במנחה אין אומרים תחנון.
אצל כ’ק אבותינו רבותינו הקדושים, הרי שמלבד הענין של התעוררות רחמים על המקושרים – היתה עבודה של הזכרת המקושרים בינו לבין עצמו, ולהתבונן בענין אהבתם והתקשרותם, כמים הפנים, שזה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים אודותיו, כפי שרואים במוחש שכאשר מביטים בחזקה על אדם, נאלץ הוא להחזיר מבט, כי הבטה פנימית מעוררת עצם הנפש – וכך גם בכח המחשבה.
A Min’ha, on ne dit pas Ta’hanoun.
A chaque époque, nos maîtres eurent coutume non seulement d’invoquer la Miséricorde divine pour les ‘Hassidim qui leur étaient attachés, mais aussi de garder présent à l’esprit le souvenir de leurs fidèles disciples, emplis d’affection pour le Rabbi et attachés à lui. Ils éprouvaient pour eux, en retour, de l’affection et de l’attachement.
Se souvenir de quelqu’un met en éveil ses forces les plus profondes. Nous voyons concrètement que, lorsque l’on fixe fortement une personne, on attire son attention et son regard. En effet, un regard perçant éveille l’essence de l’âme. La pensée exerce également le même effet.
