Avec quoi saisir D.ieu?
Rav Menahem Altabe Maamar Paracha Vayichla'h Série : Maamarim
Maamar marguela befoumé dérava, 18 KISLEV 5740 paragraphe 1-3
מרגלאבפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר1 ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם2. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמר בש"פ וישלח תרפ"ט3 (נדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט4) פירוש רש"י, דחכמה היא תורה, ותכלית חכמה, עיקרה של תורה, הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. ומדייק בהמאמר, דעיקרה של תורה הוא הבנה והשגה, שיבין וישיג מה שלומד [ובפרט בתורה שבע"פ, דכשאינו מבין מה שלומד אין זה נחשב לימוד כלל5], ובמאמר רז"ל זה אומר שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים. ויש לומר, דהטעם שמביא בהמאמר פירוש רש"י בתכלית חכמה, הוא, כי הפירוש דתכלית ברוב המקומות הוא תכלית הכוונה, וכיו"ב. ועפ"ז, פירוש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים הוא, שתכלית הכוונה בלימוד התורה (חכמה) הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים6. ולכן מביא בהמאמר פירוש רש"י דתכלית חכמה הוא עיקרה של תורה7. דנוסף לזה שהכוונה דלימוד התורה היא שתביא לתשובה ומעשים טובים, גם ענין התורה עצמה [ואדרבה עיקר ענינה] הוא תשובה ומעשים טובים. ולכן מדייק, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים הם לכאורה שני ענינים שונים.
ב) ואולייש להוסיף, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים, נוסף לזה שהם ענינים שונים, הם גם כמו הפכים. דבלימוד התורה מודגשת מציאותו של האדם העוסק בתורה, דמצות לימוד התורה היא שיבין וישיג (הענין שלומד) בהשכל שלו. ועד שגם בנוגע לפסק דין צריך לפסוק כפי הבנתו דוקא. וכמו שארז"ל8 קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו' הקב"ה אומר כו' וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו', דהטעם על זה שמתיבתא דרקיעא פסקו הדין באופן אחר מהקב"ה, הוא, כי ע"פ כללי התורה צריכים הם לפסוק הדין כפי הבנתם. דענין זה הוא אפילו בלימוד התורה שבמתיבתא דרקיעא. ומכש"כ בלימוד התורה דהאדם למטה, דתורה לא בשמים היא9 וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני9. ובתשובה ומעשים טובים מודגש הביטול דהאדם. דענין התשובה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו, אסורה מכאן10, וכ"ה בנוגע למצוות (מעשים טובים), דנוסף לזה שקיום המצוות צ"ל (לא מצד השכל, אלא) בדרך עבודת עבד11, הנה גם הפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות הוא שאברי גוף האדם המקיים את המצוה נעשים מרכבה לרצון העליון12, דמרכבה הו"ע הביטול. ואעפ"כ, עיקרה של תורה (תכלית חכמה) (מציאות) הוא תשובה ומעשים טובים (ביטול).
ג) ונקודתהביאור בזה (בהמאמר13) ע"פ מה דאיתא בזהר14 לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. דמחשבה [השגה דבינה וגם החכמה שלמעלה מהשגה דבינה, כולל גם ראי' דחכמה15] תופסת רק בגילויים ולא בעצמות, וע"י רעו"ד תופסים בהעצמות. והענין הוא, דבאהבה ב' מדריגות בכללות. אהבה שע"פ טעם ודעת, ואהבה עצמית שמצד עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות. ע"ד אהבת בן לאביו שהיא אהבה עצמית שמעצם הבן לעצם האב. ואהבה זו נקראת בשם רעותא דלבא. וזהו נתפס איהו ברעותא דלבא, דכמו שהבן מעורר את עצמות האב, דכשהבן צועק אבא ניזוז האב בכל מהותו, כמו"כ הוא בהנמשל, שהאהבה עצמית שמצד עצם הנשמה תופסת בהעצמות. וזהו שתכלית ועיקר החכמה הוא תשובה ומעשים טובים16, כי החכמה תופסת רק בגילויים (כנ"ל), ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים.
וצריךלהבין, דענין זה (דחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) מבאר רק המעלה שבתשובה ומעשים טובים לגבי חכמה. דהגם שבדרגת הכחות דנפש האדם לימוד התורה הוא נעלה יותר מתשובה ומעשים טובים, דלימוד התורה הוא בהשכל שבו, ותשובה ומעשים טובים הם במדות שבלב ובכח המעשה [תשובה במדות שבלב17, ומעשים טובים בכח המעשה], מ"מ, מעלה בתשובה ומעשים טובים שעל ידם דוקא תופסים בהעצמות. אבל ביאור זה הוא לכאורה רק להפירוש שתכלית חכמה הוא תכלית העילוי דחכמה. דכיון שע"י התשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, לכן, ע"י שהחכמה מביאה לתשובה ומעשים טובים, נעשה עילוי גם בחכמה [וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה18, דע"י שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גדול יותר מכמו שהוא מצד עצמו]. ומהמשך הענינים שבהמאמר משמע, דענין זה (שחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) הוא גם ביאור על זה שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.
מרגלאבפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר1 ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם2. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמר בש"פ וישלח תרפ"ט3 (נדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט4) פירוש רש"י, דחכמה היא תורה, ותכלית חכמה, עיקרה של תורה, הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. ומדייק בהמאמר, דעיקרה של תורה הוא הבנה והשגה, שיבין וישיג מה שלומד [ובפרט בתורה שבע"פ, דכשאינו מבין מה שלומד אין זה נחשב לימוד כלל5], ובמאמר רז"ל זה אומר שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים. ויש לומר, דהטעם שמביא בהמאמר פירוש רש"י בתכלית חכמה, הוא, כי הפירוש דתכלית ברוב המקומות הוא תכלית הכוונה, וכיו"ב. ועפ"ז, פירוש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים הוא, שתכלית הכוונה בלימוד התורה (חכמה) הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים6. ולכן מביא בהמאמר פירוש רש"י דתכלית חכמה הוא עיקרה של תורה7. דנוסף לזה שהכוונה דלימוד התורה היא שתביא לתשובה ומעשים טובים, גם ענין התורה עצמה [ואדרבה עיקר ענינה] הוא תשובה ומעשים טובים. ולכן מדייק, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים הם לכאורה שני ענינים שונים.
ב) ואולייש להוסיף, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים, נוסף לזה שהם ענינים שונים, הם גם כמו הפכים. דבלימוד התורה מודגשת מציאותו של האדם העוסק בתורה, דמצות לימוד התורה היא שיבין וישיג (הענין שלומד) בהשכל שלו. ועד שגם בנוגע לפסק דין צריך לפסוק כפי הבנתו דוקא. וכמו שארז"ל8 קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו' הקב"ה אומר כו' וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו', דהטעם על זה שמתיבתא דרקיעא פסקו הדין באופן אחר מהקב"ה, הוא, כי ע"פ כללי התורה צריכים הם לפסוק הדין כפי הבנתם. דענין זה הוא אפילו בלימוד התורה שבמתיבתא דרקיעא. ומכש"כ בלימוד התורה דהאדם למטה, דתורה לא בשמים היא9 וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני9. ובתשובה ומעשים טובים מודגש הביטול דהאדם. דענין התשובה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו, אסורה מכאן10, וכ"ה בנוגע למצוות (מעשים טובים), דנוסף לזה שקיום המצוות צ"ל (לא מצד השכל, אלא) בדרך עבודת עבד11, הנה גם הפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות הוא שאברי גוף האדם המקיים את המצוה נעשים מרכבה לרצון העליון12, דמרכבה הו"ע הביטול. ואעפ"כ, עיקרה של תורה (תכלית חכמה) (מציאות) הוא תשובה ומעשים טובים (ביטול).
ג) ונקודתהביאור בזה (בהמאמר13) ע"פ מה דאיתא בזהר14 לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. דמחשבה [השגה דבינה וגם החכמה שלמעלה מהשגה דבינה, כולל גם ראי' דחכמה15] תופסת רק בגילויים ולא בעצמות, וע"י רעו"ד תופסים בהעצמות. והענין הוא, דבאהבה ב' מדריגות בכללות. אהבה שע"פ טעם ודעת, ואהבה עצמית שמצד עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות. ע"ד אהבת בן לאביו שהיא אהבה עצמית שמעצם הבן לעצם האב. ואהבה זו נקראת בשם רעותא דלבא. וזהו נתפס איהו ברעותא דלבא, דכמו שהבן מעורר את עצמות האב, דכשהבן צועק אבא ניזוז האב בכל מהותו, כמו"כ הוא בהנמשל, שהאהבה עצמית שמצד עצם הנשמה תופסת בהעצמות. וזהו שתכלית ועיקר החכמה הוא תשובה ומעשים טובים16, כי החכמה תופסת רק בגילויים (כנ"ל), ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים.
וצריךלהבין, דענין זה (דחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) מבאר רק המעלה שבתשובה ומעשים טובים לגבי חכמה. דהגם שבדרגת הכחות דנפש האדם לימוד התורה הוא נעלה יותר מתשובה ומעשים טובים, דלימוד התורה הוא בהשכל שבו, ותשובה ומעשים טובים הם במדות שבלב ובכח המעשה [תשובה במדות שבלב17, ומעשים טובים בכח המעשה], מ"מ, מעלה בתשובה ומעשים טובים שעל ידם דוקא תופסים בהעצמות. אבל ביאור זה הוא לכאורה רק להפירוש שתכלית חכמה הוא תכלית העילוי דחכמה. דכיון שע"י התשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, לכן, ע"י שהחכמה מביאה לתשובה ומעשים טובים, נעשה עילוי גם בחכמה [וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה18, דע"י שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גדול יותר מכמו שהוא מצד עצמו]. ומהמשך הענינים שבהמאמר משמע, דענין זה (שחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) הוא גם ביאור על זה שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.
