ודוד עבדי תשל"ב סעיף ה-ז Maamar Vedavid Avdi 5732 du 5 Tévèt 3ème partie
ה) והנהמבואר בתו"א שם, דהטעם על זה שבארץ דוקא יש ענין הביטול [שהארץ היא מדרס תחת כפות רגלי הכל] הוא מפני שבמחשבה ארץ קדמה לשמים. ועד"ז הוא בנוגע להביטול שבדומם, דזה שדומם הוא בביטול [דענין הצומח הוא שהוא גדל בגובה והתנשאות, וענין הביטול הוא בדומם דוקא], הוא מפני ששורש הדומם הוא למעלה משורש הצומח. ועד"ז הוא בז"א ומלכות [שהם דוגמת שמים וארץ, דומם וצומח], דזה שהמלכות היא בביטול הוא מפני ששרשה הוא בכתר (למעלה מהשורש דז"א).
וישלומר, דזה שהמשל על ספירת המלכות בכחות הנפש הוא כח הדיבור, הוא גם בנוגע להביטול דמלכות. ויש לומר, דבהביטול שבדיבור, שני ענינים. שהדיבור אינו ענין של מעלה. דענינם של כל הכחות הוא שהם מגלים את הנפש, ענין של מעלה ושלימות, וכח הדיבור שאינו גילוי הנפש, אינו ענין של מעלה. ועוד ענין בהביטול שבדיבור, דענין הדיבור הוא שהאדם המדבר יוצא ממציאותו (מבטל עצמו) בשביל הזולת. ועד"ז הוא בהביטול דמלכות, דנוסף לזה שהמלכות אינה ענין של גילוי, היא יורדת להחיות ולהוות את הנבראים26. ויש לומר, דביטול זה שבמלכות מרומז במ"ש בתו"א שיהודה (מלכות) הוא לשון הודאה וביטול, שהביטול דהודאה הוא שמבטל את עצמו לזה שהוא מודה אליו.
ו) והנהידוע27, דע"י שאדם מביא את השכל (שהשיג במחשבתו) בדיבור, מיתוסף בהשכל יותר מכמו שהי' תחלה (במחשבה). וכן הוא במדות, דע"י שמדבר דברי אהבה מיתוסף בהאהבה שלו. וכן הוא בשאר המדות. והטעם לזה הוא, כי שורש הדיבור הוא בעצם הנפש, ולכן, ע"י המשכת והתלבשות השכל והמדות בדיבור, המשכתם מהנפש היא ממקום נעלה יותר. ויש לומר, שגם דרגת הנפש שמשם נמשכים השכל והמדות ע"י התלבשותם בדיבור היא למטה מדרגת הנפש שממנה נמשך הדיבור עצמו28. כי זה שהשכל והמדות (הגילויים דהנפש) נמשכים ומתלבשים בדיבור הוא ע"י שנמשך בהם ענין הבל"ג דנפש שביכלתה לירד למטה מטה. דהגם שגם ענין זה שבנפש הוא בדרגת הנפש שהיא למעלה משורש השכל והמדות [שלכן, ע"י המשכת דרגא זו, מיתוסף בהשכל והמדות], מ"מ, ענין זה שבנפש (שביכלתה לירד למטה מטה) הוא בחינת הגילוי שלה. אבל השורש דכח הדיבור עצמו (שאינו ענין הגילוי), שרשו הוא בעצם הנפש.
ז) ועפ"זיש לבאר מה שהובא לעיל מתו"א דפירוש בי אדוני הוא שבו יומשך השפע מיוסף הצדיק, דלכאורה, כיון שיהודה ביקש זה מיוסף, הרי הי' צריך לבקשו שהוא (יוסף) ימשיך השפע אליו, ולמה ביקש מיוסף שבו (ביהודה) יומשך השפע29. ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע30 בענין אורות וכלים (דז"א ומלכות (יוסף ויהודה) הם דוגמת אורות וכלים), דזה שהאורות נמשכים להתלבש בכלים הוא מפני ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות, וכיון שבהאורות נרגשת מעלת הכלים שמצד שרשם31, לכן הם נמשכים להתלבש בכלים. ויש לומר, דכיון שאורות הם גילוי, לכן, גם המעלה דכלים (שמצד שרשם) כמו שנרגשת בהאורות הוא זה שע"י הכלים מתגלה הבל"ג שבענין הגילוי [דע"י שהאורות מתלבשים בכלים, הם נמשכים גם בעולמות בי"ע, ועד בעולם הזה הגשמי]. ועד"ז הוא בז"א ומלכות, דזה שז"א רוצה להשפיע למלכות [דכל השפעה היא ברצון32 ] מפני שהוא מרגיש המעלה דמלכות שמצד שרשה, עיקר ההרגש הוא זה שע"י ההשפעה במלכות תהי' ההמשכה דז"א בשלימות [שע"י המלכות, יומשך גם בבי"ע, עד בעולם הזה]. ולכן אמר יהודה ליוסף בי אדוני, שהמשכת השפע מז"א למלכות תהי' (לא בכדי שההמשכה דז"א תהי' בשלימות, אלא) בכדי שבהמלכות יומשך השפע33, בי אדוני. ועל ידי זה דוקא יהי' כמוך כפרעה, עליית ז"א לעצם הכתר. דבחינת הכתר שמתגלית בז"א ע"י שההמשכה דז"א נמשכת למטה מטה, ענין הבלי גבול (דכתר) שביכלתו להיות נמשך למטה מטה, הוא הגילוי דכתר, וע"י שיוסף (ז"א) ימשיך השפע ליהודה (מלכות) בכדי שבמלכות יומשך השפע (בי אדוני), עי"ז יהי' בו גילוי עצם הכתר.
וישלומר, דזה שהמשל על ספירת המלכות בכחות הנפש הוא כח הדיבור, הוא גם בנוגע להביטול דמלכות. ויש לומר, דבהביטול שבדיבור, שני ענינים. שהדיבור אינו ענין של מעלה. דענינם של כל הכחות הוא שהם מגלים את הנפש, ענין של מעלה ושלימות, וכח הדיבור שאינו גילוי הנפש, אינו ענין של מעלה. ועוד ענין בהביטול שבדיבור, דענין הדיבור הוא שהאדם המדבר יוצא ממציאותו (מבטל עצמו) בשביל הזולת. ועד"ז הוא בהביטול דמלכות, דנוסף לזה שהמלכות אינה ענין של גילוי, היא יורדת להחיות ולהוות את הנבראים26. ויש לומר, דביטול זה שבמלכות מרומז במ"ש בתו"א שיהודה (מלכות) הוא לשון הודאה וביטול, שהביטול דהודאה הוא שמבטל את עצמו לזה שהוא מודה אליו.
ו) והנהידוע27, דע"י שאדם מביא את השכל (שהשיג במחשבתו) בדיבור, מיתוסף בהשכל יותר מכמו שהי' תחלה (במחשבה). וכן הוא במדות, דע"י שמדבר דברי אהבה מיתוסף בהאהבה שלו. וכן הוא בשאר המדות. והטעם לזה הוא, כי שורש הדיבור הוא בעצם הנפש, ולכן, ע"י המשכת והתלבשות השכל והמדות בדיבור, המשכתם מהנפש היא ממקום נעלה יותר. ויש לומר, שגם דרגת הנפש שמשם נמשכים השכל והמדות ע"י התלבשותם בדיבור היא למטה מדרגת הנפש שממנה נמשך הדיבור עצמו28. כי זה שהשכל והמדות (הגילויים דהנפש) נמשכים ומתלבשים בדיבור הוא ע"י שנמשך בהם ענין הבל"ג דנפש שביכלתה לירד למטה מטה. דהגם שגם ענין זה שבנפש הוא בדרגת הנפש שהיא למעלה משורש השכל והמדות [שלכן, ע"י המשכת דרגא זו, מיתוסף בהשכל והמדות], מ"מ, ענין זה שבנפש (שביכלתה לירד למטה מטה) הוא בחינת הגילוי שלה. אבל השורש דכח הדיבור עצמו (שאינו ענין הגילוי), שרשו הוא בעצם הנפש.
ז) ועפ"זיש לבאר מה שהובא לעיל מתו"א דפירוש בי אדוני הוא שבו יומשך השפע מיוסף הצדיק, דלכאורה, כיון שיהודה ביקש זה מיוסף, הרי הי' צריך לבקשו שהוא (יוסף) ימשיך השפע אליו, ולמה ביקש מיוסף שבו (ביהודה) יומשך השפע29. ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע30 בענין אורות וכלים (דז"א ומלכות (יוסף ויהודה) הם דוגמת אורות וכלים), דזה שהאורות נמשכים להתלבש בכלים הוא מפני ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות, וכיון שבהאורות נרגשת מעלת הכלים שמצד שרשם31, לכן הם נמשכים להתלבש בכלים. ויש לומר, דכיון שאורות הם גילוי, לכן, גם המעלה דכלים (שמצד שרשם) כמו שנרגשת בהאורות הוא זה שע"י הכלים מתגלה הבל"ג שבענין הגילוי [דע"י שהאורות מתלבשים בכלים, הם נמשכים גם בעולמות בי"ע, ועד בעולם הזה הגשמי]. ועד"ז הוא בז"א ומלכות, דזה שז"א רוצה להשפיע למלכות [דכל השפעה היא ברצון32 ] מפני שהוא מרגיש המעלה דמלכות שמצד שרשה, עיקר ההרגש הוא זה שע"י ההשפעה במלכות תהי' ההמשכה דז"א בשלימות [שע"י המלכות, יומשך גם בבי"ע, עד בעולם הזה]. ולכן אמר יהודה ליוסף בי אדוני, שהמשכת השפע מז"א למלכות תהי' (לא בכדי שההמשכה דז"א תהי' בשלימות, אלא) בכדי שבהמלכות יומשך השפע33, בי אדוני. ועל ידי זה דוקא יהי' כמוך כפרעה, עליית ז"א לעצם הכתר. דבחינת הכתר שמתגלית בז"א ע"י שההמשכה דז"א נמשכת למטה מטה, ענין הבלי גבול (דכתר) שביכלתו להיות נמשך למטה מטה, הוא הגילוי דכתר, וע"י שיוסף (ז"א) ימשיך השפע ליהודה (מלכות) בכדי שבמלכות יומשך השפע (בי אדוני), עי"ז יהי' בו גילוי עצם הכתר.
