שלטון ונכללת ונרמזת באות ה »א אחרונה של שם הוי’. כי פנימי’ ומקור הדיבור הוא ההבל העולה מן הלב ומתחלק לה’ מוצאות הפה אחה »ע מהגרון וכו’. וגם הברת הה »א היא בחי’ הבל לבד כמ »ש אתא קלילא דלית בה מששא. ואף שאין לו דמות הגוף ח »ו. אך דברה תורה כלשון בני אדם. בשגם שגם דבר ה’ כ »ב אותיות המתחלקות לה’ חלקי המוצאות ובהן נברא כל היצור (וכמ »ש בלק »א ח »ב פי »א ביאור ענין אותיות אלו). וככה ממש עד »מ המבדיל הבדלות לאין קץ בנשמת האדם שהיא בחי’ נפש האלקי’ דמתוכיה נפח יש בה בחי’ שכל הנעלם המרומז באות יו »ד שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו ית’ ובגדולתו וכו’ כל חד וחד לפום שיעורא דילי’ לפי רוחב שכלו ובינתו. וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית’ אזי מרומזת בינתו באות ה »א שיש לה רוחב וגם אורך המורה ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה’ אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו ואח »כ בבחי’ התגלות לבו. ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא »ו ה »א וכו’. וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית’ נמשכה ג »כ מהתורה דאורייתא מחכמה נפקא היא בחי’ יו »ד של שם הוי’ וכו’:
CHAPITRE 5
פרק ה
והנה המשכת וירידת הנפש האלקי’ לעוה »ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי’ פנימי’ ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה »א תתאה כנ »ל וכמ »ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו’. וז »ש כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו פי’ כמו חבל עד »מ שראשו א’ קשור למעלה וקצהו למטה. כי הנה פשט הכתוב מ »ש ויפח הוא להורות לנו כמו שעד »מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי’ הבל העליון. אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית’ כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני’ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ואיהו ממלא כל עלמין וכו’ אלא כמ »ש בישעי’ כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. והטעם לפי שהם נגד רצון העליון ב »ה המחי’ את הכל כמ »ש כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ (וכמש »ל שהוא מקור השפעת שם הוי’ ונרמז בקוצו של יו »ד). וזהו ענין הכרת. שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי’ ב »ה שנמשכה מה »א תתאה כנ »ל. וכמ »ש בפ’ אמור ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה’. מלפני דייקא. ובשאר עבירות שאין בהן כרת עכ »פ הן פוגמין הנפש כנודע. ופגם הוא מלשון פגימת הסכין והוא עד »מ מחבל עב שזור מתרי »ג חבלים דקים ככה חבל ההמשכה הנ »ל כלול מתרי »ג מצות וכשעובר ח »ו על אחת מהנה נפסק חבל הדק וכו’. אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר עדיין בו הרשימו מנפשו האלקי’ ועי »ז יכול לחיות עד נ’ או ס’ שנה ולא יותר (ומ »ש בשם האריז »ל שנכנסה בו בחי’ המקיף וכו’ אינו ענין לחיי גשמיות הגוף ומיירי עד נ’ שנה או בזמן הזה כדלקמן):
CHAPITRE 6
פרק ו
אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה כשהיתה השכינה שורה בישראל בבהמ »ק. ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע »י נפש האלקי’ לבדה מבחי’ פנימי’ השפע שמשפיע א »ס ב »ה ע »י שם הוי’ ב »ה כנ »ל. אך לאחר שירדו ממדרגתם וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה כמ »ש ובפשעיכם שולחה אמכם דהיינו שירדה השפעת בחי’ ה »א תתאה הנ »ל ונשתלשלה ממדרגה למדרגה למטה מטה עד שנתלבשה השפעתה בי »ס דנוגה המשפיעות שפע וחיות ע »י המזלות וכל צבא השמים והשרים שעליהם לכל החי הגשמי שבעוה »ז וגם לכל הצומח כמארז »ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל וכו’. ואזי יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות כמו שאר בע »ח ממש כמ »ש נמשל כבהמות נדמו. ואדרבה ביתר שאת ויתר עז עפ »י המבואר מזוה »ק פ’ פקודי שכל שפע וחיות הנשפעת לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה הרע בעיני ה’ במעשה או בדיבור או בהרהורי עבירה וכו’ הכל נשפע לו מהיכלות הסט »א המבוארים שם בזוה »ק. והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסט »א או מהיכלות הקדושה שמהם נשפעות כל מחשבות טובות וקדושות וכו’. כי זה לעו »ז עשה האלקי’ וכו’. והיכלות הסט »א מקבלים ויונקים חיותם מהתלבשות והשתלשלות השפע די »ס דנוגה הכלולה מבחי’ טו »ר היא בחי’ עה »ד וכו’ כנודע לי »ח. והנה יעקב חבל נחלתו כתיב. עד »מ כמו החבל שראשו א’ למעלה וראשו השני למטה אם ימשוך אדם בראשו השני ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון כמה שאפשר לו להמשך. וככה ממש בשרש נשמת האדם ומקורה מבחי’ ה »א תתאה הנ »ל הוא ממשיך ומוריד השפעתה ע »י מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך היכלות הסט »א כביכול שמשם מקבל מחשבותיו ומעשיו. ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש וד »ל. וזהו שאמרו רז »ל אין בידינו לא משלות הרשעים וכו’ בידינו דוקא כלומר בזמן הגלות אחר החורבן. וזוהי בחי’ גלות השכינה כביכול להשפיע להיכלות הסט »א אשר שנאה נפשו ית’. וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך במעשיו ומחשבותיו. כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה. וזהו תשוב ה »א תתאה מבחי’ גלות וכמ »ש ושב ה’ אלקיך את שבותך כלומר עם שבותך וכמאמר רז »ל והשיב לא נאמר וכו’:
CHAPITRE 7
פרק ז
ואולם דרך האמת והישר לבחי’ תשובה תתאה ה »א תתאה הנ »ל הם ב’ דברים דרך כלל. הא’ הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלקי’ שנפלה מאיגרא רמה חיי החיים ב »ה לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט »א. ועל מקורה במקור החיים הוא שם הוי’ ב »ה וכמ »ש וישוב אל הוי’ וירחמהו. פי’ לעורר רחמים על השפעת שם הוי’ ב »ה שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסט »א הטמאים להחיותם ע »י מעשה אנוש ותחבולותיו ומחשבותיו הרעות וכמ »ש מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא וכו’ היא בחי’ גלות השכינה כנ »ל. וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון חצות כמ »ש בסידור בהערה עש »ב. וז »ש שם נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו. ולכן נקרא הקדב »ה מלך עלוב בפרקי היכלות כמ »ש הרמ »ק ז »ל כי אין לך עלבון גדול מזה. ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדולת א »ס ב »ה ממכ »ע וסכ »ע כל א’ וא’ לפי שיעור שכלו והבנתו יתמרמר ע »ז מאד מאד:
והב’ לבטש ולהכניע הקליפה וסט »א אשר כל חיותה היא רק בחי’ גסות והגבהה כמ »ש אם תגביה כנשר וכו’. והביטוש וההכנעה עד עפר ממש זוהי מיתתה וביטולה. והיינו ע »י לב נשבר ונדכה ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו’. וכמ »ש בזוה »ק ע »פ זבחי אלקי’ רוח נשברה לב נשבר ונדכה וכו’. כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי’ היא מדת הרחמים. אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין מקריבין קרבן בהמה כ »א לשבר ולהעביר רוח הטומאה והסט »א וזהו רוח נשברה.
והאיך נשברה רוח הסט »א. כשהלב נשבר ונדכה וכו’. והאיך נשבר הלב ונדכה. הנה מעט מזעיר הוא ע »י סיגופים ותעניות בדורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז »ל ע »פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית. אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה והעברת רוח הטומאה וסט »א הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה לפני תיקון חצות להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחי’ גלות השכינה כנ »ל וגם [גרם] לעקור נשמתו ונפשו האלקי’ מחיי החיים ב »ה והורידה למקום הטומאה והמות הן היכלות הסט »א ונעשית בבחי’ מרכבה אליהם לקבל מהם שפע וחיות להשפיע לגופו כנ »ל. וזהו שאמרו רז »ל רשעים בחייהם קרויים מתים כלומר שחייהם נמשכים ממקום המות והטומאה (וכן מ »ש לא המתים יהללו כו’ אינו כלועג לרש ח »ו אלא הכוונה על הרשעים שבחייהם קרויים מתים שמבלבלים אותם במחשבות זרות בעודם ברשעם ואינם חפיצים בתשובה כנודע).
ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם לא על עון מיתה בידי שמים שהוא הוצאת ז »ל וכה »ג אלא שאר עבירות קלות. אעפ »כ מאחר שהן פוגמים בנשמה ונפש האלקית וכמשל פגימת ופסיקת חבלים דקים כנ »ל. הרי בריבוי החטאים יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה. ואפי’ בכפילת חטא אחד פעמים רבות מאד. כמו שהמשיל הנביא החטאים לענן המאפיל אור השמש כמ »ש מחיתי כעב פשעיך הם עבירות חמורות [המבדילים] בין פנימית השפעת שם הוי’ ב »ה לנפש האלקית. כהבדלת ענן עב וחשוך המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עליה עד »מ. וכענן חטאתיך הן עבירות קלות שאדם דש בעקביו המבדילים כהבדלת ענן קל וקלוש עד »מ. והנה כמו שבמשל הזה אם משים אדם נגד אור השמש בחלון מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר. וככה ממש הוא בנמשל בכל עונות שאדם דש בעקביו ומכ »ש המפורסמות מדברי רז »ל שהן ממש כע »ז וג »ע וש »ד. כמו העלמת עין מן הצדקה כמ »ש השמר לך פן יהי’ דבר עם לבבך בליעל כו’ ובליעל היא עע »א וכו’. והמספר בגנות חבירו היא לה »ר השקולה כע »ז וג »ע וש »ד וכל הכועס כאלו עע »ז וכן מי שיש בו גסות הרוח. וכהנה רבות בגמרא. ות »ת כנגד כולן כמארז »ל ויתר הקב »ה על ע »ז וכו’. ולכן סידרו בק »ש שעל המטה לקבל עליו ד’ מיתות ב »ד וכו’. מלבד שעפ »י הסוד כל הפוגם באות יו »ד של שם הוי’ כאילו נתחייב סקילה והפוגם באות ה »א כאילו נתחייב שריפה ובאות וי »ו כאילו נתחייב הרג ובאות ה »א אחרונה כאילו נתחייב חנק. והמבטל ק »ש פוגם באות יו »ד ותפילין באות ה »א וציצית באות וי »ו ותפלה באות ה »א וכו’. ומזה יכול המשכיל ללמוד לשאר עונות וחטאי’ וביטול תורה כנגד כולן:
CHAPITRE 8
פרק ח
והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ »ל יוכל לבקש באמת מעומקא דלבא כרוב רחמיך מחה פשעי וכו’. כי אזי תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי’ אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ »ל. ובזה יעורר רחמים העליונים מי »ג מדה »ר הנמשכות מרצון העליון ב »ה הנרמז בקוצו של יו »ד שלמעלה מעלה מבחי’ ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי’. ולכן הי »ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים וכמ »ש נושא עון ופשע ונקה. ושוב אין יניקה להחיצונים והסט »א מהשפעת ה »א תתאה כנ »ל (ובזה תשוב ה »א תתאה למקומה להתייחד ביה »ו וד »ל). וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם שוב אין עונותיכם מבדילים וכמ »ש ונקה מנקה הוא לשבים לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים הם החיצונים כמ »ש בגמ’ מלפפתו וכו’. ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי’ ב »ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית’ ביחוד נפלא. כמו שהיתה מיוחדת בו ית’ בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית’ לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם (וכמו עד »מ באדם הנופח ברוח פיו בטרם שיוצא הרוח מפיו הוא מיוחד בנפשו) וזו היא תשובה שלימה. והנה בחי’ יחוד זה ותשובה זו היא בחי’ תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה וכמ »ש בזוה »ק בר »מ פ’ נשא דתשובה עילאה היא דיתעסק באוריי’ בדחילו ורחימו דקדב »ה וכו’ דאיהו בן י »ה בינה וכו’ (ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא כמ »ש בזוה »ק פ’ חיי שרה דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וכו’):
CHAPITRE 9
פרק ט
וביאור הענין כמ »ש בזוה »ק ותיקוני’ בכמה מקומות. דבינה איהי תשובה עילאה והאם רובצת על האפרוחים וכו’. דהיינו שע »י שמתבונן בגדולת ה’ בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דו »ר שכליים ובטוב טעם ודעת כענין שנא’ לאהבה את ה’ אלקיך משום כי הוא חייך וכו’ ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו’. וכן ביראה ופחד או בושה וכו’ כנודע. אזי נקראת האם רובצת על האפרוחי’ וכו’. והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא כמ »ש ישקני מנשיקות פיהו וכו’ כנודע. וע »ז נאמר ובכל נפשך שהם הם כל חלקי הנפש שכל ומדות ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית’ דהיינו המדות במדותיו ית’ מה הוא רחום וכו’. והשכל בשכלו וחכמתו ית’ הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו ית’ והדיבור בדבר ה’ זו הלכה וכמ »ש ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך. והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ »ש כי ששת ימים עשה ה’ וכו’ כנודע במ »א. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד כשהיא מחמת אהבה וכו’. ולפי שפגם הברית בהוצאת ז »ל ואצ »ל בעריות או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים ד »ס וכו’) פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וז »ש בתנא דבי אליהו אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב’ דפים לשנות פרק א’ ישנה ב’ פרקים וכו’. והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו’. וזש »ה בחסד ואמת יכופר עון וכו’ ואין אמת אלא תורה וכו’. ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ »ח כדאי’ בספ »ק דר »ה:
CHAPITRE 10
פרק י
והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא ע »י תורה וגמ »ח. היא בבחי’ המשכה מלמעלה למטה להיות דבר ה’ ממש בפיו וכמ »ש ואשים דברי בפיך. וימינו תחבקני בגמ »ח דחסד דרועא ימינא וכו’. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה היא בחי’ תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפלה ובפרט בק »ש וברכותיה. כדי לומר ואהבת כו’ בכל לבבך ובכל נפשך וכו’ באמת לאמיתו. וכן והיו הדברים האלה וכו’ ודברת בם וכו’ להיות דבר ה’ בפיו באמת ואין אמת וכו’. וכן לקיים כל המצות כמ »ש אשר קדשנו במצותיו כמו הרי את מקודשת לי היא בחי’ קדש העליון לשון פרישות והבדלה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין משום דכולא קמיה כלא חשיב אלא בבחי’ סובב כ »ע הוא רצון העליון ב »ה וכו’ כמ »ש בלק »א פמ »ו. וגם אחר התפלה אומרים אליך ה’ נפשי אשא דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו’. וכל זה ע »י ההתבוננות בגדולת א »ס ב »ה בהעמקת הדעת בשתים לפניה ובפסוקי דזמרה כנודע. ומאחר שהתפלה היא בחי’ תשובה עילאה צריך להקדים לפניה בחי’ תשובה תתאה. וז »ש רז »ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופרש »י הכנעה והיא בחי’ תשובה תתאה לעורר רחמים כנ »ל וכדיליף התם בגמ’ מקרא דכתיב והיא מרת נפש. אכן בברייתא שם ת »ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה. אזי עצה היעוצה להקדים בחי’ תשובה תתאה בתיקון חצות כנ »ל. ומי שא »א לו בכל לילה עכ »פ לא יפחות מפעם א’ בשבוע לפני יום השבת כנודע ליודעים שהשבת היא בחי’ תשובה עילאה ושב »ת אותיות תש »ב אנוש כי בשבת היא עליות העולמות למקורם כו’ ובפרט תפלות השבת וד »ל. (ובזה יובן מ »ש שובה אלי כי גאלתיך פי’ כי מאחר שמחיתי כעב פשעיך היא העברת הסט »א וגאלתיך מן החיצונים בהתעוררות רחמים עליונים באתערותא דלתתא בתשובה תתאה כנ »ל אזי שובה אלי בתשובה עילאה):
CHAPITRE 11
CHAPITRE 12
Tanya Likoutei Amarim chap. 34: Comment pourrions-nous accueillir D.ieu dans notre vie personnelle?
Tanya – Likoutyei Amarim chap.49 – »L’amour, sans limite » , par le Rav Yossef Elkabatz
Tanya Likoutei Amarim ch. 33 #3: Comment une grande joie donne-t-elle le pouvoir de pratiquer tous les commandements?
»Qui est D.ieu? » Tanya chap. 48 2ème partie, par le Rav Yossef Elkabatz
Tanya Ch. 33 #2: Se sentir proche de D… nous sort de la solitude et nous rend optimiste ,comment?
« Comment sortir d’Egypte tous les jours? » – Tanya ch. 47, par le Rav Yossef Ekabatz
Tanya – Likoutei Amarim – Chapitre 7 , par le Rav ‘Haim Mellul
פֶּרֶק ז
Chapitre 7 - Cours 1
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִפָּה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמֻתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמֻּתָּר בַּאֲכִילָה.
וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשְּׁסָ »ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא צֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּגוּפוֹ, לֹא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ.
Chapitre 7 - Cours 2
וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבַּקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהִיא קְלִפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת קְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּקְרָא עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ רַע, רַק מְעַט טוֹב מְעֹרָב בְּתוֹכָהּ, [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָה שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמֻצַּעַת בֵּין שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה.
וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ »ט רֵישׁ פֶּרֶק ד’ בְּשֵׁם הַזֹּהַר].
וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְּעֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרַע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בַּקְּדֻשָּׁה. כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבֻשָּׁם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: « חַמְרָא וְרֵיחָא » כו’, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
אֲזַי נִתְבָּרֵר חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִפַּת נֹגַהּ וְעוֹלֶה לַה’ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
Chapitre 7 - Cours 3
וְכֵן הָאוֹמֵר מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו, שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבְדַחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִוא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזֹר לַעֲבוֹדַת ה’ וּלְתוֹרָתוֹ.
כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה’, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן הֶתֵּר וּמֻתָּר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת לַה’.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִבּוּט הַקֶּבֶר כְּמוֹ שֶׁיְּבֹאָר לְקַמָּן. [וְכֵן הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה].
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִין מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹם וִיבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: « וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ ».
אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה’ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה’ בְּתַכְלִית. וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ »ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו’. וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וַה’ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח. אַךְ הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה וּבְכַוָּנָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ »י זַ »ל וּמְרֻמָּז בִּגְמָרָא, « כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיּוֹת » כו’, לַהֲרֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשֹוּ לְבוּשׁ לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחִיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ »ן.
וְלָכֵן לֹא הֻזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטֻּמְאָה וְהַקְּלִפּוֹת, שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, רַק שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחִיּוּת בִּקְלִפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחִיּוּת בִּתְשׁוּבָה, [הגהה: מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנֻקְבָּא דִּקְלִפָּה הַמְּקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחִיּוּת מֵהַקְּדֻשָּׁה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶּׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נֻקְבָּא דִּקְלִפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וַחֲיָלוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ »ן], אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ »ל: « אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקֹן, זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר ».
שֶׁאָז גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחִיּוּת לִקְדֻשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם.
Tanya Igueret Hatechouvah chap 1 (1e Partie) « l’Action » Rav Yossef David Cohen
Tanya Ch.33 #1: Comment combattre la solitude qui est l’une des causes de la tristesse ?
Tanya ch. 32 #2: Êtes-vous capable d’aimer un juif qui a volé ou assassiné ?
Tanya – Chaar Hayihoud Vehaemounah chap. 12 (2e partie) « Reflet du reflet » Rav Y.D. Cohen
פֶּרֶק ז
וּבָזֶה יוּבָן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ דְּפָסוּק « שְׁמַע יִשְׂרָאֵל » הוּא יִחוּדָא עִלָּאָה וּ »בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד » הוּא יִחוּדָא תַּתָּאָה, כִּי « וָעֶד » הוּא « אֶחָד » בְּחִלּוּפֵי אָתְוָון. כִּי הִנֵּה סִבַּת וְטַעַם הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר הַזֶּה שֶׁהִסְתִּיר וְהֶעֱלִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחַיּוּת שֶׁל הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם נִרְאֶה דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, הִנֵּה הוּא יָדוּעַ לַכֹּל, כִּי תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם הוּא בִּשְׁבִיל הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, דְּאֵין מֶלֶךְ בְּלֹא עַם. פֵּרוּשׁ, « עַם » מִלְּשׁוֹן « עוֹמְמוֹת », שֶׁהֵם דְּבָרִים נִפְרָדִים וְזָרִים וּרְחוֹקִים מִמַּעֲלַת הַמֶּלֶךְ, כִּי אִלּוּ אֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים רַבִּים מְאֹד, לֹא שַׁיָּיךְ שֵׁם מְלוּכָה עֲלֵיהֶם, וְכֵן אֲפִלּוּ עַל שָׂרִים לְבַדָּם; רַק בְּרוֹב עָם דַּוְוקָא הַדְרַת מֶלֶךְ. וְשֵׁם הַמּוֹרֶה עַל מִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא שֵׁם אַדְנוּת, כִּי הוּא אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. וְנִמְצָא כִּי מִדָּה זוֹ וְשֵׁם זֶה הֵן הַמְּהַוִּין וּמְקַיְּימִין הָעוֹלָם לִהְיוֹת עוֹלָם כְּמוֹת שֶׁהוּא עַכְשָׁיו, יֵשׁ גָּמוּר וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כִּי בְּהִסְתַּלְּקוּת מִדָּה זוֹ וְשֵׁם זֶה חַס וְשָׁלוֹם – הָיָה הָעוֹלָם חוֹזֵר לִמְקוֹרוֹ בִּדְבַר ה’ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, וּבָטֵל שָׁם בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ וְלֹא הָיָה שֵׁם « עוֹלָם » עָלָיו כְּלָל. וְהִנֵּה גֶּדֶר וּבְחִינַת שֵׁם « עוֹלָם » נוֹפֵל עַל בְּחִינַת מָקוֹם וּבְחִינַת זְמַן דַּוְקָא. בְּחִינַת מָקוֹם הוּא מִזְרָח וּמַעֲרָב צָפוֹן דָּרוֹם מַעְלָה וּמַטָּה; בְּחִינַת זְמַן – עָבָר הֹוֶה וְעָתִיד.
וְהִנֵּה כָּל בְּחִינוֹת אֵלּוּ אֵין לָהֶן שַׁיָּיכוּת בַּמִדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, כִּי אִם בְּמִדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַדָּהּ שַׁיָּיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מֶלֶךְ לְמַעְלָה עַד אֵין קֵץ וּלְמַטָּה עַד אֵין תַּכְלִית, וְכֵן לְד’ סִטְרִין, וְכֵן בִּבְחִינַת זְמַן, « ה’ מֶלֶךְ ה’ מָלָךְ ה’ יִמְלוֹךְ ». וְנִמְצָא שֶׁחַיּוּת הַמָּקוֹם וְכֵן חַיּוּת הַזְּמַן וְהִתְהַוּוּתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ וְקִיּוּמָם כָּל זְמַן קִיּוּמָם הוּא מִמִּדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְשֵׁם אַדְנוּת בָּרוּךְ הוּא. וּלְפִי שֶׁמִּדַּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מְיֻחֶדֶת בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, הִלְכָּךְ גַּם בְּחִינַת הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כְּבִטּוּל אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ שִׁלּוּב שֵׁם אַדְנוּת בְּשֵׁם הֲוָיָ »ה, כִּי שֵׁם הֲוָיָ »ה מוֹרֶה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַזְּמַן, שֶׁהוּא הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּרֶגַע א’ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס]. וְכֵן לְמַעְלָה מִבְּחִינַת מָקוֹם, כִּי הוּא מְהַוֶּה תָּמִיד אֶת כָּל בְּחִינַת הַמָּקוֹם כֻּלּוֹ מִלְּמַעְלָה עַד לְמַטָּה וּלְד’ סִטְרִין.
וְהִנֵּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, אַף עַל פִּי כֵן הוּא נִמְצָא גַּם לְמַטָּה בְּמָקוֹם וּזְמַן, דְּהַיְינוּ שֶׁמִּתְיַיחֵד בְּמִדַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וְנִתְהַוֶּוה הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, וְזֶהוּ יִחוּדָא תַּתָּאָה [שִׁלּוּב הֲוָיָ »ה בְּאַדְנוּת בָּרוּךְ הוּא], דְּהַיְינוּ שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא מָלֵא אֶת כָּל הָאָרֶץ מַמָּשׁ בִּזְמַן וּמָקוֹם, כִּי בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ וּלְד’ סִטְרִין הַכֹּל מָלֵא מֵאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁוֶה מַמָּשׁ, כִּי כָּךְ הוּא בָּאָרֶץ מִתַּחַת כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מַמָּשׁ, כִּי הַכֹּל הוּא בְּחִינַת מָקוֹם, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ עַל יְדֵי מִדַּת מַלְכוּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. רַק שֶׁמִּדַּת מַלְכוּתוֹ הִיא מִדַּת הַצִּמְצוּם וְהַהֶסְתֵּר, לְהַסְתִּיר אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם מִמְּצִיאוּתָם לְגַמְרֵי וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם בְּחִינַת זְמַן וּמְקוֹם בִּמְצִיאוּת אֲפִלּוּ לַתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה בְּמַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר יוּבַן מַה שֶׁכָּתוּב1 « אֲנִי ה’ לֹא שָׁנִיתִי », פֵּרוּש שֶׁאֵין שׁוּם שִׁנּוּי כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָם כָּךְ הוּא לְבַדּוֹ אַחַר שֶׁנִּבְרָא. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: « אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא » כוּ’, בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי בְּעַצְמוּתוֹ וְלֹא בְּדַעְתּוֹ, כִּי בִּידִיעַת עַצְמוֹ יוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים, שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ וּבָטֵל בִּמְצִיאוּת אֶצְלוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ »ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַיָּדוּעַ וְהוּא הַדֵּעָה עַצְמָהּ הַכֹּל אֶחָד, וְדָבָר זֶה אֵין כֹּחַ בַּפֶּה לְאָמְרוֹ וְלֹא בָּאֹזֶן לְשָׁמְעוֹ וְלֹא בְּלֵב הָאָדָם לְהַכִּירוֹ עַל בּוּרְיוֹ, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה בְּכָל דֶּרֶךְ יִחוּד, וְאֵין דַּעְתּוֹ דָּבָר נוֹסָף עַל מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדַּעְתָּהּ דָּבָר נוֹסָף עַל מַהוּתָהּ וּמֻרְכָּב בָּהּ. שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁהָאָדָם לוֹמֵד וְיוֹדֵעַ אֵיזֶה דָּבָר, כְּבָר הָיְתָה בּוֹ נַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּטֶרֶם שֶׁלָּמַד וְיָדַע; וְאַחַר שֶׁלָּמַד וְיָדַע, נִתּוֹסְפָה יְדִיעָה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, « יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה »2, וְאֵין זוֹ אַחְדּוּת פְּשׁוּטָה אֶלָּא מֻרְכֶּבֶת. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא אַחְדּוּת פָּשׁוּט בְּלִי שׁוּם הַרְכָּבָה וְצַד רִבּוּי כְּלָל; וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחָךְ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם הַרְכָּבָה. וּלְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא בָּעוֹלָם לְהַשִּׂיג מַהוּת הַבּוֹרֵא וְעַצְמוּתוֹ, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג מַהוּת דַּעְתּוֹ, רַק לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַשֵּׂכֶל וּמֵהַשָּׂגָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ, וּבִידִיעַת עַצְמוֹ מַכִּיר וְיוֹדֵעַ כָּל הַנִּמְצָאִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים עַד שִׁלְשׁוּל קָטָן שֶׁבַּיָּם וְעַד יַתּוּשׁ קָטָן שֶׁיִּהְיֶה בְּטַבּוּר הָאָרֶץ, אֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ. וְאֵין יְדִיעָה זוֹ מוֹסִיפָה בּוֹ רִבּוּי וְהַרְכָּבָה כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ רַק יְדִיעַת עַצְמוֹ, וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד.
וּלְפִי שֶׁזֶּה קָשֶׁה מְאֹד לְצַיֵּיר בְּשִׂכְלֵנוּ, עַל כֵּן אָמַר הַנָּבִיא3: « כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם », וּכְתִיב4: « הֲחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא » וְגו’, וּכְתִיב: « הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה ». שֶׁהָאָדָם רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ כָּל הַדְּבָרִים בִּידִיעָה שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּידִיעַת עַצְמוֹ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ [עַיֵּין שָׁם בְּהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה5, וְהִסְכִּימוּ עִמּוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה כַּמְּבֹואָר בַּפַּרְדֵּס מֵהָרְמַ »ק זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]:
וְהִנֵּה מִכָּאן יֵשׁ לְהָבִין שִׁגְגַת מִקְצָת חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, ה’ יְכַפֵּר בַּעֲדָם, שֶׁשָּׁגוּ וְטָעוּ בְּעִיּוּנָם בְּכִתְבֵי הָאֲרִ »י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְהֵבִינוּ עִנְיַן הַצִּמְצוּם הַמֻּזְכָּר שָׁם כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִלֵּק עַצְמוֹ וּמַהוּתוֹ חַס וְשָׁלוֹם מֵעוֹלָם הַזֶּה, רַק שֶׁמַּשְׁגִּיחַ מִלְּמַעְלָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית עַל כָּל הַיְּצוּרִים כֻּלָּם אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתַּחַת. וְהִנֵּה מִלְּבַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לוֹמַר עִנְיַן הַצִּמְצוּם כִּפְשׁוּטוֹ, שֶׁהוּא מִמִּקְרֵי הַגּוּף, עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַנִּבְדָּל מֵהֶם רִבּוֹא רִבְבוֹת הַבְדָּלוֹת עַד אֵין קֵץ, אַף גַּם זֹאת לֹא בְּדַעַת יְדַבֵּרוּ, מֵאַחַר שֶׁהֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ כָּל הַיְּצוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפֵל וּמַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם; וְעַל כָּרְחֲךָ אֵין יְדִיעָתוֹ אוֹתָם מוֹסִיפָה בּוֹ רִבּוּי וְחִדּוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹדֵעַ הַכֹּל בִּידִיעַת עַצְמוֹ, הֲרֵי כִּבְיָכוֹל מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ וְדַעְתּוֹ הַכֹּל אֶחָד.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים תִּקּוּן נ »ז דְּלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵיהּ לֹא בְּעִלָּאִין וְלֹא בְּתַתָּאִין, וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת פִּינְחָס: אִיהוּ תָּפִיס בְּכֹלָּא וְלֵית מַאן דְּתָפִיס בֵּיהּ כוּ’, אִיהוּ סוֹבֵב כָּל עָלְמִין כוּ’ וְלֵית מַאן דְּנָפִיק מֵרְשׁוּתֵיהּ לְבַר, אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין כוּ’, אִיהוּ מְקַשֵּׁר וּמְיַחֵד זִינָא לְזִינֵיהּ עִלָּא וְתַתָּא, וְלֵית קוּרְבָא בְּד’ יְסוֹדִין אֶלָּא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד אִיהוּ בֵּינַיְיהוּ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְרוֹצֶה לוֹמַר: « לֵית מַאן דְּתָפִיס בֵּיהּ », שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּתְפֹּס בְּהַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ מִכָּל שְׂכָלִים הָעֶלְיוֹנִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים: « סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל ».
וְגַם בַּתַּחְתּוֹנִים, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עַלְמִין, אֵינוֹ כְּנִשְׁמַת הָאָדָם תּוֹךְ גּוּפוֹ, שֶׁהִיא נִתְפֶּסֶת תּוֹךְ הַגּוּף עַד שֶׁמִּתְפַּעֶלֶת וּמְקַבֶּלֶת שִׁנּויִים מִשִּׁנּוּיֵי הַגּוּף וְצַעֲרוֹ, מֵהַכָּאוֹת אוֹ קְרִירוּת אוֹ חֲמִימוּת הָאֵשׁ וְכַיּוֹצֵא; מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל שׁוּם שִׁנּוּי מִשִּׁנּוּיֵי עוֹלָם הַזֶּה, מִקַּיִץ לְחוֹרֶף וּמִיּוֹם לְלַיְלָה, כְּדִכְתִיב6: « גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר », לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל תּוֹךְ הָעוֹלָמוֹת אַף עַל גַּב דִּמְמַלֵּא לוֹן.
וְזֶהוּ גַּם כֵּן עִנְיַן סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, פֵּרוּש דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּשֶׁאָדָם מִתְבּוֹנֵן בְּאֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה בְּשִׂכְלוֹ אוֹ דָּבָר גַּשְׁמִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲזַי שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַקִּיפִים עַל הַדָּבָר הַהוּא הַמְצֻיָּר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ אוֹ בְּשִׂכְלוֹ, אַךְ אֵין מַקִּיפִים עַל הַדָּבָר הַהוּא מַמָּשׁ בְּפֹעַל מַמָּשׁ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ7 « כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם » וְגו’, מַחֲשַׁבְתּוֹ וִידִיעָתוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ כָּל הַנִּבְרָאִים מַקֶּפֶת כָּל נִבְרָא וְנִבְרָא בְּפֹעַל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי הִיא הִיא חַיּוּתוֹ וְהִתְהַוּוּתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּפֹעַל מַמָּשׁ.
וּמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין הִיא בְּחִינַת הַחַיּוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת תּוֹךְ עֶצֶם הַנִּבְרָא, שֶׁהִיא מְצֻמְצֶמֶת בְּתוֹכוֹ בְּצִמְצוּם רַב כְּפִי עֶרֶךְ מַהוּת הַנִּבְרָא, שֶׁהוּא בַּעַל גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכַמּוּתוֹ וְאֵיכוּתוֹ, דְּהַיְינוּ מַעֲלָתוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ. כְּגוֹן הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁגּוּפוֹ יֵשׁ לוֹ גְּבוּל וְתַכְלִית בְּכַמּוּתוֹ, שֶׁהוּא כְּמוֹ קס »ז פְּעָמִים כְּגֹדֶל כַּדּוּר הָאָרֶץ. וְאֵיכוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ, הוּא אוֹרוֹ, גַּם כֵּן יֵשׁ לוֹ גְּבוּל עַד כַּמָּה יוּכַל לְהָאִיר, כִּי לֹא יָאִיר לְבִלְתִּי תַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁהוּא נִבְרָא. וְכֵן כָּל הַנִּבְרָאִים הֵם בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית, כִּי מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ ת »ק שָׁנָה כוּ’.
וְאִם כֵּן, הַחַיּוּת הַמְּלֻבֶּשֶׁת בָּהֶם הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם רַב וְעָצוּם, כִּי צְרִיכָה תְּחִלָּה לְהִתְצַמְצֵם צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים עַד שֶׁיִּתְהַוֶּה מִכֹּחָהּ וְאוֹרָהּ עֶצֶם הַנִּבְרָאִים כְּמוֹת שֶׁהֵם בַּעֲלֵי גְּבוּל וְתַכְלִית. כִּי מְקוֹר הַחַיּוּת הוּא רוּחַ פִּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמִּתְלַבֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ הָיָה יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית וְלִבְרוֹא עוֹלָמוֹת אֵין קֵץ וְתַכְלִית לְכַמּוּתָם וְאֵיכוּתָם וּלְהַחֲיוֹתָם עֲדֵי עַד, וְלֹא הָיָה נִבְרָא עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל (שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא אֵין סוֹף, כָּךְ כָּל מִדּוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָיו, דְּאִיהוּ וְגַרְמוֹהִי חַד, הַיְינוּ הַחַיּוּת הַנִּמְשֶׁכֶת מִמִּדּוֹתָיו, שֶׁהֵן חֶסֶד וְרַחֲמִים וּשְׁאָר מִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בְּרוּחַ פִּיו, כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, וְעוֹלָם עַל יְדֵי חֶסֶד יִבָּנֶה בִּדְבַר ה’ וְרוּחַ פִּיו הַנַּעֲשֶׂה כְּלִי וּלְבוּשׁ לְחֶסֶד זֶה, כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִנֵּיהּ וּבֵיהּ). אֶלָּא שֶׁצִּמְצֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט מֵרוּחַ פִּיו, וְהִלְבִּישׁוֹ תּוֹךְ צֵירוּפֵי אוֹתִיּוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְצֵירוּפֵי צֵירוּפֵיהֶן בְּחִלּוּפֵי וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן וּבְחֶשְׁבּוֹנָן וּמִסְפָּרָן, שֶׁכָּל חִלּוּף וּתְמוּרָה מוֹרֶה עַל יְרִידַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, דְּהַיְינוּ שֶׁיּוּכַל לִבְרוֹא וּלְהַחֲיוֹת בְּרוּאִים שֶׁמַּדְרְגוֹת אֵיכוּתָם וּמַעֲלָתָם הִיא פְּחוּתָה מִמַּדְרְגוֹת אֵיכוּת וּמַעֲלַת הַבְּרוּאִים הַנִּבְרָאִים מֵאוֹתִיּוֹת וְתֵיבוֹת עַצְמָן שֶׁבָּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֶׁבָּהֶן מִתְלַבֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו. וְהַחֶשְׁבּוֹן מוֹרֶה עַל מִיעוּט הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא בְּחִינָה אַחֲרוֹנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַחֶשְׁבּוֹן וּמִסְפָּר, כַּמָּה מִינֵי כּוֹחוֹת וּמַדְרֵגוֹת כְּלוּלוֹת בְּאוֹר וְחַיּוּת הַזֶּה הַמְלֻבָּשׁ בְּצֵירוּף זֶה שֶׁל תֵּיבָה זוֹ (וְאַחַר כָּל הַצִּמְצוּמִים הָאֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, כַּאֲשֶׁר גָּזְרָה חָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא שֶׁהָיָה יָכוֹל הָאוֹר וְהַחַיּוּת לְהִתְלַבֵּשׁ גַּם בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם, כִּי « אֶבֶן » דֶּרֶךְ מָשָׁל – שְׁמָהּ מוֹרֶה כִּי שָׁרְשָׁהּ מִשֵּׁם הָעוֹלֶה ב »ן בְּמִסְפָּרוֹ וְעוֹד אָלֶ »ף נוֹסֶפֶת מִשֵּׁם אַחֵר (לישעם) [נִרְאֶה דְּצָרִיךְ לִהְיוֹת לְטַעַם] הַיָּדוּעַ לְיוֹצְרָהּ.
וְהִנֵּה שֵׁם ב »ן בְּעַצְמוֹ הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים מְאֹד, רַק שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה יָרַד מִמֶּנּוּ חַיּוּת מוּעָט בִּמְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְלַבֵּשׁ בָּאֶבֶן. וְזוֹ הִיא נֶפֶשׁ הַדּוֹמֵם הַמְּחַיָּה וּמְהַוָּה אוֹתוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ בְּכָל רֶגַע, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין).
וְכָל כֹּחַ וּמַדְרֵגָה יָכוֹל לִבְרוֹא בְּרוּאִים כְּפִי בְּחִינַת מַדְרֵגָה זוֹ גַּם כֵּן לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית בְּכַמּוּתָם וְאֵיכוּתָם לְהַחֲיוֹת עֲדֵי עַד, מֵאַחַר שֶׁהוּא כֹּחַ ה’ הַמִּתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱצָל מֵרוּחַ פִּיו, וְאֵין מַעְצוֹר כוּ’. אַךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֵיכוּתָם בְּמַעֲלָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ כְּאֵיכוּת וּמַעֲלַת בְּרוּאִים שֶׁיּוּכְלוּ לְהִבָּרְאוֹת מִבְּחִינַת כֹּחַ וּמַדְרֵיגַת הָאוֹתִיּוֹת עַצְמָן:
Tanya Likoutei Amarim chapitre 7 – Rav Haim Mellul
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִפָּה הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמֻתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמֻּתָּר בַּאֲכִילָה.
וְכֵן קִיּוּם וְחִיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשְּׁסָ »ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוּא צֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחִיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּגוּפוֹ, לֹא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ.
וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבַּקְּלִפּוֹת וְסִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהִיא קְלִפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת קְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּקְרָא עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה, רֻבּוֹ כְּכֻלּוֹ רַע, רַק מְעַט טוֹב מְעֹרָב בְּתוֹכָהּ, [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמָה שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמֻצַּעַת בֵּין שָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה.
וְלָכֵן פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ »ט רֵישׁ פֶּרֶק ד’ בְּשֵׁם הַזֹּהַר].
וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדֻשָּׁה, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְּעֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרַע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בַּקְּדֻשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבֻשָּׁם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא1: « חַמְרָא וְרֵיחָא » כו’, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב.
אֲזַי נִתְבָּרֵר חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִפַּת נֹגַהּ וְעוֹלֶה לַה’ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן. וְכֵן הָאוֹמֵר מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה’ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו2, שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבְדַחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִוא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חִיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹש קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה, עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזֹר לַעֲבוֹדַת ה’ וּלְתוֹרָתוֹ.
כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה’, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן הֶתֵּר וּמֻתָּר, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר וְלַעֲלוֹת לַה’. רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִבּוּט הַקֶּבֶר כְּמוֹ שֶׁיְּבֹאָר לְקַמָּן.
[וְכֵן הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה].
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִין מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹם וִיבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב3: « וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ ».
אוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה’ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה’ בְּתַכְלִית.
וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְּאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זַ »ל4: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים כו’.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ5 שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ. אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה וַה’ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ שֶׁיְּבֻלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחִיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלֹשׁ קְלִפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה וּבְכַוָּנָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה, כַּנּוֹדַע מֵהָאֲרִ »י זַ »ל וּמְרֻמָּז בִּגְמָרָא6, « כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיּוֹת » כו’, לַהֲרֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשֹוּ לְבוּשׁ לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחִיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ »ן.
וְלָכֵן לֹא הֻזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטֻּמְאָה וְהַקְּלִפּוֹת, שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, רַק שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחִיּוּת בִּקְלִפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחִיּוּת בִּתְשׁוּבָה, [הגהה: מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנֻקְבָּא דִּקְלִפָּה הַמְּקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחִיּוּת מֵהַקְּדֻשָּׁה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶּׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נֻקְבָּא דִּקְלִפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וַחֲיָלוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחִיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ »ן], אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשֹוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבָן מַאֲמַר רַזַ »ל7: « אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקֹן, זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר ». שֶׁאָז גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחִיּוּת לִקְדֻשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם.
