Nouveau : cours de Guemara avec Rachi en vidéo par le Rav Menahem Altabé

משנה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן,

מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:

עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הלילה כדמפרש בגמ’ (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי’ בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַד חֲצוֹת.

רַבָּן גַמְלִיאֵל אוֹמֵר « עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר ».

עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:

מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: « לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע ». אָמַר לָהֶם: « אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּיבִין אַתֶּם לִקְרוֹ ». וְלֹא זוֹ בִלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר » –

מצותן. להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתי’ לא ילין לבקר (שמות לד)

הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים

חלבים. של כל קרבנות: אברים. של עולה: הקטר חלבים ואברים. של קרבנות שנזרק דמן ביום: 

מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר,

וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד

.וכל הנאכלים ליום אחד. כגון חטאת, ואשם, וכבשי עצרת, ומנחות, ותודה:

מִצְוָתָן

מצותן. זמן אכילתן:

עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.

עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן להיות נותר דכתיב « בתודה לא יניח ממנו עד בקר » (ויקרא ז) וכלם מתודה ילמדו:

אִם כֵּן לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה.

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בקריאת שמע ובאכילת קדשי’: כדי להרחיק אדם מן העבירה. ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים:

גמרא: תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי « מֵאֵימָתַי »?

גמ’ היכא קאי. מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:

וְתוּ, מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא – לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא!
תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי,

אקרא קאי. ושם למד חובת הקריאה:

דִּכְתִיב: « בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ », וְהָכִי קָתָנֵי: זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה אֵימַת? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.
וְאִי בָּעִית אֵימָא יָלִיף מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם,

ואיבע »א. הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:

דִּכְתִיב: « וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד ».
אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי « בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ », לִתְנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא!
תַּנָּא פָּתַח בְּעַרְבִית, וַהֲדַר תָּנֵי בְשַׁחֲרִית.

והדר תנא בשחרית. מאימתי קורין את שמע בשחרית:

עַד דְּקָאֵי בְשַׁחֲרִית פָּרֵישׁ מִילֵּי דְּשַׁחֲרִית, וַהֲדַר פָּרֵישׁ מִילֵּי דְּעַרְבִית.

אָמַר מַר: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן,
וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין?
מִשֶּׁהֶעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח, עַד שָׁעָה שֶׁעוֹמֵד לִיפָּטֵר מִתּוֹךְ סְעוּדָּתוֹ.

רש »י – משהעני. שאין לו נר להדליק בסעודתו:

סֵיפָא וַדַּאי פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין, רֵישָׁא מִי לֵימָא פְּלִיגָא אַמַּתְנִיתִין?

רש »י – סיפא ודאי פליגא אמתני’. דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני’ תנן עד סוף האשמורה הראשונה:

לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁיעוּרָא הוּא.

רש »י – עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה חד שעורא הוא צאת הכוכבים:

וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעַרְבִית? מִשָּׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל פִּתָּן בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר,

רש »י – בערבי שבתות. ממהרין לסעודה שהכל מוכן:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים זַכָּאִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן –
סִימָן לַדָּבָר צֵאת הַכּוֹבָבִים.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר,

רש »י – שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא:

זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: « וַאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים, מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹבָבִים ».
וְאוֹמֵר: « וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה ».
מַאי « וְאוֹמֵר »? וְכִי תֵימָא מִכִּי עָרְבָא שִׁמְשָׁא לֵילְיָא הוּא, וְאִינְהוּ דִּמְחַשְּׁכֵי  וּמְקַדְּמֵי,
תָּא שְׁמַע: « וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה ».

רש »י – דמחשכי. ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים:  ומקדמי. ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה’ מילין (פסחים דף צג:): ת »ש והיה לנו הלילה משמר. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים ימ הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום:

קָא סַלְקָא דַעְתָּךְ דְּעָנִי וּבְנֵי אָדָם חַד שִׁעוּרָא הוּא,

רש »י – קס »ד. רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא:

וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, חֲכָמִים הַיְינוּ רַבִּי מֵאִיר!
אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ עָנִי שִׁעוּרָא לְחוּד וְכֹהֵן שִׁעוּרָא לְחוּד!
לֹא, עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, וְעָנִי וּבְנֵי אָדָם לַאו חַד שִׁעוּרָא הוּא.
וְעָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא?
וּרְמִינְהוּ – מֵאֵימָתַי מַתְחִילִין לִקְרוֹת שְׁמַע בָּעֲרָבִין?

מִשָּׁעָה שֶׁקָּדַשׁ הַיּוֹם בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת –

רש »י – משעה שקדש היום בערבי שבתות. היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק:

דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים מְטוֹהָרִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים טוֹבְלִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.

רש »י – משעה שהכהנים טובלים. היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט:

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים!

רש »י – והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר:

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁעָנִי נִכְנָס לֶאֱכוֹל פִּתּוֹ בְּמֶלַח.

רַבִּי אַחַאי וְאָמרִי לָהּ רַבִּי אַחָא אוֹמֵר מִשָּׁעָה שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לְהָסֵב.

רש »י – נכנסין להסב. אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם):

וְאִי אָמְרַתְּ עָנִי וְכֹהֵן חַד שִׁעוּרָא הוּא, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ!
אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ שִׁעוּרָא דְּעָנִי לְחוּד וְשִׁעוּרָא דְּכֹהֵן לְחוּד, שְׁמַע מִינָּהּ.
הֵי מִנַּיְיהוּ מְאוּחָר?

רש »י – והי מינייהו מאוחר. (לכולם) דעני או דכהן: ה »ג אי ס »ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי ס »ל וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה:

מִסְתַּבְּרָא דְּעָנִי מְאוּחָר, דְּאִי אָמְרַתְּ דְּעָנִי מוּקְדָּם, רַבִּי חֲנִינָא הַיְינוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר! אֶלָּא לַאו, שְׁמַע מִינָּהּ דְּעָנִי מְאוּחָר, שְׁמַע מִינָּהּ.

אָמַר מַר: אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה: וְהֲלֹא כֹהֲנִים מִבְּעוֹד יוֹם הֵם טוֹבְלִים! שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי מֵאִיר!
וְרַבִּי מֵאִיר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ:
מִי סָבְרַתְּ דַּאֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דִּידָךְ קָא אֲמִינָא?
אֲנָא אַבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי קָא אֲמִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן – זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.
קשיא דר’ מאיר אדר »מ

רש »י –  קשיא דרבי אליעזר. דברייתא אדר’ אליעזר דמתני’: ואב »א רישא. דמתני’: לאו ר’ אליעזר היא. והא דקתני דברי ר’ אליעזר אסוף הזמן קאי דקאמר עד סוף האשמורה הראשונה ופליגי רבנן עליה ואמרי עד חצות דרבי אליעזר דריש בשכבך זמן התחלת שכיבה שבני אדם הולכים לשכב זה קודם וזה מאוחר. ורבנן דרשי כל זמן שכיבה דהיינו כל הלילה אלא שעשו סייג לדבר ואמרו עד חצות ור »ג לית ליה ההוא סייג: