בעקבות המצב הקיים בחג הפורים השנה, אשר לדאבוננו מתפשטת בכל העולם מחלת הקורונה ואנשים מפחדים לבוא לבית הכנסת לשמוע את המגילה שמא ידבקו במחלה, וכמובן במי שנמצא בבידוד אינו יכול לצאת ולשמוע קריאת המגילה, והרי ידוע כי חובה לשמוע קריאת המגילה גם לגברים וגם נשים והיא אחת ממצוות היום של פורים, מה הדין? • מאמר עיוני מאת הדיין הרב יעקב חביב • לקריאה
הרב יעקב חביב – דיין ומו’צ עיה’ק ירושלם וחבר בד’ץ איחוד הרבנים צרפת וחבר מכון הלכה חב’ד
הנה על אודות המצב הקיים בחג הפורים השנה, אשר לדאבוננו מתפשטת בכל העולם מחלת הקורונא ואנשים מפחדים לבוא לבית הכנסת לשמוע את המגילה שמא ידבקו במחלה, וכמובן במי שנמצא בבידוד ואינו יכול לצאת ולשמוע קריאת המגילה לא בערב ולא ביום, והרי ידוע כי חובה לשמוע קריאת המגילה גם לגברים וגם נשים והיא אחת ממצוות היום של פורים. והשאלה שנשאלת היא האם בכגון זה ניתן לצאת ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך שידור חי או דרך הרדיו או דרך הלויין או כל אמצעי תקשורת דומים, ואף אם לכתחילה לא היו מתירים השאלה, האם במצב כמו השנה שיש מצב של פקו’נ אולי בדיעבד ניתן להתיר בכגון זה.
א. ולהקדים כתב הטור (או’ח סימן תרפט) ‘ונשים נמי חייבות בקריאתה, ופרש’י שמוציאות לאנשים ידי חובתן. ובעל הלכות גדולות כתב: אף על גב שחייבות במקרא מגילה, אינן מוציאות לאנשים. ובעל העיטור ז’ל כתב: מסתברא כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון, הכי נמי אינן מצטרפות ליה לכתחילה.’
והנה מרן הב’י פסק (שם) נשים נמי חייבות בקריאתה בריש מגילה (דף ד ע’א) אמר ריב’ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס. ומ’ש ופירש’י שמוציאות לאנשים י’ח בריש ערכין כתב כן אהא דקאמר התם הכל כשרים לקרות את המגילה תנא לאתויי מאי לאתויי נשים וטעמו משום דעיקר הנס היה ע’י אשה.
וכתב הרב המגיד שכן נראה שהוא דעת הרמב’ם. והוסיף הב’י (שם) וז’ל: ‘ומ’ש רבינו בשם בה’ג כתבוהו התוס’ בריש ערכין ובריש מגילה והרא’ש כתב בריש מגילה דברי רש’י ודברי ה’ג ולא הכריע ומ’מ דבריו נוטים כדעת בה’ג, אבל הר’ן כתב על דברי בה’ג ואין זה מחוור אלא שראוי לחוש להחמיר, והמרדכי כתב שראבי’ה פסק כבה’ג וראיה מתוספתא דמגילה נשים ועבדים וקטנים פטורים מלקרות המגילה ובה’ג גרס הכי אריב’ל נשים חייבות במשמע מגילה. והכי איתא בירושלמי (פ’ב), אמר בר קפרא צריך לקרותה בפני נשים וקטנים שאף הן היו באותו הנס בספק וכו’. ועתה לא תקשה לריב’ל מהתוס’ דהא נשים חייבות בשמיעה ולא בקריאה וההיא דערכין י’ל לפי פירוש ה’ג דהא דקאמר נשים כשירות במקרא מגילה פי’ להוציא נשים כמותן. ונראה לראבי’ה דנשים מברכות על משמע מגילה, ואפי’ אי קרי לעצמן מספקא לראבי’ה אי קטן מצי לאפוקי נשים דשמא אע’ג דתרוייהו פטורים מקריאה וחייבים בשמיעה דלמא אין חיובן בשוה, כדאיתא בפרק מי שהחשיך (דף קנג ע’א) גבי חרש שוטה וקטן הי מינייהו עדיף עכ’ל. וב’ה כתב כי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות לברכת הזימון ה’נ אינן מצטרפות לעשרה לכתחילה, הר’ן (פרק שני דמגילה) אמתניתין דהכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, כתב סברא זו וכתב עליה דא’א דהתם הוא שאינן מוציאות אנשים בברכתן אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים ידי קריאה ואין מצטרפות עמהם למנין אלא ודאי מצטרפות’.
וכן פסק מרן בשו’ע (שם ס’ ב) אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו. והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך, אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא. ויש אומרים שהנשים אינם מוציאות את האנשים.
והמג’א פסק (שם ס’ק י) קורא לעצמו, ‘משמע דס’ל דאין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה, וצ’ל דלא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה, אבל ברי’ו ני’ג משמע דאפי’ יחיד מוציא חבירו במגילה אף על פי שהוא בקי, וכ’כ האבודרהם וכ’כ הב’ח (סוף סי’ תר’צ), בפשיטות בשם מהרי’ל, וא’כ עדיף שיקרא א’ לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ’ש סי’ צ’ח סי’ד, ובתשב’ץ כתב כל א’ קורא לעצמו אם ירצו’.
וכן הביא המשנ’ב (שם ס »ק ד) שכדי שיצא ידי חובתו צריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת כדין שארי מצות שאחד מוציא חבירו.
וראה בספר שער הכולל להגה’ח ר’ אברהם דוד לאוואוט זצ’ל (סימן קצא ס’ק ב) אשר אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובה, והוא שישמע ממי שחייב בקריאה, אבל השומע מן הקטן לא יצא ואפילו אשה השומעת מן הקטן לא יצאה.
והנה מרן בשו’ע (שם סימן תרצ סעיף יד) פסק ‘הקורא את המגילה צריך שיכווין להוציא את השומע, וצריך שיכוין השומע לצאת ואם הקורא שליח ציבור מסתמא דעתו על כל השומעים אפילו הם אחורי בית הכנסת.’
ומוסיף המשנה ברורה (שם) שאם העומדים מאחורי בית הכנסת כיוונו לצאת, הרי שיצאו ידי חובה, הרי שאף שאינם נמצאים במחיצת הקורא מועלת שמיעתם לצאת ידי חובה.
וכתב הכף החיים (שם ס’ק פא) שצריך שיכוין להוציא השומע, דהיינו שקודם שיתחיל לברך יכוין להוציא בברכתו ובקריאתו זאת את השומע, ואם הוא שליח צבור יכוון להוציא את כל השומע קולו. ושם בס’ק פד כתב עוד שמסתמא דעתו על כל השומעים, ומיהו איכא חילוק בין העומדים בבית הכנסת לעוברים אחורי בית הכנסת, לענין זה שהעומדים בבית הכנסת סתמם כפי שמכוונים, אבל העוברים אחורי בית הכנסת בעינן שיכוין בפירוש לצאת ידי חובה.
והנה מצינו שפסק השו’ע (שם סימן תקפט סעיף ט) לענין תקיעת שופר בראש השנה: ‘מי שתקע ונתכווין להוציא, כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכווין לצאת ידי חובה יצא, לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח ציבור, יצא אם נתכווין לצאת’. הרי שגם לתקיעת שופר של ראש השנה אין צורך שהשומע יהיה במקום אחד עם התוקע.
וכן פסק רבנו הזקן בשו’ע (שם ס’ ז) ‘מי שתקע ונתכוין להוציא כל מי שישמע תקיעתו ושמע השומע ונתכון לצאת ידי חובתו אע’פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו כלל אעפ’כ יצא השומע ידי חובתו, שהרי התוקע נתכוין להוציא לכל מי שישמענו, לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע תקיעות מש’ץ יצא אם נתכוין לצאת בשמיעה זו שהרי הש’ץ הוא מתכוין ,להוציא את הרבים ידי חובתן בתקיעתו, עכ’ל הק’ של רבנו הזקן.
ב. והנה בגמרא סוכה (דף לח ע’ב) לימדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה, וכדמצינו בברכת ההלל: ‘הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה’ מכאן לשומע כעונה. שמע ולא ענה מהו? אמר להו: חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. מנין לשומע כעונה – דכתיב ‘את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה’, וכי יאשיהו קראן? והלא שפן קראן. אלא מכאן לשומע כעונה’.
ופרש’י (שם ד’ה הוא אומר ברוך) שמכאן למדים שמי ששמע וכיוון לבו לשמוע, אף על פי שלא ענה יצא. ומוסיף, שעל פי זה ייסד רב יהודאי גאון, בעל הלכות גדולות, שהעומד באמצע תפילה ושליח ציבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא ישתוק בתפילתו וישמע בכוונה והרי הוא כעונה.והנה התוס’ (שם ד’ה שמע) מקשים מהגמרא בברכות (דף כא ע’ב) האומרת שהמאחר לתפילה אם יכול להתחיל ולגמור לפני שיגיע שליח הציבור לקדושה יתפלל ואם לאו ימתין ויתחיל לאחר קדושה. אם ניתן לשתוק באמצע התפילה ולצאת בשמיעה מדוע לא יתחיל וישתוק כשיגיעו לקדושה. לכן הם סוברים שבגלל ששומע כעונה גם אסור לו לשמוע באמצע תפילה הואיל ואם ישמע ויצא נחשב להפסק בתפילתו.
לבסוף מציעים דרך ליישב את רש’י, שלמרות שבאמת ניתן לעשות כך מכל מקום הגמרא הגמרא שיתפלל רק לאחר קדושה כי העונה ממש עדיף וזוהי מצווה מן המובחר. התוס’ בברכות (כא ע’ב ד’ה עד) מביאים שדעת ר’ת ור’י שאין להפסיק ולשמוע משום שהואיל ושומע כעונה הווי הפסק, אך מסיימים שהעם נהגו לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. באופן פשוט נראה שהראשונים כאן נחלקו במהות הדין של שומע כעונה. לדעת ר’ת ור’י חודש שנחשב ממש כאילו אומר את הברכה בעצמו ולכן לדעתם הווי הפסק, ואילו רש’י סובר שלא נחשב כמדבר ממש.
ובאמת כן הבין הצל’ח (שם דף כא ע’ב, על התוס’) בדין האם השומע על מנת לצאת בברכה שאינו מחוייב בה עובר על ברכה לבטלה, ונפקא מינה מעשית היא אם המסופק אם יצא יכול לשמוע ברכה מחברו שטרם יצא, או שזה לא מועיל כי על הצד שכבר יצא גם אם ישמע כעת מחברו יעבור על ברכה לבטלה. הוא תולה זאת במחלוקת רש’י ור’ת, שלפי ר’ת שנחשב להפסק בתפילת עמידה משמע שנחשב ממש כמברך בעצמו ואם כן אם אינו מחוייב ייחשב לברכה לבטלה, אך לרש’י שאינו נחשב כאומר אלא שיוצא ידי חובה בברכת חברו, אין כאן ברכה לבטלה. מסברא יש מקום לחלק, שגם אם לעניין הפסק נחשב כמדבר, כאן לעניין ברכה לבטלה אינו עובר כי כדי לעבור על הוצאת שם שמיים לבטלה לא מספיק שנחשב ‘כאומר’ ו’כעונה’ אלא צריך לומר ממש בפועל.
עוד הוא תולה זאת במחלוקת הרמב’ן והראב’ד לגבי שבועה (מובאת בב’י יו’ד סימן רכח) הראב’ד אומר שכאשר שליח ציבור משביע את הרבים, אפילו אם לא ענו אמן חלה עליהם השבועה הואיל והוא משביעם לדעתם וברצונם ואילו הרמב’ן במשפט החרם חולק ואומר שמי שלא ענה אמן אחר שבועה השבועה לא חלה עליו כלל.
למעשה הכריע הצל’ח שניתן במקום ספק לבקש מחברו שיוציאו משום שכבר כתבו התוס’ שגדול המנהג ויש לנהוג כרש’י שיפסיק בתפילתו, ואם כן הוא הדין שיש לבקש מחברו שיוציאו.
והנה הגאון רבי עקיבא איגר (שם על תוד’ה עד) הציע כדי לצאת מידי חשש שהמסופק אם בירך יתנה שמתכוון לצאת מדין שומע כעונה בברכת חברו רק אם טרם בירך אך אם בירך מתכוון הוא לא לצאת. אך ציין שבמגן אברהם (סי’ קעד ס’ק טו) כתב בסתם שהמסופק יצא בברכת חברו ולא כתב שיתנה.
ג. והנה צריך לברר האם הגדר של שומע כעונה הוא שיוצא בדיבור חברו, נחשב כדיבור שלו או שהכוונה היא שיוצאים בשמיעה. הגאון הבית הלוי (בפירושו על ספר בראשית, בסופו) מביא בשם גדול אחד שרצה לומר שבנשיאת כפיים כהן אחד יכול לברך עבור שאר הכהנים ולהוציאם מדין שומע כעונה. אבל דעתו אינו כן, וכותב שא’א משום שבברכת כהנים צריך בקול רם כאדם האומר לחברו ושמיעת הכהן ודאי אינה נשמעת לעם וזה לא עדיף מאם היה אומר בעצמו בלחש שלא היה יוצא ידי חובה.
שהרי הגאון החזו’א (או’ח סימן כט ס’ק ג) מבין שלדעת בית הלוי שומע כעונה משום שחודש שכביכול גם השמיעה היא כאחד ממיני הדיבור ולכן במקרה שיש תנאים בקול כגון קול רם, הואיל והם לא נתקיימו בדיבור שעל ידי השמיעה לא יצא. הוא עצמו חולק וכותב ששבשומע כעונה חודש שהדיבור של המדבר מיוחס גם לשומע.
לכן גם אם יש תנאים נלווים לדיבור שנתקיימו על ידי המוציא נחשב הדבר כאילו גם השומע דיבר בתנאים אלו. הוא מוכיח זאת מהסוברים שצריך שישמיע לאוזנו, שלדעתם ודאי השומע עצמו לא משמיע לאוזנו, ובכל זאת יוצא מדין שומע כעונה. וכן מוכיח מכך שיוצאים ידי חובה בשמיעת מגילה למרות שרק לפני הקורא יש מגילה, וממשיך ותולה בכך את הסתפקות התוס בגמרא פסחים (דף צט ע’ב ד’ה לא יפחות) אם בקידוש צריך שתהיה כוס לפני כל אחד מהשומעים או רק לפני המקדש, ומכל מקום להלכה אכן מספיק כוס לפני המקדש בלבד. וכך יש להתייחס גם לדין של קול רם שאין זה אלא כתנאי חיצוני, והואיל והוא מתקיים על ידי המדבר שדיבורו מיוחס גם לשומע, הרי שהשומע קיים גם הוא את התנאי.
והנה נראה שאין צורך להפליג כהסברו המחודש של החזו’א בבית הלוי, שהשמיעה היא כמין ממיני הדיבור, כלומר שמראש הגדרת החיוב מהתורה היא או לדבר או לשמוע, אלא אפשר לומר בפשטות שלדעתו החיוב הוא לדבר אלא שמחשיבים את השומע כאילו אמר בעצמו, ובשונה מדעת החזו’א עצמו שיוצא בדיבור של חברו, לדעתו נחשב כאילו גם השומע דיבר בעצמו (לפי ר’י ור’ת הואיל ונחשב כמדבר גם הווי הפסק ולפי רש’י הואיל ובפועל לא דיבר אין זה הפסק). גם לדרך זו יקשו עליו קושיות החזו’א מדין מגילה ומדין קידוש, מהן מוכח שקיום התנאים הנלווים לאמירה על ידי המוציא מועילים גם עבור היוצא, ולפיכך סבור החזו’א שיוצא בעצם דיבורו של המוציא ואיננו ‘משכפלים’ כביכול את הקול ומחשיבים את השומע כאילו גם הוא דיבר בעצמו.
והנה הגאון הגרצ’פ פרנק זצ’ל רבה של ירושלם בספרו הר צבי (או’ח סימן נז) מביא את שיטת היעב’ץ (ח’א סימן עה) הסבור שאכן גם קיום התנאים הנלווים לאמירה צריכים להתקיים על ידי השומע. הדין המדובר שם הוא קריאת התורה, ושם כותב שלא ניתן להעלות סומא לתורה ואחר יוציאו בברכות התורה מדין שומע כעונה משום שהברכה נתקנה רק על קריאה הגונה והוא לא יכול לקרות בתורה מתוך הכתב. הגרצ’פ פרנק זצ’ל מקשה לפי זה כיצד בקריאת המגילה יוצאים כל השומעים ידי חובה, ומיישבו על פי החסד לאברהם (סימן ח) הסובר גם הוא כיעב’ץ ומוכיח מכך שבמגילה המצווה אינה לקרוא אלא לשמוע.
וגדולה מזו את קושיית החזו’א מקידוש מיישב שבדיעבד יוצאים גם אם כוס היין אינה בידו אלא לידו, ולכן החזקת הכוס על ידי המוציא מועילה גם עבור השומע, כי נחשב כאילו גם השומע בירך על אותה הכוס. החזו’א עצמו לא קיבל זאת כי ביאר שספיקו של התוס’ בפסחים הוא אם יוצא בברכת חברו או שיוצא בעצם שמיעתו, ועל הצד השני הבינו התוס’ שכל אחד צריך כוס לעצמו, וצריך לומר שלצד זה לא ניתן לצאת בכוס חברו או משום שצריך לאחוז הכוס דווקא בידו או שאי אפשר ששניים יברכו על כוס אחת.
והנה הגה’ק האבני נזר זצ’ל (או’ח סימן תלט) כותב שאדם שהניח אטמים באוזניו וקרא את המגילה, לא הוציא ידי חובה את השומעים לסוברים שמי שלא השמיע לאוזנו לא יצא. ואף שהוא עצמו בר חיוב וגבי בר חיוב אנו אומרים שאף אם כבר יצא ולכן כעת לא נזקק לצאת ידי חובה בקריאה זו מכל מקום יכול להוציא אחרים מדין ערבות, כאן לא יועיל ולא יוציא. הטעם לכך הוא שלסוברים שמי שלא השמיע לאוזנו לא יצא, קריאה ללא שמיעה אינה נחשבת דיבור גמור, אין זה דיבור שיוצאים בו ידי חובה, ולפיכך למרות שהשומע עצמו כן שמע באוזניו מכל מקום נחשב ששמע דיבור שאינו מספיק ולא יצא.
נראה שסברא זו היא הפוכה מדברי היעב’ץ שרק את עצם הדיבור ‘משכפלים’ לשומע בלי שאר התנאים הנלווים, ואם כן במקרה זה יתהפכו הדעות. היעב’ץ שהחמיר בקריאה בתורה יקל כאן בגלל שלשומע מתקיימים התנאים הנלווים, ואילו החזון איש שהקל במגילה יחמיר כאן כדעת האבני נזר בגלל שדיבור המוציא על כל תנאיו ואופניו מיוחס גם לשומע. אם כנים דברינו לכאורה יצא מכך חידוש גדול ותמוה, שלדעת היעב’ץ יוכל הקורא בתורה להיות סומא אם העולה לתורה אינו סומא, שכן רק הדיבור מועתק והתנאים הנלווים מתקיימים אצל השומע. אולם יש לדחות, שגם בכך לא יוצא לפי היעב’ץ משום שסוף סוף לקריאה שלא מתוך ספר אין שם מצווה ואינו נחשב אלא כאומר מלים בעלמא שלגביהן איננו אומרים ששומע כעונה.
והנה הגאון הרצ’פ פראנק זצ’ל, סובר שגם לשיטת החולקים על היעב’ץ יש מקום לומר שבברכת כהנים לא ניתן להוציא מדין ‘שומע כעונה’, משום שדין זה לא מועיל אלא כאשר אדם צריך לדבר בינו לבין עצמו, אולם בכהנים המצווה היא לדבר אל העם ולברכם באופן שישמעו. על פי זה מיישב גם מדוע אילם לא יכול לחלוץ, הרי יכול לשמוע האמירה מאחר שיוציאו. ועונה שגם שם הוא לא צריך לדבר אלא לענות בפני היבמה ובפני בית הדין, וכאשר יוצא מדין ‘שומע כעונה’ הוא לא משמיע את דיבורו בפניהם. ומסיים שיתכן שזו גם כוונת בית הלוי באומרו שכהנים לא יוצאים מדין שומע כעונה משום שצריכים לומר בקול רם באופן שהעם ישמעו אותם.
והנה אם נבאר כך את דברי הגאון הבית הלוי הרי הוא ייושב מקושיות החזו’א, משום שיתכן שגם הוא מודה בקידוש ומגילה, אך צריך להבין את דברי הגרצ’פ פרנק זצ’ל, מהו החילוק, מדוע לגבי תנאי זה של אמירה לאחרים לא יועיל שקויים התנאי על ידי המוציא כמו שמועיל שהוא קורא מתוך מגילה. ונראה לדרך זו שגם הגאון הבית הלוי מגדיר כחזו’א שב’שומע כעונה’ הוא יוצא בדיבור של חברו. מגילה וכוס קידוש הם תנאים נלווים לדיבור, ולכן לגביהם יש לומר שהואיל ויוצא בדיבור חברו ובחברו נתקיימו התנאים הנלווים גם הוא יוצא ידי חובה. אולם במקרה של נשיאת כפיים לא מדובר על תנאים חיצוניים אלא זהו דין בגוף הדיבור, כביכול יש שני סוגים של דיבור דיבור של אדם לעצמו ודיבור לאחרים. בדין שומע כעונה חודש רק שנחשב כמדבר לעצמו, אך כשצריך סוג אחר של דיבור דיבור שמדבר אל אחרים לא מועיל דין שומע כעונה.
והנה רבנו הזקן בשולחנו הטהור פסק (סי’ ריג ס’ ו) ‘כל מקום שאחד פוטר את חברו בברכת הנהנין מפני קביעותם יחד או מפני שנהנים ביחד, מצוה שאחד יברך לכולם ולא כל אחד לעצמו שנאמר ‘ברוב עם הדרת מלך’, אבל בברכת המצוות אם כל אחד עושה מצווה בפני עצמו אף שכולן מצווה אחת כגון שכל אחד מתעטף בציצית או לובש תפילין הרשות בידם אם רצו אחד מברך לכולם כדי לקיים ‘ברוב עם הדרת מלך’. ואם רצו כל אחד מברך לעצמו, כדי להרבות בברכות, כי לעולם ירבה אדם בברכות הצריכות, ואף שהשומע כעונה, מ’מ המברך הוא עיקר שהוא נעשה שליח לכולם להוציאם ידי חובתן, וכולם מקיימים מצוות הברכה על ידו וכאלו כולם מברכים ברכה אחת היוצא מפי המברך שפיו כפיהם.
וראוי יותר שיקיים כל אחד ואחד בעצמו מצוות הברכה משיקיימנה ע’י שליח, שכיון שכל אחד חייב בברכה זו לעצמו הרי זה ריבוי ברכות הצריכות. ואינם דומות כלל לחזרת הש’ץ, ולברכת הזימון שנתבר בסימן קצ’ב. משא’כ בברכות הנהנין כשכולן קבועים יחד שהם נחשבים כגוף אחד נהנה ולכן די להם בברכה אחת כמ’ש בסימן קס’ז. א’כ אם יברכו כל אחד לעצמו אינן ברכות הצריכות כלל כיון שהנאת כולם נחשבת כהנאת גוף אחד ע’י קביעתם יחד אלא א’כ תחילת קביעותם היתה על דעת שלא להצטרף לברכה אחת שאז נעשה כאלו לא נקבעו כלל יחד כמ’ש בסי’ קצג.
אבל כשקבעו עצמן סתם נעשו כגוף אחד, ואין מעלה כ’כ בריבוי הברכות, ואף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה כיון שכל אחד חייב בברכה זו וגם עכשיו ששומעים הם כעונים, מ’מ כיון שאין מעלה בריבוי הברכות צריך שיברך אחד לקיים ‘ברוב עם וכו’. וכן כשכולם נהנים ביחד די בברכה אחת לכולם, אע’פ שלא נקבעו יחד, ואין מעלה כ’כ בריבוי הברכות. וה’ה בברכות המצוות כשכולם מקיימים המצוה ביחד כגון שמיעת קול שופר או מגילה מצוה שאחד מברך לכולם בין התוקע או הקורא בין אחד מן השומעים וכן אם יושבים בסוכה אחת. אבל אם רצו לקיים כל אחד המצוה בפני עצמו ולברך לעצמן הרשות בידם כגון שיקרא כל אחד המגילה לעצמו אם אין שם עשרה, או שיתקע לעצמו, ומ’מ טוב שיקרא אחד לכולם לקיים ‘ברוב עם הדרת מלך’, אע’פ שאין חיוב בדבר שאין לחייב אדם שיקיים המצווה המוטלת עליו ע’י שליח כשיכול לקיימה בעצמו, וכן בקידוש והבדלה וכל כיוצ’ב.
ד. והנה עלינו עוד לבאר בענין עניית אמן בדין של ‘שומע כעונה’ שהרי פסק הרמב’ם (הלכות ברכות פ’א הל’ יא) ‘כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה’. רואים מדבריו שיש הבדל בין שומע בלבד שלגביו כותב רק שיוצא ידי חובה, לבין העונה אמן שלגביו כותב שהרי זה כמברך, כלומר כמברך בעצמו.
יסוד זה מופיע גם ברש’י שהזכרנו למעלה על דברי רבי יוחנן ששניים שאכלו כאחד אחד מהם יוצא ידי חובה, אומר רבי זירא שבא לומר שאין זימון ביניהם ולכן שייך לומר שאחד מוציא את חברו. רש’י שם (ד’ה ואמר רבי זירא) עומד על ההבדל בין זימון לבין הוצאת חברו מדין שומע כעונה, ומסביר שכאשר מזמנים הואיל וגם השומע עונה ‘ברוך הוא’ (שאכלנו משלו) נחשב כברכה משותפת של שניהם, ולא כאחד מברך והשני שומע. משמע מדבריו שאלו רמות שונות של יציאה ידי חובה. כאשר עונה ‘ברוך הוא’ וכך יש לומר לגבי עונה אמן, נחשב ממש כאילו הוא עצמו בירך.
גם ברא’ש רואים חילוק זה, והוא אף סבר שיש מכך נפקא מינה למעשה. הטור (סימן ריט) כותב בשם הרא’ש שאף על גב ששומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשגם המברך חייב בברכה אבל במקרה שהמברך לא חייב אין השומע יוצא עד שיענה אמן. מהרמב’ם שהזכרנו רואים בפירוש שלא סבר כך ולדעתו אף בעונה אמן אינו יוצא אם המברך לא מחוייב, אך כאמור גם הוא חילק שהעונה אמן נחשב כמברך בעצמו.
והנה רבנו הזקן (שם ס’ ד) פסק בשולחנו הטהור: ‘שאין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אפילו ענה ‘אמן’ אלא א’כ שמעה מתחילחתה ועד סופה, ונתכוין לצאת בה ידי חובתו, והמברך נתכוין להוציאו. ואז יוצא ידי חובתו בדיעבד אפילו לא ענה ‘אמן’. ולדברי האומרים שמצוות של דבריהם א’צ כוונה, אע’פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה, יצא בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה, כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך, שמע ברכה זו מפי אחד המברך לעצמו אין צריך לברך, ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה.
והנה בענין דין ‘שומע כעונה’ ראה עוד חידוש גדול לרבינו הזקן בהלכות ת’ת (פ’ב הי’ב) והוא ‘שכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד כו’, וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ‘ולמדתם אותם’ וכמו שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו’ וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור, אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו’. מדברי רבנו הזקן למדנו לכאורה שכל השומע דברי תורה מפי חבירו הרי זה כלומד ‘בפיו’ ממש, ועד שיוצא בזה ידי חובת ‘לא ימוש ספר התורה הזה מפיך’ ובפשטות דברי רבנו הזקן כדברי שו’ת הלכות קטנות (ח’ב סי’ קנט) שכתב לחדש שגם השומע דברי תורה מפי חבירו צריך לברך ברכת התורה, ובלשונו: ‘נראה דמאחר דשומע כעונה יש לברך, מידי דהוי אשומע שופר ומגילה’.
והנה יש שרצו לחדש שלפ’ז בשיעור תורה שיושבים שם מקורבים שקרוב לומר שחלקם עדיין לא אמרו היום ברכות השחר, הרי יהיה צורך שיאמרו עמם תחילה ברכת התורה, שאף שבדרך כלל הם רק מקשיבים לדברי הרב שמוסר השיעור ואינם מוציאים דברי תורה בפיהם, מ’מ היות שיש להם הדין ‘שהשומע כעונה בפיו’ וכדברי רבנו הזקן שהזכרנו, על אותם יהודים לברך תחילה ברכת התורה. (ראה בספר בינה ודעת דיני ‘תינוק שנשבה’ (עמ’ סט) וראה גם בהערות התמימים כפר חב’ד (גליון קסב) וע’ש.
אמנם נראה לומר שלמעשה לא נהגנו להקפיד לברך תחילה ברכת התורה עם המשתתפים בשיעורי תורה. והוא כי המעיין בדברי רבינו הזקן בהלכות שחיטה (סי’ א ס’י ). שפסק על דברי מרן השו’ע בדין ‘ערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינו יכול לברך’ פסק רבנו הזקן (שם ס’ק נב) בזה’ל: ‘עד שיכסה ערותו, דכתיב ולא יראה בך ערות דבר. וגם אם אחר שוחט גם כן ומהפך פניו מכנגד ערותו של זה, ומברך, אינו יכול להוציאו ידי חובה לכתחלה, לפי שאסור לו לשמוע ולהתכוין לצאת ידי חובה, מפני ששומע כעונה והרי זה כמוציא מפיו.
ואף על פי שהערום מותר להרהר בדברי תורה כמ’ש באו’ח (סימן ע’ה) והשומע אינו אלא מהרהר, מכל מקום כיון שהוא מתכוין לצאת ידי חובה בשמיעה זו מפני ששומע כעונה הרי זה כמוציא מפיו ואסור’. מדבריו של רבנו הזקן למדנו שמתי אמרינן ‘שומע כעונה’ עד שבשמיעתו נחשב ‘כמוציא מפיו’ ממש , זה דוקא אם ‘מתכוין לצאת ידי חובה בשמיעה זו’.
לכן באותם משתתפים בשיעור תורה אשר עדיין לא בירכו היום ברכת התורה ובאים להשתתף בשיעור תורה, הנה אם מטרת בואם היא רק לשמוע ולהבין את תוכן השיעור תורה, ולא לצאת ידי חובת מצות תלמוד תורה מדין שומע כעונה הרי ברור שאין בשמיעתם דין ‘כמוציא מפיו ממש’ אלא דין ‘מהרהר בדברי תורה’ שאז כפי שכתבנו ‘אין צריך לברך’, ולכך אין להקפיד לברך עמם ברכת התורה קודם תחילת השיעור.
אבל מי שבא להשתתף לשיעור כדי לקיים מצות תלמוד תורה וללמוד תורה ולצאת ידי חובת מצות תלמוד תורה’ מדין ‘שומע כעונה’ ולא רק כדי לשמוע ולהבין ולהוסיף ידע להחכים בתורה לעצמו כדין ‘מהרהר בדברי תורה’ הנה מדברי רבנו הזקן יש לברך עמו ברכת התורה טרם התחלת השיעור.
והנה ידוע הדין שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו, הנה מה יהיה הדין בענין ברכה הנשמעת דרך הטלפון או דרך שידור חי או דרך הרדיו או דרך הלויין או כל אמצעי תקשורת דומים, הנה מצאנו כבר נידון דומה לזה בגמרא במסכת סוכה (דף נא ע’ב), לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד, לא היו יכולים כולם לשמוע את ברכותיו של החזן כדי לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו, וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן. ומבואר שם בדברי רבותינו בעלי התוספות (דף נב ע’א) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו מדין שומע כעונה, שהרי לא שמעו בכלל את מה שהוא מוציא מפיו. ורק לענין עניית אמן, אין צורך שישמע העונה את הברכה באזניו ממש, רק צריך שידע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו וידע גם איזו ברכה בירך חברו, ואז רשאי וצריך לענות אמן.
ה. ואנכי הרואה להגה’ק ממונקאטש זצ’ל בספרו שו’ת מנחת אלעזר (חלק ב סימן עב) אשר דן הוא באריכות האם אפשר לענות אמן אחר ברכת חבירו ששמע דרך הטלפון, וכן אם חייב לענות כששמע קדושה וברכו על ידי הטלפון. וכתב שאין כל בעיה בכך שהקול הנשמע ממכשיר הטלפון עובר בחוטים דרך מקומות מטונפים ועבודה זרה, מאחר והלכה כדברי הירושלמי, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, וכל השומע ש’ץ אפילו אם נמצא במקום אחר, כל עוד אין טינוף או גוי מפסיק בהדיא, יכול לענות אמן וכן ברכו וקדושה.
אך לענין אם יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שופר באמצעות הטלפון פסק שם בזה’ל: ‘פשוט לענ’ד דלא יצא, דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל, יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפירש’י בראש השנה (דף כח ע’א) וכן בשו’ע (סימן תקפז). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב, לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כְאוֹב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט’. אמנם חידש הוא הגאון ממונקאטש זצ’ל, אשר בדין קריאת מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטלפון, ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור, דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא’.
והנה בשו’ת הלכות קטנות (חלק ב סימן רעו) נשאל: ‘היו יושבין במערה וקורין את המגילה ואחד שומע מרחוק את הבת קול, וכן בשופר אם יצא, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור’. והשיב: ‘אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לו עוד קשר עם המשמיע, לא יצא’. ומדברים אלו היה מקום להקשות על הגאון ממונקאטש, מדוע הכשיר שמיעת קריאת המגילה דרך הטלפון, הלוא לפי דברי ההלכות קטנות שהשומע קול מהשופר ממש אלא ‘שנעקר ופרח באויר’ אפילו אם לא נשתנה הקול לקול הברה, לא יצא ידי חובה, הנה כל שכן בשמיעת קול שופר על ידי טלפון היה צריך הגאון ממונקאטש לפסול גם אם לא היה קול הברה, אלא בגלל שהקול ששמע איננו הקול של השופר. וביותר קשה מדוע הכשיר שמיעת וקריאת המגילה בגלל שאין בהם פסול קול הברה, הרי לדברי ההלכות קטנות אין הקול הנשמע אותו קול מגילה.
ובאמת הגאון המהרש’ם בספרו דעת תורה (סי’ תרפט) העלה לאסור ע’פ דברי שו’ת הלכות קטנות שהזכרנו בענין הקורא המגילה במערה והעומד בחוץ שומע בת קול, שאין זה אלא קול חדש, שאין לו קשר עם המשמיע, ובכך מסיים המהרש’ם שלכן הדין הוא בטלפון וגרמופון שאינו יוצא מקריאת מגילה. וכן העלה הגאון מהר’י ענגיל זצ’ל בחידושיו לברכות (דף כה ע’א), וע’ש.
כן בקודש חזיתי להגאון רבי נתן נטע שליסעל אב’ד מונקאטש בספרו שו’ת נטע שעשועים (סימן ד) אשר בא לסייע לרבו הגאון המנחת אלעזר ממה שכתוב בשו’ת הלכות קטנות, וז’ל: ‘לא דמי שמיעת טלפון לנידון הבת קול שבשו’ת הלכות קטנות, דבשלמא התם מיירי דהקול נפסק ופורח ואין לו עוד שום קשר עם המדבר, דהיינו המשמיע, אבל בדיבור על ידי הטלפון לא כן הוא, אלא שבעת שמשמיע המשמיע אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חבירו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע כמימרא בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע, אם כן בכגון דא גם לדעת ההלכות קטנות יוצאין ידי המצוה’.
אלא גדולה מזו יש ראיה לדברי המנחת אלעזר מדברי השו’ת הלכות קטנות במקום אחר (חלק ב סימן מה), שכתב: ‘שאלה: חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו. תשובה: נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר. וחרש שפטור, היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. והרי אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה’. והוכיח מכך הנטע שעשועים: ‘דמה שהוא מן הצורך איזה סיוע אפילו על ידי כלי או איזה מכונה, שישמע תקיעת שופר לא מגרע המצוה והחיוב. ולהכי חייב ויוצא החרש גם על ידי כלי כמין חצוצרות תקיעת שופר, ואם כן על ידי הטלפון נמי דכוותי’ כמובן’.
עוד הביא הוכחה לדברי הגאון ממונקאטש אשר יוצאים ידי חובה בשופר על ידי הטלפון, והוא ע’פ דברי הגאון חיי אריה (סימן ל) שהביא משו’ת בר ליוואי (או’ח סימן לט) שהסברא לפסול אכילת מצות מכונה בליל ראשון של פסח, מטעם ‘שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה, אסורה עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשות כן, וכיון שסדר עריכת המצות לרוב בני אדם נעשה באופן שנלושת העיסה ותתגלגל בידים, אין לעשות על ידי מכונה’. וסברא זו נאמרה להלכה בגידם שכתב תפילין ע’י שתפס הקולמוס בפיו.
ולפי זה יש לדון אם שמיעת קול שופר על ידי הטלפון צריכה להיות כדרך שמיעת רוב בני אדם ולכן לא יצא ידי חובתו בטלפון. אלא שיש לחלק, וגם לשיטת שו’ת בר ליוואי יוכל לשמוע תקיעת שופר על ידי טלפון, משום שהתוקע תוקע ככל אדם, אלא שהטלפון נושא את קולו למרחוק, וגם השומע שומע ככל אדם, ואין שינוי בגוף המצוה אלא שבסיבת מכשיר הטלפון נשמע קולו לרחוק יותר. ואין זה דומה לענין מצות מכונה, שעושה שינוי וגרעון בגוף המצוה. ובכך עולה להלכה ולמעשה הגאון רבי נתן נטע שליסעל ‘שיש מקום לומר, שבשעת הדחק שפיר יוצאים ידי מצוות תקיעת שופר וקידוש בשבת ויו’ט על ידי טלפון, על ידי אמירה לנכרי, כי אין לחשוש בשמיעת קול בדרך הטלפון שנעקר הקול בין השומע למשמיע, מכיון שבשעה שמשמיע את הקול מיד שומעים את הקול מצדו השני של הטלפון אין כאן הפסק ועקירת קול, והטלפון הוא בסך הכל מכשיר המסייע וגורם לשמוע את הקול ולכן יוכל לצאת גם בתקיעת שופר, כמו שחרש המסתייע בכלי כעין חצוצרות לשפר את שמיעתו יוצא ידי חובה.
עוד הוסיף הגאון רבי נתן נטע שליסעל זצ’ל בתשובתו על דברי רבו הגאון ממונקאטש זצ’ל שלא יוצאים ידי חובת שמיעת תקיעת שופר בטלפון מכיון שהקול ‘מעורב’ ואינו נשמע כמו קול של איש רגיל שמדבר, בזה’ל: ‘ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא קדישא ברתת ובזיע ובכבוד ובמורא, אני אומר, דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר זצ’ל הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס’ז, ואולי התשובה הלז נערכה מאתו איזה שנים קודם לכן, ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכאניק לא היתה גבוה כל כך ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר, אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או תרועה ע’י הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר, ע’כ בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר י’ל שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טלפון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות’.
וגדולה מזו הוסיף עוד שם ‘אשר ברור שכל שכן שמצוה דרבנן כגון קריאת מגילה ודאי יוצאים אפילו על ידי גרמא וראיה מקושית הנמוקי יוסף בענין הדלקת נר חנוכה בערב שבת, היאך מותר להדליק נר בערב שבת למאן דאמר אשו משום חציו (ב’ק כב, א), והרי נחשב כאילו הולך ומדליק את הנר בשבת, ותירץ שגם למאן דאמר אשו משום חציו, בשעה שיצא החץ מידו נעשה הכל ‘וכן הדין לענין שבת אמרינן דהוי כאילו אגמריה בידים הכל מערב שבת ומשום הכי שרי’. וא’כ איך מדליקין נר חנוכה בערב שבת, והרי בנר חנוכה א’א לומר שנחשב כאילו נדלק כולו בערב שבת, שכן לא קיים מצות נר חנוכה למאן דאמר כבתה זקוק לה אם נאמר שמעשה ההדלקה נחשב שנגמר לפני השקיעה.
ולפ’ז כתב הגאון רבי נתן נטע שליסעל זצ’ל, שאם נאמר שעל ידי גרמא יוצא ידי חובת המצוה מיושבת הקושיא, כי ביאור דברי הנמוקי יוסף הוא שהנר הדולק בשבת אינו מעשה חדש, כי העיקר הוא ההדלקה בערב שבת ובשבת הוי רק כוח כוחו ואין זה אלא גרמא וגרמא בשבת שרי, ואם כן גם לענין נר חנוכה העיקר הוא מה שהדליק בערב שבת ואח’כ הוא רק כוח כוחו הבא בגרמתו, ועל ידי גרמא שפיר יוצאין ידי מצוה. אשר על כן העלה הגאון זצ’ל ‘אין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק’, וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר בסוף התשובה שם. וגם לענין עניית אמן מותר לענות קדיש וקדושה ואפילו ברכו ע’י הטלפון אם ישראל חבירו כשר הוא המברך’.
ו. וחזי הוית לרבה של ירושלם הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ’ל אשר העלה בספרו מקראי קודש (מגילה סימן יא) דין שמיעת קריאת המגילה על ידי רמקול, אשר ע’פ דברי הגר’י ענגיל בגליוני הש’ס (מסכת ברכות דף כה ע’ב, ד’ה ערוה בעששית), שכתב ‘להסתפק בשמיעה על ידי דבר אחר, כגון שמיעת קול שופר או מגילה על ידי טלפון שנתחדש בימיו’.
והביא ראיה שם להתיר מדברי שו’ת הלכות קטנות (סימן מה) שהתיר לחרש לשמוע קול שופר על ידי מכשיר שמיעה. הנה יש לדון בדבריו ולחלק בין דין שופר לדין שמיעת מקרא מגילה: ‘דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי. וכן השבתי להגרי’י וייס, שרצה לפסול שמיעת קריאת מגילה ושופר וקריאת התורה לחרש על ידי ‘מכונת שמיעה’, משום שנחשב לשומע ‘קול הברה’ (הובא בספרו שו’ת מנחת יצחק ח’ב ס’ קיג).
אלא יש לחלק בין שמיעת קול שופר שאין יוצא בה ידי חובה, ומהטעם הנ’ל שבקול שופר תערובת קול אחר מעכבת, לעומת קריאת התורה ומגילה שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר ‘דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא’. ובהערות שם מהגאון רבי יוסף כהן אב’ד בירושלים, נכדו של הגאון ר’ צבי פסח פרנק, הרחיב לבאר את שיטת זקנו, שאפילו אם הקול של קורא המגילה נשמע דרך מגביר קול או טלפון יוצאים בזה ידי חובה, כיון שסוף סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא. וכתב עוד ‘ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון, משום שדרך הטלפון או הרמקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהוה מכוחו, ודומה לתקליטים, וכתבו שלפי האמור לעיל אינו דומה לתקליט שנפסק כוח האדם ונעשה קול אחר, אבל ברמקול או בטלפון, אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מ’מ עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והכל בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש’.
והנה הגאון הרב משה פיינשטיין זצ’ל פסק בספרו שו’ת אגר’מ (או’ח ח’ב סימן קח) כדעתו של הרב פרנק שהזכרנו, אבל בגדר של ‘הלכה ואין מורים כן’, וכך כתב:’אבל מה שפשיטא ליה לכת’ה שאין יוצאים בשמיעה ע’י מיקראפאן, מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא, לפי מה שאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן, שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא. ולא דק כתר’ה בלשונו, דאין שייך זה לקול הברה שבמתניתין דראש השנה (דף כ’ז), שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא. אך כוונת כתר’ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו, ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא, דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא.
הנה לדידי מספקא טובא, אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ’פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל מה שנעשה נעשה מקולו, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג’כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האוזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ’מ נחשב שהוא קול האדם, לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו, הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר.
וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע’י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצוות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת ויו’ט אי אפשר לבא מזה, דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב. ובמצות דבור שבחול אם ג’כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ’ש באלו’. אמנם לדינא העלה הגרמ’פ זצ’ל ‘אך מכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר’ה’.
ובתשובה אחרת (או’ח ח’ד סימן קכו) חזר על הראשונים ופסק הגרמ’פ בזה’ל: ‘בדבר שבפורים הבא עלינו לטובה דחוק המקום לשני מניינים וכל התלמידות כשיקבצו למקומם בבית הכנסת לא ישמעו בלא רמקול, שאולי יש להתיר בשעת הדחק כזה, לפי מה שראו תשובה שלי באגרות משה (ח’ב סי’ קח) שיותר מסתבר שיצאו בזה, אבל כיון שלא ברור להיתר וגם הוא ענין חדש אין לעשות כן, הנה אף שהוא קצת דחק אין ראוי לעשות כן לדעתי’.
הנה למדנו מדבריו, שבעיקר דין הגדרת הקול הנשמע דרך הטלפון והמיקרופון נטה הגרמ’פ לדעת הגרצ’פ שמכיון שהקול בא מכוח הדיבור והקול של המשמיע, לכן נחשב שהשומע שמע את קול המשמיע, אמנם למסקנה דדינא הגרמ’פ לא רצה להתירו.
ז. והנה מהבנת דברי הפוסקים שהזכרנו באופן פעולת מכשיר הטלפון היתה, שהקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קוי הטלפון, ולכן שייך לדון שיצאו ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון, אמנם נראה כעת שהבנת גדולי הפוסקים שבדורינו אשר פעולת מכשיר הטלפון שונה בתכלית, ממה שחשבו אז ובכך הדין שונה הוא לחלוטין, ובאמת דבריהם מבוססים יותר למציאות.
אחד מגדולי הפוסקים שכתב בנושא זה הוא הגאון ר’ שלמה זלמן אויערבך זצ’ל ודבריו הובאו בספרו שו’ת מנחת שלמה (ח’א סימן ט) על דבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת ודינם לענין שבת ויו’ט’. ובתחילת דבריו הקדים להסביר את מהות הקול הנשמע ממכשירים אלו ואת אופן פעולתם. וז’ל: ‘מיקרופון – קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עוצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע’י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי על פי רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול.
מכסה זה הנקרא ‘ממברנה’ מהודק לגרגרי פחם הנמצאים בתוך קופסת פח, דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מרשת החשמל, והיות שהפחם הוא מוביל זרם טוב והזרם עובר בו בנקל לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד לשני, כוח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה לזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מהמיקרופון מוגברים על פי רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (כמו ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל ‘אזניה’ או רמקול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות.
עיקרו של הרמקול או האזניה הוא, שהוא מכיל סליל המקיף ברזל וזה הופך למגנט כשעובר בסליל זרם. המגנט מושך אליו ממברנה של פח דק וגמיש. כח המשיכה של המגנט תלוי במידת הזרם העובר בסליל, כאשר הזרם חזק משיכת הממברנה חזקה, וכשהוא מקבל זרם חלש גם כח המגנטיות שבו חלש. בשעה שאדם מדבר או מנגן בסביבות מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לצלילי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה, כדוגמת התוף שבאוזן האדם, מובן הדבר, שעל ידי הזעזועים משתנה חליפות צפיפות הפחם, בהתאם לכוח הלחץ שהממברנה מזדעזעת ונלחצת אל הפחם. ולפי האמור קודם יוצא, שהשינויים הללו משנים ג’כ את כוח הזרם והוא פעם חזק ופעם חלש בהתאם לזעזועים של הקול המדבר והמנגן.
גם מובן הדבר כי על ידי זה שהזרם משתנה חליפות פעם יגדל ופעם יקטן, הרי הוא גורר אחריו שגם כוח המשיכה של המגנט ישתנה חליפות וימשוך אליו את הממברנה פעם חזק ופעם חלש, ונמצא שאף גם ממברנה זו של המכשיר הקולט, תתנדנד ממש כאותם התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה כאותם זעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא מפי המדבר. הרמקול שונה מהאזניה בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה.
אל הממברנה של הרמקול מחובר בדרך כלל, גם משטח פלסטי (או עשוי מקרטון) די גדול המזדעזע עם הממברנה וכך מזעזע הרמקול בחזקה את האויר שסביבתו ונשמעים קולות חזקים. כדי להפעיל כהלכה את הרמקול יש צורך להגביר לפני כן (במגביר אלקטרוני) את הזעזועים המגיעים מהמיקרופון. נמצא שאף לוח הרמקול מרעיד את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול, בדיוק כאותם הגלים שנעשו תחילה על ידי מיתרי קול האדם, אך יותר חזק. במגביר של הרמקול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכן להתאים את עוצמת הקולות למידה הדרושה’.
לאור הקדמת הדברים במהות ואופן פעולת המכשירים ושמיעת הקולות, פוסק להלכה הגרש’ז אוירבך זצ’ל להלכה ולמעשה, שלא כדעת הפוסקים שהזכרנו באות ה’, אלא ע’פ מציאות זו וע’פ הבנת תוכנת ושימוש מכשירים אלו, השומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול, אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות, אינו יוצא ידי חובתו כלל, משום שדוקא כשרושם שמיעת האוזן, נעשה באופן ישר על ידי קול השופר, שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא’כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה, אע’פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר’.
וגדולה מזו מדמה הגרש’ז אוירבך זצ’ל דין השומע מהטלפון לשומע קול מתקליט של גראמופון: ‘וכמו שהשומע קול שופר מתקליט של גראמופון, אע’פ שתנודת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת שופר הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, הכי נמי גם כאן בטלפון רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר, כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם, אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם, לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מכל מקום כיון שבינתיים חלף ונעלם והקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה, הנעשה אך ורק על ידי זרם משתנה ולא על ידי שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה’.
זאת ועוד הגרש’ז אוירבך זצ’ל דוחה את דברי הגאון רבי נתן נטע שליסעל זצ’ל שהזכרנו למעלה באות ה’, שכתב בתוך דבריו שאין לדמות שמיעה דרך הטלפון לשמיעה מהפאנאגראף (תקליט), וז’ל: ‘והן אמת דלענין פאנאגראף שפיר העירו דנשמע מההלכות קטנות דאין יוצאין, אבל לענין טלפון לא עלתה דמיונם יפה, כי אדרבא מדברי ההלכות קטנות נשמע לפי דברינו דעל ידי טלפון יוצאין’.
ולפ’ז שדין התקליט שוה לדין הטלפון ובשניהם קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, נסתרים דברי הגאון רבי נתן נטע שליסעל זצ’ל, ‘והתינח אם המיקרופון והרמקול היו רק מגבירים או מרכזים את קול האדם, שיהא נשמע גם למרחקים כעין אפרכסת או צינור חלול וכדומה, אפשר דאז היה שפיר נחשב כאילו שומעים ממש את קול האדם, אבל למעשה אינו כן וכמו שאמרנו, שהחוט היוצא מן המקרופון מוליך רק זרם משתנה של חשמל, הגורם בסופו להניד את הממברנה הנותנת את הקול באותם תנודות של ממברנת המיקרופון ועל ידי זה נוצר הקול’.
והגם שהיה מקום לחלק בין תקליט לבין מיקרופון וטלפון, שבתקליט עיקר תחילת יצירת הקול ששומעים בא, שלא על ידי קול אדם אלא על ידי תנודות המחט על גבי חריצי התקליט, משא’כ במיקרופון תחילתם גלי קול שנוצרים על ידי אדם וסופם גלי קול, מכל מקום: ‘ואע’פ שהתנודות והזעזועים נעשים ממש על ידי מיתרי קול האדם ונמצא שתחילתם וסופם גלי קול, אפ’ה מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות על ידי דיבורו של אדם דאף גם הם תחשבנה משום כך כקול אדם’.
נמצאנו למדים שהגאון רבי נתן נטע שליסעל זצ’ל והגרש’ז אוירבך זצ’ל הבינו את דרך פעולת מכשיר הטלפון, כל אחד באופן שונה. הראשון הבין שהקול עצמו עובר בקוי הטלפון, ולפי זה אמנם אין ראיה מדברי ההלכות קטנות בענין ‘הבת קול’ לפסול, כי שונה דין קול הנעקר והפורח שאין לו קשר עם המשמיע, מקול שעובר דרך קוי הטלפון ולא נעקר. אולם הגרש’ז לשיטתו כפי שביאר בהקדמת דבריו, שהקול הנשמע בטלפון כלל איננו קולו של המשמיע, מכיון שהפך מגלי קול לזרם חשמלי משתנה, ודאי שאפשר ללמוד בקל וחומר מדברי ההלכות קטנות בענין ‘הבת קול’ לפסול שמיעת קול שופר.
והנה בענין עניית אמן על ברכה ששומעים דרך הטלפון, כתב הגרש’ז אוירבך זצ’ל שנראה שיש לשמיעה זו דין הנפת הסודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים [שהיה בית הכנסת גדול מאד ולא כל הקהל יכל לשמוע את קולו של הש’ץ, ולכן כדי שידעו מתי לענות אמן, היו מניפים בסודרים ודין זה נחשב ‘רק כיודע באיזה ברכה הש’ץ עומד ולא יותר’.
ולכן אין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה, גם כן אפשר שרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש’ץ או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן, מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, משא’כ בעומד רחוק ושומע על ידי טלפון, נלע’ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה, הואיל והוא שומע את הברכה רק ממברנה ולא מפי אדם וכמו שכתבנו כמה פעמים שעל ידי תנודות הממברנה נחשב רק כיודע לכוין את הרגע שהאדם עומד על יד המיקרופון ומברך. וכיון שכך מסתבר דבכה’ג שהוא עומד רחוק ואין לו שום צירוף עם המברך דאין לענות אמן על ברכה זו’.
ולמסקנת הדברים כתב הוא וז’ל: ‘וקל וחומר הוא לפי זה שהשומע קול שופר, מקרא מגילה, או סתם ברכה על ידי רדיו שאינו עושה כלל שום מצוה וגם אינו רשאי לענות אמן אחר המברך, כי הקול היוצא מהממברנה של מקלט הרדיו, אינו כלל התוקע או המברך אלא גם כאן רק הממברנה עצמה היא המדברת ונמצא שרק קולות עץ ואבן הוא שומע ולא קול אדם. ואדרבה רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון, כי חוץ מזה שהמיקרופון הקולט את קול האדם מוליך למשדר רק זרמים משתנים כמו בטלפון, אף גם זה יש כאן שהם אינם הולכים כלל ישר אל המגנט שבמקלט הרדיו, אלא בתחילה הם נישאים על גלי הרדיו היוצאים מהמשדר אשר ירוצו באותה המהירות של האור והם ממלאים כאן את התפקיד שהחוטים עושים בטלפון, ורק אח’כ על ידי כמה מכשירים מצליחים להפעיל את המגנט שבתוך המקלט, שיקבל השפעתו רק מהזרם המשתנה שבא מהמיקרופון ולא מהגלים האלקטרומגנטיים היוצאים מהמשדר, ומשום כך אף גם ברדיו מושך המגנט את הממברנה ועושה בה זעזועים, בדיוק כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה בממברנה של המיקרופון’.
לסיום דבריו העלה הגרש’ז אוירבך זצ’ל: ‘ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ’ל שהתירו ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם. ולכך קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי תפילה במיקרופון ורמקול היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה, וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם אבל לא ליודעים את האמת כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי’.
ח. ובהיותי בזה ראיתי להגאון ר’ אליעזר ואלדנברג זצ’ל בספרו שו’ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן כו) בדין שמיעת תפילה וברכות בדרך המיקרופון כדעת וכהכרעת הגרש’ז אוירבך זצ’ל שהזכרנו באות ז’ שיש ‘ספק גדול אם יוצאים בשמיעת התפילות על ידי שמיעה כזאת, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור, כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים לגלי אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה, על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרמקול אך יותר חזק, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו, המגבירים את הזעזועים הנעשים ע’י האדם מעצמת דיבורו. וא’כ אף שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה על ידי האדם, בכל זאת למעשה יש לדמותו לשומע קול תפילה מתוך תקליט, שבוודאי פשוט שאי אפשר לצאת בו ידי חובה’.
והנה ע’פ הבנה זו בדרך פעולת הרמקול, אשר הקול הנשמע בו אינו קול המשמיע אותו, פסק הגר’א ואלדנברג זצ’ל והובא בספרו שו’ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן יא) שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך רמקול. אמנם בכל זאת הוסיף הוא ‘כי האמת אגיד דבלבי מקונן ספק גדול גם לאידך גיסא, דאולי בנוגע לקריאת המגילה וכיוצא בזה, מלבד בתקיעת שופר, הצדק עם הבעל מנחת אלעזר זצ’ל, שאם שמעו את קריאתה דרך רמקול דיוצאים ידי חובה, וכמובן בכיוונו לכך המשמיע והשומעים, דלמרות כל המגרעות שישנו מסביב לכך כמבואר בספרי שם, מ’מ שפיר יוצאים עי’כ ידי חובת עצם השמיעה. וכפי הנימוק שמסביר הגאון בעל מנחת אלעזר זצ’ל בספרו שם שכותב שלכן י’ל דהשומע קריאת מגילה דרך הטלפון יוצא ידי חובה, משום דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא בו ע’ש. ולהוסיף על זה, דבעיקר מה שבעינן בזה הוא שהקול יהא יוצא ובא מכחו, או אפילו מכח כחו של אדם בר חיובא, ויהא רק ממשמש ובא בלי הפסק לאפוקי תקליטים, וזה ישנו כשהקורא משמיע את קול קריאתו באמצעות מיקרופון’.
ועוד מוסיף הציץ אליעזר ומתפלפל בדברי המנחת יצחק והגרצ’פ פרנק שהזכרנו למעלה באות ו’, ומסקנתו לדינא שאם כי ‘לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון, אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו ידי חובתם והברכות כאילו היו לבטלה. ובאין דרך אחרת או כפי שנשאלתי במקרה אחר על בית חולים גדול שאי אפשר להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה על כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצעות כלי המיקרופון אין מזחיחין אותו’.
ט. והנה האמת יורה דרכו כי רבו האוסרים על המתירים, וכפי שהעלה הגאון מדעברצין זצ’ל בספרו שו’ת באר משה (חלק ג סימן קסו) אשר העלה להחמיר כדעתו של הגרש’ז אוירבאך זצ’ל שהובא למעלה באות ז’ ‘והגם שידוע ע’י חכמי הטעכניק שהקול הנשמע בשפופרת הטלפון אינו כלל קולו, אלא שקולו נרשם בכלי הקליטה ומשם ע’י גלי עלעקטרישע נשמע הקול בצד השני ואינו קולו כלל, ולכן כתבתי במקום אחר שגדולי עולם שכתבו שאדם יוצא ידי חובת קריאת מגילה ברכת הבדלה ויש לענות אמן אחר ברכה כששומע ברכה ע’י הטלפון זה אינו, במחילת כתה’ק כי רבה היא עד מאד, וכעפר אני תחת כפות רגליהם ואין אשם בחיק גדולי רבותינו האחרונים זצ’ל במה שפסקו, שהם לפי תומם חשבו שהקול יוצא מפי המדבר ואותו קול נשמע ממש ישר מפי המדבר על צד השני, אבל זה באמת אינו בבירור גמור, וחלילה לצאת קריאת מגילה או הבדלה וכיוצא בזה על ידי טלפון וגם אין לענות אמן כששומע ברכה ע’י הטלפון.
וכבר כתבתי הרבה פעמים שחייב הבעל הוראה בכל שאלה חדשה של הטעכניק מתחילה לשאול פי בקי בענין עליו דן, כי הרבה פעמים טועה בדמיונו, ועל ידי זה טועה בדין בדבר פשוט. וצריך לפרסם טעות העולם שלא יהיו נכשלים בזה, ולהודיע ברבים שאין אדם יוצא יד’ח הבדלה, קריאת מגילה, ברכה לענין עניית אמן על הטלפון’.
וחמותי ראיתי אור בדברי הגאון מאונגוואר זצ’ל הובא בספרו שו’ת משנה הלכות (חלק ח סימן לז) בזה’ל: ‘מה שהעלה בספרו בסי’ כ’ה שבשעת הדחק יכולה אשה לצאת ידי הבדלה על הטלפון והאריך בזה, אמנם בעניותינו כבר הארכתי בזה בס’ד, דהגם שקצת מרבותינו הצדיקים האחרונים פלפלו בענין הטלפון להתיר כזה וכיוצא בזה לענין קדושה וקריאת המגילה, אבל האמת כי לפי שהיה אז בימיהם דבר חדש ולא ידעו אופן עבודת הטלפון כתבו מה שכתבו בזה, אמנם עכשיו שידוע אופן פעולת הטלפון, פשוט דאין יוצא בזה כלל, ואני דברתי עם אינזעניער מטעל – קאמפאני והסביר לי שמה שהאדם מדבר בטלפון, זה הקול נאבד מיד אלא שמהקול שלו נעשה בטלפון רישום קטן כפי קול המדבר ואותן הרישומים מוציאים אח’כ קול כמו שהוא מדבר או כעין זה והוא כמו קול שנתקבל בפלאטא או על טעיפ רעקארדער וע’י עלעקטרישע פעולות מעביר את זה לצד השני ונשמע על צד השני, אבל אין זה כלל קול המשמיע אלא קול מעכאני שנעשה בסיוע העלעקטראניקס, וא’כ אין כאן כלל קול משמיע אלא הו’ל כקול פלאטא או טעיפ-רעקארדער שאינו יוצא בזה כלל’.
ובהמשך דבריו שם הוסיף: ‘וקול הטלפון הוא כקול ההברה בכל מקום שאינו יוצא בו כלל, דלצאת בעינן שומע ומשמיע והכא חסר המשמיע, עכ’פ על המציאות א’א לפלפל כי כך הוא המציאות מהטלפון’. ובכדי להמחיש ולהבהיר את נכונות הדברים הביא המשנה הלכות משל ודוגמא: ‘הגע עצמך אם למשל מי שהוא יודע לנגן טוב על המנגן וינגן אחד בפיו ויבא אחר ויעשה ממש נגון כמוהו בכל תנועותיו עם כל זה אין זה אלא מעשה המנגן ופשוט’. אשר על כן ברור שאינו יכול לצאת לידי קריאת המגילה.
וכן דעתו של הגאון משטראסבורג הגא’ד הורוויץ זצ’ל הובא בספרו שו’ת קנין תורה (חלק א’ סי עה) שבדין של שמיעה דרך רם קול אינו נחשב לקולו של השליח ציבור ולכך לא יכולים לצאת ידי חובה וזאת לכל דבר שבקדושה, ובתוקע בשופר הוי כתוקע בחבית אשר אינו יוצא ידי חובתו שתמיד שומע קול הברה.
וראה להגרי’ש אלישיב זצ’ל, בקובץ מבקשי תורה (אלול תשס’ב קובץ לא) בענייני נישואין ואירוסין בקונטרס שלמי אליעזר (עמ’ שלג) שאין לברך ברכת נישואין ואירוסין בחתונה על ידי רמקול, משום שהקול ששומעים דרך הרמקול אינו הקול של המברך וקול אחר הוא, ואם כן יש לחשוש שלא ישמעו עשרה אנשים אפילו אלו העומדים קרוב למברך את קולו של המברך בעצמו, ומה שישמעו זהו רק קולו של הרמקול, שהוא קול אחר.
וכן הראשל’צ הגר’ע יוסף זצ’ל בספרו שו’ת יחוה דעת (חלק ג סימן נד) כתב לענין קריאת מגילה ‘נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרמקול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה וכעין מה שאמרו בגמרא סוכה (דף ב ע’א) ‘דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה’. ואפילו אם על ידי הרמקול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרמקול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, וכן השומעים דרך הרדיו בשידור ישיר אינם יוצאים ידי חובת מצוות מקרא מגילה’.
ואם כן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, שאף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון, אינו קולו של המברך ממש, רק הוא כמין צילום קולו של המברך, בכל זאת הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצרים, וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו וכדומה. אבל לענין דין שומע כעונה, לצאת ידי חובה בקריאה ששומעים דרך הרדיו או הטלפון, וכגון מי ששומע קריאת מגילה דרך הרדיו, בודאי שאינו יוצא בשמיעה כזו ידי חובתו, שהרי לא שמע כלל קול אנושי מברך, והרי זה כמי ששומע הקלטה של קריאת מגילה שפשוט שאינו יוצא בזה ידי חובה.
וכן העלה בנו הראשל’צ הגר’י יוסף שליט’א בעלון עין יצחק (מס’ 178) שיצא השנה עם הכותרת ‘מבודדי הקורונה במצוות הפורים’ לענין קריאת המגילה להשוהים בבידוד, שכן הכל חייבים במקרא מגילה, האנשים והנשים, הגם שזו מצוה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מכל מקום מבואר בגמרא מגילה (דף ד ע’א) שנשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. ופרש’י שגזיזת המן ‘להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים’ היתה אף על הנשים.
ולכן איש או אשה השוהים בבידוד, יביאו להם מגילה כשרה עטופה בניילון, והמבודדים יקחוה ויקראו בה. ויכולים לברך ברכות שלפניה, אבל ברכה שלאחריה אין מברכים אלא בעשרה. אבל כמובן שאי אפשר לצאת ידי חובה אם ישמעו את קריאת המגילה דרך הלווין, או דרך רדיו וטלפון, אפילו בשידור ישיר, ואפילו אם רואים את השליח-ציבור קורא את המגילה בבית-הכנסת, אינם יוצאים בזה ידי חובה, מפני שצריכים לשמוע את המגילה מפי בר-חיובא, והשומעים על ידי אחד מכשירים הללו, שומעים את קול המדבר דרך ‘ממברנא’,שהוא ‘עץ ואבן’, וכיון שאין זה הקול המקורי, לכן אינם יוצאים ידי חובה, וכפי שביאר הראשון לציון הגאון רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל זצ’ל בספרו שו’ת משפטי עוזיאל (מה’ת או’ח סי’ לד אות ג), וכן כתב בשערים מצויינים בהלכה (סי’ קכט סק’כ). ואינו דומה לעניית אמן על ברכה וקדיש הנשמעים בשידור ישיר, וכדמשמע מהגמרא סוכה (דף נא ע’ב) לגבי אלכסנדריא של מצרים, שהיו עונים אמן למרות שלא שמעו הברכות ממש, אלא סימנו להם מתי לענות אמן על ידי הנפת סודרין, כי שם סוף סוף עונה אמן על השבח ששומע שמשבחים באותה שעה את הבורא יתברך, אך זהו לענין עניית אמן ולא לענין שיוצא ידי חובה.
י. וראיתי אולי מקום להוסיף, והוא ע’פ הכלל בהלכה לגבי ברכות ותפילה שכדי שיוכל אחד להוציא את חברו בברכת הנהנין הוא רק כשקובעים יחד את מקום האכילה, ויושבים על מפה אחת, וכשיושבים בשולחן אחד. אבל אם נמצאים מפוזרים ומפורדים כגון שיושבים בשדה, אינם מצטרפים לצאת ולהוציא, אפילו אם קבעו לאכול בזמן אחד, כיון שאינם קבועים במקום אחד.
וכן פסק רבנו הזקן בשו’ע (או’ח סימן קצג ס’ ב) שקביעות להוציא אחרים בברכה צריכה להיות כעין קביעות לזימון, דהיינו שצריך שיקבעו כולם יחד מקום אחד כדי לצאת בברכתו של אחד וגם ישבו על שולחן אחד ולא בכמה שולחנות. וזלה’ק: ‘איזו היא קביעות המצטרפת לזימון כשהסיבו על המטות או שישבו בשולחן אחד או בלא שולחן במפה אחת בזמן הזה שאין לנו הסיבה’. ולפ’ז איך התירו אותם המתירים לצאת בברכות ובמצוות על ידי שמיעה בטלפון או ברמקול, שהרי אפילו אם נימא שהקול הנשמע על ידי הטלפון או הרמקול הריהו נחשב כקול האדם ממש, הרי מ’מ חסר כאן את הקביעות הנדרשת בכל מקום להוציא אחרים בברכה או במצוה, שהרי ברור ופשוט שהשומע את חברו על ידי הטלפון אינו עדיף ממי שרוצה לצאת בברכת חברו בשדה ללא קביעות שלא יצא.
וא’כ אפילו אם נאמר שהקול הנשמע בטלפון אינו נחשב כקול שנעקר, וכדברי בעל שו’ת הלכות קטנות, מכל מקום הרי ברור שגוף האדם המברך והמשמיע אינו נמצא במקום שעומד השומע ומהיכי תיתי שיועיל להוציאו. ואולי שאני השומע ברכה על ידי רמקול, שאע’פ שבלעדיו לא היה אפשרות לשמוע בבירור את קולו של המברך, מ’מ כיון שכולם עומדים במקום אחד או עכ’פ סמוכים למקומו של המברך, לפיכך אפשר להבין שיוצאים לדעתם על ידי שמיעה ממנו. משא’כ בטלפון שאין השומע עומד כלל במקומו של המברך.
ואולי כל זה לגבי יציאה בברכתו של אחר בברכת המצוות שיש בהם ברכת הנהנין, כגון קידוש או הבדלה שיוצאים בה גם בברכת היין. אך לגבי ברכת המצוות או לגבי מצוות שאין בהם הנאת הגוף, כגון תקיעת שופר וכדומה, אולי שונה דין זה ואין צריך קביעות במקום אחד. שהרי אף שהביאור הלכה (סימן ריג ס’ א ד’ה על כל פירות), צידד הוא שגם בברכת הריח צריך להיות קביעות בישיבה וכמו בכל הברכות שצריך שתהיה בהם קביעות כדי לצאת ולהוציא.
הנה רבנו הזקן בשולחנו הטהור (סימן ריג ס’ ה) חלק על דבריו, ופסק שבברכה על הרחת מוגמר אין צריך קביעות ויכולים לצאת ולהוציא בעמידה אף שאינם מקובצים יחד. וזלה’ק של רבנו הזקן ‘לא הצריכו שיהיו המברך והשומעים קבועים יחד בישיבה אלא בהנאת אכילה ושתיה שכל אחד נהנה בפני עצמו, אבל במוגמר שכולם נהנים ביחד מהריח העולה ממנו פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אינן קבועים במקום אחד אלא זה בכה וזה בכה, וכן בברכת האור במוצש’ק. עכ’ל.
והגאון ר’ שמואל ואזנר זצ’ל בספרו שו’ת שבט הלוי (ח’א סימן רה בהגהות לסימן ריג), ביאר את דברי רבנו הזקן, שהרחת בשמים הוי הנאת הנפש, וכיון שמצד הנפש כל ישראל אחד הם לפיכך א’צ צירוף, משא’כ הנאת אכילה שהיא הנאת הגוף ומצד הגוף הרי הגופים נפרדים, לפיכך צריך לצאת בהם על ידי צירוף הגופים. וא’כ לפי דבריו אולי במצוות שאין בהם הנאה, וה’ה בברכה עליהם אפשר דא’צ קביעות, וצ’ב.
יא. והנה אחרי המלך אין להשיב, והיא שיטתו של הרבי בדין זה, שהשומע קריאת המגילה ע’י טלפון או רדיו או ע’י כל כיו’ב אינו יוצא ידי חובה, כי לדעתו של הרבי כל שמיעה דרך מכשיר אינו שמיעת קול האדם, ובכך השומע דרכם אינו יוצא ידי חובתו.
וכן פסק הרבי והובא בליקוטי שיחות (חלק ט’ עמ’ 336) אשר דעתו הק’ היא, שע’י שמיעה דרך כל מכשיר שיהיה אינו יוצא ידי חובה וזאת אפילו בדיעבד וזלה’ק: ‘קראתי במכתב עת שנסדרו ג’פ ע’י שמיעה בטלפון מהבעל כתבו ותנו וכו’ אתעניין לדעת אם נכונה השמועה והנימוקים, כי לכאורה צע’ג בזה שהרי ע’י הטלפון אין זה קול הבעל כלל כ’א שע’י דבורו מתעוררים שינויים בזרם עלעקטרי (שעד היום אין איש יודע מה טיבו ומהותו, כ’א רק אופן פעולתו. אבל ידוע שאין זה כלל גלי אוויר או תנועות מעין אלו שבעת הכתיבה) ולאח’כ שינויים אלה מפעילים קרום דק שרצה האומן והתקינהו באופן מסויים וקול הקרום הוא שנשמע.
ומובן שאין זה נוגע לענין סמכות פוטוגרפיא וכיו’ב בנוגע לעגונות וכיו’ב, כי בזה צ’ל סימן וידיעת הב’ד, משא’כ בגט שצ’ל אמירת הבעל. וה’ה שאין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו’ ע’י טלפון ורדיו וכיו’ב, כי אין זה קול אדם כלל (אפילו לא כהתוקע לתוך הבור) ופשוט שחידוש גדול וגם מוזר הוא לאמר שכוח כוחו ושינוי עיקרי במהות וכו’ יבוא במקום דיבור. ואף שישנם מהאחרוני פוסקי וגדולי ישראל, מוכח בהשו’ת שלהם עצמם, שאלה שביארו לפניהם מהות ואופן פעולת הטלפון טעו בזה טעות עקרי ואכמ’ל. עכ’ל הק’.
והנה בהמשך למכתבו הראשון כתב עוד הרבי מכתב ומובא בלקוטי שיחות (חלק כא עמ’ 496) בזה’ל: ‘ אריכות לשוני גרמה לעשות טפל תיאור אופן פעולת הטלפון ורדיו בעת שהטעם שאין יוצאין בזה שמיעת מגילה הוא כי נעשה שינוי עיקרי, ואין זה כי אם קול של קרום של מתכת, פלאסטיק וכיו’ב, שהמתכת מוציאה הקול ע’י שכוח כוחו דהאדם משנה תוקף זרם העלעקטרי והזרם מניע את הקרום. והזרם אין איש יודע מהותו, אבל הכל מודים שאינו כלל ממהות האוויר (שהאוויר הוא מציאות הלכתית, נוגע לכופה כליע על הנר בשבת, מג’א סוף סימן רע’ז ושו’ע אדמוה’ז שם) וכתבתי במכתב הנ’ל שבדברי המתירים עצמם נראה שאלו שתיארו לפניהם אופן פעולת הטלפון טעו בהתיאור, שאך עפי’ז מובן שלא נחתו כלל לדון בזה שזהו קול מתכות. ע’כ לה’ק.
אשר ע’כ דעתו הקדושה של הרבי ברורה היא, אשר כל מכשיר כמו טלפון או רדיו או רמקול וכן דרך שידור חי או דרך הלויין או כל אמצעי תקשורת דומים, מי ששומע דרכם קריאת המגילה או כל מצווה אחרת אינו יוצא ידי חובה, כי הרי דרך השמיעה שע’י אינה כלל שמיעת קול אדם, אלא מציאות חדשה שמוגדרת כקול חשמלי חדש, ואלו הפוסקים שרצו להתיר נראה כי לא הסבירו להם היטב אופן פעולתם של אותם מכשירים וטעו בזה טעות עקרי ולכן פסקו להתיר, אבל כמובן שאין מקום להתיר כלל גם לא בדיעבד גדול.
המורם מהאמור להלכה ולמעשה: לא יוצאים ידי חובת קריאת מגילה בשמיעתה דרך טלפון או שידור רדיו וטלוויזיה וכן דרך שידור חי או דרך הלויין או כל אמצעי תקשורת דומים, ובכך העצה למי שנמצא בבידוד למצוא פתרון שיוכל לשמוע קריאת המגילה בערב וביום מבלי לצאת מהבידוד, וזאת שאם הוא גר בקומת קרקע או קומה ראשונה, יכול לשמוע קריאת המגילה דרך החלון. ואם הוא נמצא בקומות הגבוהות, ניתן לשמוע קריאת מגילה דרך קריאה מחדר המדרגות. וכך הורו לעשות הרבנות הראשית בכגון זה.
