Guemara Bra’hot 11B – Rav Menahem Altabé

Guemara Bra’hot 11B – Rav Menahem Altabé

par | 20 Juin, 2018 – 7 Tammuz 5778 | Guemara, Rav Altabé Menahem, VIDÉOS | 0 commentaires

מתני’ דבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום.

גמ’ מאי מברך אמר ר’ יעקב א »ר אושעיא

(ישעיהו מה, ז) יוצר אור ובורא חשך לימא יוצר אור ובורא נוגה כדכתיב קאמרינן אלא מעתה (ישעיהו מה, ז) עושה שלום ובורא רע מי קא אמרינן כדכתיב אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא הכא נמי לימא נוגה לישנא מעליא אלא אמר רבא אכדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בשלמא מדת לילה ביום כדאמרינן יוצר אור ובורא חשך אלא מדת יום בלילה היכי משכחת לה אמר אביי גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור ואידך מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכן אורי ליה רבי אלעזר לר’ פדת בריה אהבה רבה תניא נמי הכי באין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר (ירמיהו לא, ג) ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד א »ר יהודה אמר שמואל גהשכים לשנות עד שלא קרא ק »ש צריך לברך משקרא ק »ש א »צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה אמר רב הונא למקרא צריך לברך ולמדרש א »צ לברך ור’ אלעזר אמר למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א »צ לברך ור’ יוחנן אמר אף למשנה נמי צריך לברך [אבל לתלמוד א »צ לברך] ורבא אמר דאף לתלמוד צריך (לחזור ו) לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין. מאי מברך א »ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ור’ יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה’ אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה’ המלמד תורה לעמו ישראל ורב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה’ נותן התורה אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות ההלכך לימרינהו לכולהו:

תנן התם ואמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג’ ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא מאי ברכה אחת כי הא דרבי אבא ור’ יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא בעו מנייהו מאי ברכה אחת לא הוה בידייהו ואתו שיילוהו לרב מתנה לא הוה בידיה אתו שיילוהו לרב יהודה אמר להו הכי אמר שמואל אהבה רבה ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי א »ר שמעון בן לקיש יוצר אור כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דאמר ר’ זריקא א »ר אמי אמר ר’ שמעון בן לקיש זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי היינו דברכות אין מעכבות זו את זו דלא קא אמרי אהבה רבה

רש »י

יוצר אור ובורא חשך (עושה שלום ובורא רע) – לקמיה מפרש אידך מאי היא דאילו ברכה דישתבח אינה מן המנין שהיא לאחרי פסוקי דזמרה כמו ברכת הלל ואומרים אותה קודם זמן קריאת שמע אם ירצו:

כדכתיב קאמרי’ – כתיב בקרא יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע:

שכבר נפטר באהבה רבה – שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ותלמדם חקי רצונך:

מדרש – הוא קרוב למקרא כגון מכילתא וספרא וספרי שהם מדרשי מקראות:

לגמרא אין צריך לברך – אפילו קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח מילתא בפרק שני:

אף לגמרא צריך לברך – שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה גמרא היינו סברת טעמי משנה ותירוצי משניות הסותרות זו את זו וחסורי מחסרא:

ומברך – ברכת התורה:

ור’ יוחנן מסיים בה הכי – דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך:

הערב נא ה’ אלהינו – יערבו עלינו לעסוק בהם מאהבה:

ברוך אתה ה’ המלמד תורה לעמו ישראל – גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהלים קיט) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה’ שאתה ברוך למדני חקיך:

וזו היא מעולה שבברכות – התורה לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל:

תנן התם – במסכת תמיד:

אמר להם הממונה – והוא סגן הכהנים כדאי’ ביומא היינו סגן היינו ממונה (בפירש »י שם טו:):

ברכו ברכה אחת – לקמן מפרש מאי היא ומן הברכות שלפני ק »ש היא דהתם מסדר לכוליה סדר עבודת השחר וקאמר דלאחר שסדרו האברים ע »ג הכבש ומלחום ירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע והדר תני אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות:

וברכו את העם – עם העם:

ועבודה – בשביל העבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה’ אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון אי נמי שאותך לבדך ביראה נעבוד:

וברכת כהנים – לברך את העם ובשאר תפלה לא היה להם פנאי ואף זמן קריאת שמע לא הגיע כדאמר במסכת יומא (דף לז ע »ב) הקורא את שמע עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא לפי שאנשי משמר מקדימין וכו’:

מוסיפין ברכה אחת – לקמיה מפרש לה:

למשמר היוצא – שהמשמרות מתחלפות ביום השבת כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו:) משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין ומשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין:

מאי ברכה אחת – דקתני רישא איזו מן הברכות הוא אומר:

לאו בפרוש אתמר – לא שמע מפי ר »ל שאמ’ בפירוש מאי ברכה אחת יוצר אור:

זאת אומרת – דקתני ברכו ברכה אחת:

ברכות אין מעכבות זו את זו – בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ואין חברתה מעכבת לומר שאין זו מועלת בלא זו ומהכא שמע רבי זריקא דס »ל לר »ל דהך ברכה אחת יוצר אור היא:

אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי – ולא אהבה רבה ואע »ג דמטא ליה זמנא שאף בלילה ראוי לומר כל שכן דכיון דאמרי יוצר אור ודאי מטיא זמנה ואפ »ה לא אמרי אלא יוצר אור ותו לא אמרי לה היינו דקאמר שמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו:

 

 

Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé

Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé

par | 13 Juin, 2018 – 30 Sivan 5778 | Guemara, Rav Altabé Menahem, VIDÉOS | 0 commentaires

(שמות יב, לו) וישאלום א »ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים וא »ד בעל כרחם דישראל מ »ד בעל כרחם דמצרים דכתיב (תהלים סח, יג)ונות בית תחלק שלל מ »ד בעל כרחם דישראל משום משוי:

(שמות יב, לו) וינצלו את מצרים א »ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור »ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים:

(שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה א »ל הקב »ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות אמר לפניו רבש »ע דיה לצרה בשעתה א »ל הקב »ה לך אמור להם (שמות ג, יד) אהיה שלחני אליכם:

(מלכים א יח, לז) ענני ה’ ענני א »ר אבהו למה אמר אליהו ענני ב’ פעמים מלמד שאמר אליהו לפני הקב »ה רבש »ע ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר (מלכים א יח, לז) ואתה הסבות את לבם אחורנית:

מתני’ מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר’ אליעזר אומר בין תכלת לכרתי (וגומרה) עד הנץ החמה ר’ יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:

גמ’ מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר »ע אומר בין חמור לערוד אואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד’ אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי בלתפילין כאחרים לק »ש כותיקין דאמר ר’ יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א »ר זירא מאי קראה (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים העיד ר »י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים גכל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו א »ר זירא איני והא אנא סמכי ואיתזקי א »ל במאי איתזקת דאמטיית אסא לבי מלכא התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא דא »ר יוחנן דלעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו »ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו »ם. אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. היכי מצי סמיך והא א »ר יוחנן בתחלה הוא אומר ה’ שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו’ אמר ר’ אלעזר תהא בתפלה של ערבית. והא אמר ר’ יוחנן איזהו בן העוה »ב הזהו הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית אלא א »ר אלעזר תהא בתפלת המנחה רב אשי אמר אפי’ תימא אכולהו וכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאי לא תימא הכי ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו אלא כיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ה »נ כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר מ »ט תקנוהו רבנן לאחר י »ח ברכות לימרו מעיקרא א »ר יהודה בריה דר’ שמעון בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י »ח פרשיות לפיכך תקינו רבנן לאחר י »ח ברכות. הני י »ח י »ט הויין אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר’ יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי ק »ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה’ הללויה. הני ק »ג ק »ד הויין אלא שמע מינה אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא דאמר ר’ שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן

רש »י

אותו צדיק – אברהם:

כמצודה שאין בה דגן – דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו:

כמצולה שאין בה דגים – כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון:

דיה לצרה בשעתה – דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה:

שתסיח דעתם – מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת:

מתני’ תכלת – ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור »ייש (פוריל »ש: כרשים – ירק מאכל):

גמ’ בין תכלת שבה ללבן שבה – גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה:

ערוד – חמור הבר:

לתפילין – להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ’ שני (ד’ יד:):

ותיקין – אנשים ענוים ומחבבין מצוה:

מתפלל ביום – דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה דמצוה להתפלל עם הנץ החמה:

דכתיב ייראוך עם שמש וגו’ – מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק »ש:

עם שמש – כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה:

ולפני ירח – אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה:

שאם יזכה – לעוה »ב לראות גדולתן של ישראל:

יבחין – כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו:

תהא – הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא »ר יהודה בריה דר’ שמעון גרסי’:

Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé

Guemara Bra’hot 9A – Rav Menahem Altabé

par | 12 Juin, 2018 – 29 Sivan 5778 | Guemara, Rav Altabé Menahem, VIDÉOS | 0 commentaires

מַעֲשֶה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ:
« לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע ».
אָמַר לָהֶם:
« אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת ».

וְעַד הָשָׁתָא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל!
הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ:
רַבָּנַן פְּלִיגִי עִלָּוָךְ וְיָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כָּרַבִּים,
אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּוָתָךְ סְבִירָא לְהוּ,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה?
אֲמַר לְהוּ:
רַבָּנַן כְּוָתִי סְבִירָא לְהוּ וְחַיָּבִין אַתֶּם,
וְהַאי דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת », כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר:

וְרַבַּן גַּמְלִיאֵל, מִי קָאָמַר « עַד חֲצוֹת »,
דְּקָתָנֵי « וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ »?
הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבַּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ:
אֲפִלּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְהַאי דְּקָא אָמְרִי « עַד חֲצוֹת »,
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר;
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.

וְאִלּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי.
וּרְמִינְהִי:
קִרְיַאת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
לָא קַשְׁיָא,
הָא רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רִבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא:
« וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
נֶאֱמַר כָּאן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן « וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת,
אָמַר לוֹ רִבִּי עֲקִיבָא:
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר:
« בְּחִפָּזוֹן », עַד שָׁעַת חִפָּזוֹן?
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »?
יָכוֹל יְהֶא נֶאֱכַל כַּקֳּדָשִׁים בַּיּוֹם?
תִּלְמֹד לוֹמַר « בַּלַּיְלָה »,
בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכַל וְלֹא בַיּוֹם.
בִּשְׁלָמָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵרָה שָׁוָה,
אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ « הַזֶּה »,
אֵלָּא לְרִבִּי עֲקִיבָא, הַאי « הַזֶּה », מַאי עָבֵיד לֵיהּ?
לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא,
סָלְקָא דַעְתָךְ אָמֵינָא,
הוֹאִיל וּפֶסַח קֳדָשִׁים קַלִּים וּשְׁלָמִים קֳדָשִׁים קַלִּים,
מַה שְּׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד,
אַף פֶּסַח נֶאֱכַל שְׁנֵי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים,
וִיהֵא נֶאֱכַל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד,
קָא מַשְׁמַע לַן « בַּלַּיְלָה הַזֶּה »,
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכַל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִ »לֹא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר » נָפְקָא.
וְרִבִּי עֲקִיבָא, אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי בֹּקֶר, בֹּקֶר שֵׁנִי.
וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ, כָּל בֹּקֶר בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא.

וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא:
« שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ,
מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם »,
רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
וּכְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל
וּמוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם אַתָּה שׂוֹרֵף.
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
בָּעֶרֶב אַתָּה זוֹבֵחַ,
כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אַתָּה אוֹכֵל,
וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ?
עַד מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרַיִם.
אֲמַר רִבִּי אַבָּא:
הַכֹּל מוֹדִים,
כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֵלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וּכְשֶׁיָּצְאוּ, לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »,
עַל מָה נֶחְלְקוּ?
עַל שָׁעַת חִפָּזוֹן,
רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּמִצְרִים.
וְרִבִּי עֲקִיבָא סָבַר:
מַאי חִפָּזוֹן? חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.
תַּנְיָא נַמֵי הָכִי:
« הוֹצִיאֲךָ יי אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לַיְלָה »,
וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֵלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיַד רָמָה »?
אֵלָּא מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב.

« דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם,
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב ».
אָמְרִי דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי:
אֵין « נָא » אֵלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה.
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
« בְּבַקָּשָׁה מִמָּךְ לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל:
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב,
שֶׁלֹּא יֹאמַר (ט:) אוֹתוֹ צַדִּיק:
« וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם » קִיֵּם בָּהֶם,
« וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל » לֹא קִיֵּם בָּהֶם!
אָמְרוּ לוֹ:
« וּלְוַאי שֶׁנֵּצֵא בְּעַצְמֵנוּ! »
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים
וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם:
« מוֹצִיאִין אוֹתָךְ לְמָחָר מִבֵּית הָאֲסוּרִין
וְנוֹתְנִין לָךְ מָמוֹן הַרְבֵּה »,
וְאוֹמֵר לָהֶם:
« בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹצִיאוּנִי הַיּוֹם וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ כְּלוּם ».

רש »י

והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק »ש של לילה:

משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך:

ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק »ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה:

דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:

בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא:

הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא:

רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר’ אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים:

או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק »ש בזמנו:

כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:

שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות יב):

יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א’ ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז):

מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א’ לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ »ל:

שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני:

עד מתי אתה אוכל – היינו כר »ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו:

הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ:

מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת:

חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם:

חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר:

Guemara Bra’hot 8B – Rav Menahem Altabé

Guemara Bra’hot 8B – Rav Menahem Altabé

par | 11 Juin, 2018 – 28 Sivan 5778 | Guemara, Rav Altabé Menahem, VIDÉOS | 0 commentaires

אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי מְנַחֵם אֲמַר רִבִּי אַמֵי:
מַאי דִּכְתִיב:
« וְעֹזְבֵי יי יִכְלוּ »?
זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא.
רִבִּי אַבָּהוּ נָפֵיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא.
בָּעֵי רַב פַּפָּא:
בֵּין פְּסוּקָא לְפְסוּקָא מַהוּ?
תֵּיקוּ.
רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס,
אֲמַר, אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ.

אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי אַמֵי:
לְעוֹלָם יַשְׁלִים אָדָם פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר
שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, (ח:)
וַאֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן,
שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר,
מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי סְבַר לְאַשְׁלוֹמִינְהוּ לְפָרָשִׁיָּתָא דְּכֻלַּהּ שַׁתָּא
בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי.
תְּנָא לֵיהּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי:
כְּתִיב:
« וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב ».
וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין!
אֵלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְעַנֶּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.
סְבַר לְאַקְדּוֹמִינְהוּ,
אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא,
תְּנֵינָא:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים וְשֶׁלֹּא יְאַחֵר.
כְּדַאֲמַר לְהוּ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְנוֹהִי:
« אַשְׁלִימוּ פָּרָשִׁיּוֹתַיְכוּ עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם,
וְהִזָּהֲרוּ בַּוְּרִידִין כְּרִבִּי יְהוּדָה »,
דִּתְנַן:
רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין.
וְהִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ,
דְּאָמְרִינַן: לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחוֹת בָּאָרוֹן.

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְבָנָיו:
כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִין בָּשָׂר, אַל תַּחְתְּכוּ עַל גַּב הַיָּד.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם סַכָּנָה,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, מִשּׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה.
וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית,
וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
« וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית »,
אִיכָּא דְּאָמְרִי, לֹא תִּגְּנוּ בְּלֹא קִרְיַאת שְׁמַע,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּלָא תִּנְסְבוּ גִּיּוֹרְתָּא,
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲרַמִּית מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּרַב פַּפָּא,
דְּרַב פַּפָּא אֲזַל לְגַבֵּי אֲרַמִּית, הוֹצִיאָה לוֹ מִטָּה, אָמְרָה לוֹ:
« שֵׁב! »
אָמַר לָהּ:
« אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה. »
הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים:
אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית.
« וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין »,
מְסַיַּע לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּאֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת
בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין.
אֲמַר אַבַּיֵי:
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא,
אֲבָל אִיכָּא פִּתְחָא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ;
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלֵיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא,
אֲבָל אִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִינָא, לֵית לַן בַּהּ;
וְלָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא דָרֵי טוּנָא, וְלָא רָהֵיט, וְלָא מַנַּח תְּפִלִּין,
אֲבָל אִיכָּא חַד מֵהָנָךְ, לֵית לַן בַּהּ.

תַּנְיָא:
אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא:
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָּדִיִּים:
כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר,
אֵין חוֹתְכִין אֵלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן;
כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵין נוֹשְׁקִין אֵלָּא עַל גַּב הַיָּד;
וּכְשֶׁיּוֹעֲצִין, אֵין יוֹעֲצִין אֵלָּא בַּשָּׂדֶה.
אֲמַר רַב אִדָּא בַּר אַהֲבָה:
מַאי קְרָאַהּ?
« וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ ».

תַּנְיָא:
אֲמַר רַבַּן גַּמְלִיאֵל:
בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים:
הֵן צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן,
וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא,
וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר.

« אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי »,
תָּנֵי רַב יוֹסֵף:
אֵלּוּ הַפַּרְסִיִּים הַמְּקֻדָּשִׁין וּמְזֻמָּנִין לַגֵּיהִנָּם.

רַבַּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל:
הֲלָכָה כְּרַבַּן גַּמְלִיאֵל.
תַּנְיָא:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר:
פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה,
אַחַת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,
וְאַחַת לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,
וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא!
אֲמַרְתְּ « פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּלַּיְלָה »,
אַלְמָא לְאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר לֵילְיָא הוּא!
וַהֲדַר תָּנֵי « יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה »,
אַלְמָא יְמָמָא הוּא!
לָא, לְעוֹלָם לֵילְיָא הוּא,
וְהָא דְּקָרֵי לֵיהּ יוֹם, דְּאִיכָּא אֱנָשֵׁי דְּקָיְמִי בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.
אֲמַר רַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב אֲחָא בַּר חֲנִינָא אַהָא דְתַנְיָא:
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָא:
פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם,
אַחַת קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאַחַת לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה,
וְיוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה.
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא!
אֲמַרְתְּ « פְּעָמִים שֶׁאָדָם קוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּיּוֹם »,
אַלְמָא קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה יְמָמָא הוּא!
וַהֲדַר תָּנֵי « יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ אַחַת שֶׁל יוֹם וְאַחַת שֶׁל לַיְלָה »,
אַלְמָא לֵילְיָא הוּא! (ט.)
לֹא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא,
וְהַאי דִּקְרוֹ לֵיהּ לֵילְיָא, דְּאִיכָּא אֱנָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהָהִיא שַׁעְתָּא.
אָמַר רִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רִבִּי עֲקִיבָא.
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר הַשְׁכִּיבֵנוּ.
כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר:
הָא דְּרִבִּי אֲחָא בֵּרִבִּי חֲנִינָא אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
לָאו בְּפֵרוּשׁ אִתְּמַר, אֵלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר,
דְּהַהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן
דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר:
« כְּדַאי הוּא רִבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמֹךְ עָלָיו בְּשָׁעַת הַדֹּחַק ».

רש »י

ואפי’ עטרות ודיבון – שאין בו תרגום:

מעלה עליו הכתוב כו’ – והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בתשעה לחדש לענוי המחרת והרי הוא בעיני כענוי היום:

לאקדומינהו – לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות:

עד שישחוט את הורידין – כדי שיצא כל הדם ולא אמר כן אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד:

מחמת אונסו – שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו:

שברי לוחות מונחות בארון – דכתיב (דברים י) אשר שברת ושמתם בארון אף השברים תשים בארון:

משום סכנה – שלא יקוץ ידו:

משום קלקול סעודה – אף בחבורה קטנה יצא דם וילכלך את המאכל וימאיס את המסובין:

בלא ק »ש – שתהא מטתך דומה למטת ארמית:

ארמית ממש – על מטת ארמית:

מעשה דרב פפא – שאמרה לו שב על המטה והיה בנה מת מוטל עליה והיתה רוצה להעליל עליו ולומר שישב עליו והרגו:

אסור לעבור וכו’ – שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת שבמזרח:

על גב היד – את יד חברו הוא נושק ודרך חשיבות הוא זה מפני הרוק:

אלא בשדה – דאמרי אינשי אזנים לכותל:

בדבר אחר – תשמיש:

אני צויתי למקודשי – במפלת בבל כתיב אני צויתי את מלכי פרס ומדי לבא ולהשחיתה:

ליליא הוא – עד הנץ החמה:

דקיימי בההיא שעתא – הלכך זמן ק »ש דיום הוא דגבי קריאת שמע ובקומך כתיב והא קיימי: