תורה אור פרשת וירא - הרב יוסף יצחק אופן

וירא, א׳

(שייך לפסוק ארדה נא וגו’)

פתח אליהו אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו’. להבין ענין זה למה נק’ י’ס בשם תקונין. צריך להקדים ביאור ענין מהות הנפש.

כי הנה הנפש מצד עצמה היא אור פשוט בלי התחלקות שכל ומדות והשכל והמדות שלה הן בחי’ לבושין לנפש שהנפש יש לה שכל ומדות אבל אינן מהות ועצמיות הנפש (ומ’ש בתניא שהנפש עצמה מתחלקת לשכל ומדות שהם נקראים עצמיות הנפש אין זה אלא לגבי מחדו’מ שהן לבושין נפרדין ממש ממהות הנפש שהן בחי’ בי’ע שע’ז אמר לבושין תקינת לון כו’ דאינון בי’ע אבל השכל והמדות עם היות שהן בחי’ לבושין אינן לבושין נפרדין ממש אלא כמו בחי’ כלים דאצי’ דאיהו וגרמוהי חד כו’ ולכן נקראין בשם עצמיות ולא עצמיות ממש) אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן. וכמו שת’א ע’פ לא ילבש גבר שמלת אשה לא יתקן גבר בתיקוני אתתא. וענין תקון הוא מלשון תכשיט שמתקשט בו ומתפעל ממנו והרי מתאחד עם תכשיט זה כאלו הוא מגופו ממש.

וכמו הנפש עם הגוף שעם היות שהגוף הוא לבוש לנפש מ’מ הרי הנפש מתפעלת ממקרי הגוף שכשהגוף נוקף אצבעו מרגשת הנפש וכן מה שעולה ברצון הנפש לפעול איזה פעולה באברים האברים נשמעים לרצון זה תיכף ומיד כשעולה ברצונו לעשות הפעולה. הרגל להלוך בו כו’. בלי שום קדימת התפשטות והמשכת המחשבה מהמוח ברגל שא’כ היה איזה שיהוי זמן מה והרי אינו שוהה אפילו רגע אלא מיד שעולה ברצונו כו’.

אך אין זה אלא מפני שהגוף מתאחד עם הנפש והנפש פועלת בו כרצונה כאילו היה עצמותה ומהותה ממש ואף שהגוף הוא לבוש הנפש מ’מ הוא מתאחד עם הנפש.

וכמו’כ יובן עד’ז ענין השכל והמדות של הנפש שהן ג’כ רק בחי’ תקונין ולבושין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן והן כלי הנפש שבהן ועל ידן פועלת הנפש כגרזן ביד החוצב בו.

לאהוב במדת האהבה ולהשכיל בחכמה כו’ שכל זה וכיוצא בזה הוא רק פעולת הנפש והתפשטותה שאינן אלא ממנה לזולתה אבל הנפש מצד עצמה היא למע’ מכל הבחי’ הללו. שהרי השכל והמדות הם מקבלים שינויים כי במדות יש קטנות וגדלות שהקטן אוהב דברים קטנים כו’.

והשכל כל זמן שמזקינים כו’.

ולא שייך כ’ז בעצמיות הנפש ומהותה שהיא אינה בעלת שינויים כלל. ואינה מקבלת שינויים ממקרי הגוף שאינה מתלבשת בעצמותה בגוף אלא הארותיה וכחותיה שהן המתפשטות בגוף ומתלבשות בו הן מקבלים שנויים מצד הגוף המקבל בקטן כך ובזקן כך כו’. וגם השכל והמדות אינן רק הארות הנפש וכחותיה המתפשטות בגוף ואינן עצמיות הנפש ומהותה. אלא שהנפש פועלת ומתפשטת בכחות והארות הללו ומ’מ אינן לבושין נפרדים ממש כמו מחדו’מ שהן הארות וכחות המלבישים ממש את הנפש (כמו לבוש המכסה כו’) אבל השכל והמדות הן הארות מעצמיות הנפש ואינן לבושין ממש אלא תקונין שעצמותה מתתקנת ומתנאה בהן כמו תקון התכשיט שהוא המיפה את האדם שמתקשט בו ומתנאה:

ועד’ז יובן גם למעלה בי’ס שנק’ תקונין (והיינו חכמה ומדות דאצי’ דאיהו וגרמוהי חד כו’. אבל בי’ע הן בחי’ לבושין ממש ועליהם אמר לבושין תקינת לון כו’).

כי הנה אנת הוא חכים פי’ אנת הוא היינו אא’ס חכים שנמשך בבחי’ חכמה ע’ד במקום שאתה מוצא גדולתו כו’ ועדיין אינו חכים בחכמה ידיעא אלא שנק’ חכים לפי שהוא מקור החכמה וממנו המשכת חכמה בבי’ע הגם שאין ערוך חכמה דבריאה כו’ וכ’ש דעשיי’ כו’ להיות נק’ בשם חכים ע’ש זה. הנה הענין יובן עד’מ ממה שארז’ל אין לך כל עשב כו’ וגבוה מעל גבוה כו’.

והרי התפוח הגשמי יש בו מתיקות וחיך אוכל יטעם האם נאמר שיש בכח הצומח אשר בארץ טעם ומתיקות ג’כ ופשיטא במזל שאינו מערך ומהות זה כלל. אלא הענין הוא שהמתיקות נמשך מחסד ומרירו מגבורה והרי הם ענינים רוחניים רק שבהשתלשלות וסדר ירידת המדרגות מדרגה אחר מדרגה נתגשמו עד שנמשך מבחי’ חסד מתיקות כו’. עם היות שאין ערוך אליו מ’מ הוא ממזגו ותכונתו וכמו שרואין כמה מיני עריבות ומתיקות ברוחניות כמו תענוג של דבר חכמה הוא ג’כ מתיקות וכן תענוג של ניגון שהוא מן הקול היוצא מן הלב בחי’ המדות.

ולכן בכמה ירידות והשתלשלות נעשה מתיקות גשמי ממש הגם שההפרש וההבדל רב ביניהם. וכך הוא הענין בבחי’ חכמה שיש בה ג’כ גבוה מעל גבוה. והגם שחכמה דבריאה אינה מערך ולא מהות חכמה הנראית ונגלית בעשייה מ’מ הוא מקור ושרש להיות ממנה התהוות בחי’ חכמה דעשי’ הנגלית כו’.

וכך היא חכמה דאצי’ עם היות שהוא בחי’ חכים ולא בחכמה ידיעא. מ’מ היא בחי’ מקור דמקור כו’. אבל להיות אנת הוא חכים דהיינו המשכת אור א’ס בחכמה הנה החכמה ממש מאין תמצא ולכן היא בחי’ ענוותנותו ית’ שהוא ירידה גדולה לפניו ית’ וזהו לשון אצי’ בלה’ק שהוא ל’ ירידה והשפלה ממדרגתו העליונה להשפיל א’ע כאלו הוא במדרגה פחותה וכמו ואצלתי מן הרוח דגבי משה דלפי שאמר מאין לי בשר שהיתה מדרגתו במעלה העליונה ולא הי’ יכול להשפיל א’ע בהמשכת בשר גשמי לכך אמר לו הקדוש ב’ה אספה לי שבעים איש שהם במדרגה הפחותה היינו שלא יהיו מתגשמי’ ממש אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם פי’ שאוריד ואמשיך בחי’ שלך שיהי’ למטה ממדרגתך.

ושמתי עליהם שיהי’ יניקה גם להם ממדרגה זו אבל לא שיהיו עולים במעלת ומדרגת משה עצמו כו’. וכמו’כ למעלה ענין אצי’ הוא בחי’ ירידה להיות התלבשות אור א’ס בחכמה כו’ ולכן נק’ ע’ס דאצי’ עשר תקונין שהן בחי’ לבושין לאור א’ס ולא עצמיות כו’ ומכל מקום אינן לבושין ממש אלא תקונין משום דאיהו וגרמוהי חד כו’. משא’כ בי’ע כנ’ל:

וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן שאינו נמנה בכלל הי’ס (וקאי על כ’ע הממוצע בין המאציל לנאצלים) שאין ערוך אליו כלל כי התהוות חכמה מהכתר היא מאין ממש ולא כסדר השתלשלות שהן בחי’ התהוות יש מיש כו’. והנה בכל העולמות אבי’ע יש בחי’ כתר הממוצע. כי מלכות דאצילות נעשה כתר לבריאה.

ומלכות דבריאה כתר ליצירה. אך ההפרש בין כתר דאצילות לכתר שבכל העולמות כי התהוות אצילות הוא ע’י צמצום אור א’ס להיות מקום פנוי וחלל ממש כו’ והתהוות בי’ע היינו ע’י פרסא המפסיק בין אצי’ לבריאה ובין בריאה ליצירה כו’ ולא מקום פנוי.

וההפרש שבין פרסא למקום פנוי יובן בהקדם ענין הצמצום באור א’ס. כי הנה אור א’ס היינו אור וגילוי להיות איזה התפשטות והתהוות מקור וחיות ואור א’ס שבעצמותו היינו בחי’ זו שיש בו אור להיות מאיר ומתפשט להוות ולהחיות.

וזהו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד דהיינו הוא א’ס בעצמו. ושמו הוא אור א’ס שבעצמותו שהוא רק בחי’ שמו שהוא בחי’ הגילוי דהיינו מה שיכול להיות מתגלה ומתפשט כמו זיו השמש מהשמש שהזיו הוא האור שיש בשמש להאיר על הארץ והשמש עצמו היינו גוף השמש עצמו והנה האור היוצא מהשמש נק’ בשם אור כמו שכתוב ויקרא אלקים לאור יום שהיום נק’ אור ע’ש התפשטות האור והזיו מה שמאיר ביום משא’כ עצמיות השמש נקרא מאור.

וכמ’ש את שני המארת הגדלים כו’. וכך הוא באור א’ס שהאור נקרא הגילוי שמתפשט ממנו התהוות האור וחיות כו’ וא’ס בעצמו הוא בחי’ המאור שהוא מקור האור וממנו נמשך האור:

והנה הצמצום היה באור א’ס דהיינו שהאור נכלל במאור כי לפי שאין העולמות יכולים לקבל גילוי אוא’ס כמו שהוא בעצמותו.

והיו בטלים במציאות ממש כו’ לכך צמצם האור שיוכלל במאור (להיות רק בכח ולא בפועל) ויתעלם בו שלא יהיה גילוי האור רק המאור (אבל במאור שהוא א’ס עצמו לא שייך צמצום ח’ו ולא העלם ואדרבה המאור הוא בהתגלות ולכן אפילו תנוקות יודעים שיש שם אלוה מצוי כו’ אף שאין בהם השגה ותפיסה איך ומה לפי שאין בהם גילוי האור שמ’מ המאור עצמו הוא נמצא למטה כמו למעלה) ולכן נק’ צמצום זה מקום פנוי וחלל כו’ פי’ שהוא חלל וריק מן האור שאין בו אור והתגלות כלל אלא נשאר בכח במאור וכמשל הנפש שבבואה לגוף נראה גילוי החיות שבה שמחיה את הגוף אבל קודם בואה לגוף אע’פ שיש בה כח החיות להחיות את הגוף בהתלבשותה בו מ’מ הרי החיות ההוא בכח ולא בפועל כ’ז שלא נתלבשה עדיין בגוף להחיותו ולהוציא גילוי החיות מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.

וכן איש חכם שכשהחכמה שלו היא בבחי’ התפשטות לזולתו או אפילו לעצמו דהיינו בשעה שעוסק בה אזי היא בבחי’ גילוי שנראית ונגלית חכמתו לזולתו או לעצמו אבל בעידנא דלא עסיק הרי חכמתו רק בכח הנפש דהיינו שיש בכחו להשכיל אם יעסוק בהשכלה אבל לא באה לידי גילוי מכח אל הפועל וכן כח הראי’ שבעין שאף שאם יסתום העין יש לו כח הראי’ בשלימות מ’מ לא בא לידי גילוי להיות העין רואה ממש עד שיפקח עיניו וכן כח ההילוך שברגל וכיוצא בזה בשאר החושים שבכל האברים כו’.

ועד’ז יובן למעלה בבחי’ הצמצום באוא’ס שהאור והגילוי נתצמצם ונתעלם להיות רק בכח המאור ולא בפועל.

וה’ז נק’ מקום פנוי וחלל לגבי האור שלא נשאר אור וגילוי. ואף שבאמת אינו מקום פנוי לגמרי ח’ו שהרי המאור ממלא את כל החלל. שבמאור עצמו לא שייך צמצום והעלם ח’ו והאור הוא בכח כו’.

אעפ’כ לפי שהמשיל האריז’ל את הגילוי וחיות הנמשך מא’ס והתהוות ע’ס חכמה בינה כו’ בשם אורות שהם כמו אור וזיו היוצא משמש ומאיר כו’.

לכך קרא להצמצום מה שנכלל האור במאור בשם מקום פנוי שהוא התעלמות האור והתעלמות זו היא העדר האור עד שאינו עולה בשם כלל להיות נק’ בשם חכמה ואפי’ חכים ולא בחכמה ידיעא כו’ (שאינו ניכר מורגש אפי’ בכח) עד אחר כמה ירידות והשתלשלות המדרגות עקודים נקודים כו’ שבחי’ עינים היא מקור בחי’ כלים להיות עולה בשם התהוות בחי’ חכים ולא בחכמה ידיעא כו’ דהיינו שאז נעשה בחי’ כח התהוות איזו בחי’ להיות מקור דמקור לבחי’ חכמה כו’ (וכל ענין צמצום זה להיות ירידת והשתלשלות עיגולים ויושר ופרסא דא’ק להיות עקודים נקודים כו’ הכל בכלל כתר דאצי’ שהוא הממוצע להיות התהוות בחי’ אצי’ ע’ס חכמה כו’):

אך ענין הפרסא שבין אצי’ לבריאה ובין בריאה כו’ הוא עד’מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו וצריך להמשילו בדרך משל וחידה וכמו משלי שלמה לשמרך מאשה זרה שהיא משל להנמשל שמדבר בע’ז שהיא זרה מדברי תורה כו’ וכן כיוצא בזה שאר ענינים כמו מה שמביאין משל מדברים פשוטים גשמיים לדברים העומדים ברומו של עולם כו’.

והנה המשל הזה הוא מענינים אחרים שלא מענין השכל שרוצה ללמד עליו רק לפי שבו ועל ידו יובן השכל לכן הוא מפסיקו בדברים אחרים.

וזהו ענין פרסא המפסיק בין אצי’ לבריאה שהוא בחי’ מסך מבדיל לדבר מענינים אחרים שלא מענין אצי’ ששם החכמה היא באופן אחר ומהות אחר שאינה מערך אופן ומהות חכמה שבעולם הבריאה ואין בבריאה יכולת לקבל הארת חכמה כמו שהיא באצי’ רק שע’י הפרסא המפסקת יהיה הארת בחי’ חכמה בבריאה ג’כ לפי מזגה ותכונתה כדי שיובן השכל להתלמיד מן המשל ומתחדש שם בחי’ חכ’ ג’כ.

ולכן נק’ בריאה ג’כ יש מאין לפי שהיא מבחי’ פרסא שהי’ אור של תולדה דהיינו שנולד ונתחדש אור חכמה בבריאה כמו עד’מ השכל שמתחדש אצל התלמיד מן המשל שאמר לו שהמשל הוא בענין אחר והוא מבין מזה דעת רבו והרי שכל זה הוא חדש אצלו שמתחדש ע’י המשל.

וכך אור זה דבריאה הוא אור חדש שמתחדש ע’י הפרסא.

והנה המשכיל יבין שהתעלמות השכל של הרב בדרך המשל שאומר להתלמיד הוא שכל חכמתו בעצמות’ הוא מלובש במשל זה ולא בכח לבד אלא בפו’מ.

רק לפי שהענין שהחכמה מלובשת בו הוא שלא מענין השכלת חכמתו בעצמו אלא יצא ללמד שלא כענינו לכך השכלת הרב בענין שמרמז בו אין ההשכלה ההיא נראית ונגלית להתלמיד אלא עפ’י המשל שהוא ענין אחר וממנו מתחדש לו השכל עד שנק’ אצלו שכל חדש אבל מ’מ השכל החדש הזה במהותו ועצמותו כבר היה לעולמים ומרומז הכל במשל.

וכך הוא ענין התעלמות והתלבשות חכמה כו’ דאצי’ בבחי’ פרסא להיות התהוות בחי’ חכ’ כו’ דבריאה.

שחכ’ דאצי’ היא במהותה ועצמותה בפו’מ המתלבשת בבחי’ הפרסא וגורמת התהוות חכמה דבריאה כו’ הרי חכמה דבריאה אע’פ שהיא אור חדש מ’מ כבר יש לה איזה ערך ויחוס עם חכמה דאצי’. משא’כ בחי’ צמצום אוא’ס להיות אצי’ היינו התעלמות האור והעדרו עד שאינו עולה בשם כלל כנ’ל ולכן נק’ חד ולא בחושבן:

אך אנת הוא דאפיקת עשר תקונין כו’ שמ’מ אינן בחי’ נפרד לגמרי אף שאין להם ערך ויחס אליו כו’ מ’מ מאחר שהאור נכלל במאור כו’.

וגם אח’כ המשכת קו’ח כו’ הרי הכל מתאחדים עמו.

ואפי’ לאנהגא בהון עלמין. עלמין הם בחי’ כלים. ת’ אלף עלמין דכסופין כו’ דבאצי’ איהו וחיוהי חד אפי’ בבחי’ כלים. וכמשל דבר גשמי הנתפס במחשבה שמחשבתו מקפת אפי’ גשמי כאבן דומם הגם שאין המשל דומה לנמשל לא מני’ כו’.

מ’מ קצת מן הקצת יכול המשכיל להתבונן ולהשכיל ע’ד הנמשל מן המשל הזה כי כשם שיש כח ויכולת במחשבה להקיף את הדבר הגשמי בתוכו עם היותו דבר נפרד ממנו ממש ואין ערוך אליו מ’מ יש כח המחבר להיות דבר הגשמי מוקף במחשבה שבמוח. כך למעלה יש כח ויכולת לחבר את האורות וכלים ושם למעלה הם מחוברים להיות הכל אחדות א’ ולא יפרדו. מה שא’א לצייר זה במוח שכלנו בעולם הנפרד ובחי’ כלים דאצי’ הם ת’ אלף עלמין דכסופין כו’ תליסר אלף עלמין כו’ שהן מבחי’ נימין ושערות כו’ ועד’ז התחלקות המחשבה לכמה מיני מחשבות עד אין מספר כו’:

חד אריך וחד קציר וחד בינוני הנה חסד נק’ אריך לפי שהוא מתפשט מלמעלה מעלה למטה מטה כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.

וגבורות שהן ממטה למעלה נק’ קציר שהוא מקצר ומגביל השפעת החסד שיהי’ לפי ההעלאה שממטה למעלה:

וזהו ארדה נא ואראה הכצעקתה כו’. 
ר’ל אראה אם הכצעקתה הבאה אלי ממטה למעלה ארדה נא מלמעלה למטה שיהיו שוין ההעלאה וההמשכה אך לפי שההמשכה מלמעלה למטה היא בחי’ או’י ובחי’ חסדים לכך נאמר ארדה נא תחלה ואח’כ אראה כו’. ובינוני הוא רחמנות בחי’ ממוצע בין החסד שהוא שלא  להבחין כלל אע’פ שאינו הגון ובין גבורות לדון אם הוא הגון ורחמנות הוא ממוצע שמצד עצמו אינו ראוי מ’מ צריך לרחם כו’: