ודוד עבדי תשל"ב סעיף ג-ד Maamar Vedavid Avdi 5732 du 5 Tévèt 2ème partie

ג) ויובן זה בהקדים דכשרצה יהודה לעורר את יוסף שימשיך לו השפע, אמר לו4, כי כמוך כפרעה. והביאור בזה13, דלהיות שההמשכה מז"א (יוסף) למלכות (יהודה) היא ירידה, לכן ביאר יהודה ליוסף, שאדרבה, עי"ז תהי' עלי' בז"א, שיהי' כמוך כפרעה. והענין הוא14, דפרעה הוא בחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות. וזהו מ"ש15 ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהי' לכם, דארבע הידות הם חו"ב וזו"ן, והחמישית הוא הכתר שלמעלה מהשתלשלות16. ויש לומר, דזה שארבע הידות יהי' לכם בא בהמשך לחמישית לפרעה, הוא, דע"י החמישית לפרעה, המשכת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, גם ארבע הידות [שיהי' לכם, בהשתלשלות] הם באופן נעלה יותר17. וכדאיתא בזהר18 דפרעה הוא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין, דיש לומר, שפירוש אתפריעו כל נהורין הוא, שע"י המשכת הכתר (פרעה), גם הגילויים (נהורין) דהשתלשלות הם באופן דאתפריעו, למעלה מהגבלה. והגם שהענינים שבהשתלשלות (ארבע הידות) הם נמשכים תמיד מהכתר שלמעלה מהשתלשלות, מ"מ, המשכתם מהכתר (ע"ד הרגיל) היא באופן שהכתר הוא מובדל מהם ולכן הם בהגבלה, וענין חמישית לפרעה וארבע הידות יהי' לכם הוא, שגם כמו שהם נמשכים בגילוי (בהשתלשלות), נרגש בהם שהמשכתם היא מהכתר שלמעלה מהשתלשלות, ואז הם באופן דאתפריעו. וההמשכה באופן זה היא ע"י ספירת היסוד19. כי ענינו של יסוד הוא שהוא משפיע למלכות, ובכדי שתהי' ההשפעה למטה הוא ע"י ההמשכה מהכתר. וזהו שאמר20 פרעה (כתר) ליוסף (יסוד) אתה תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל עמי גו', ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, דההמשכה מהכתר (היינו התוספות אור שנמשך מהכתר) בכל הדרגות דההשתלשלות (כל עמי) היא ע"י ספירת היסוד, על פיך (דיוסף). ואעפ"כ (רק) הכסא אגדל ממך, דזה שהיסוד ממשיך מהכתר הוא מבחינת הכתר כמו ששייכת להשתלשלות [שלכן, הגילוי דהמשכה זו הוא שהענינים דהשתלשלות הם באופן דאתפריעו], אבל הכסא, הרוממות וההתנשאות, היינו הכתר עצמו שמרומם ומובדל מההשתלשלות, אינו נמשך ע"י היסוד. וזוהי המעלה דמלכות לגבי יסוד, דשורש המלכות הוא בהכתר עצמו21. אלא שבמלכות, השורש שלה הוא בהעלם, והגילוי שלו הוא ע"י ז"א. וע"י שז"א מגלה בהמלכות השורש שלה (עצם הכתר), גם ז"א מתעלה לדרגא זו22. וזהו שאמר יהודה ליוסף בי אדוני גו' כי כמוך כפרעה, דע"י שיומשך במלכות (בי, ביהודה) השפע מיסוד (אדוני, יוסף), שעי"ז יתגלה במלכות השורש שלה, עצם הכתר, עי"ז יהי' (כמוך) כפרעה, שיומשך בו עצם הכתר.

ד) וצריךביאור, הרי גם זה שהיסוד ממשיך מהכתר הוא לפי שענינו של היסוד הוא שהוא משפיע למלכות (כנ"ל סעיף ג), ואעפ"כ זה שהיסוד ממשיך מהכתר הוא רק מבחינת הכתר כמו ששייכת להשתלשלות, ומה מיתוסף ע"י הענין דבי אדוני [שבמלכות נמשך השפע מהיסוד] שעי"ז דוקא הוא המשכת עצם הכתר. ויש לומר הביאור בזה, דענין בי אדוני הוא (לא שהיסוד משפיע למלכות, אלא), שבהמלכות נמשך השפע מהיסוד, בי אדוני. והגילוי דכתר שנמשך ע"י שהמלכות מקבלת השפע מהיסוד הוא גילוי נעלה יותר מהגילוי דכתר שנמשך ע"י שהיסוד משפיע במלכות23. והענין הוא, דהמשל על ספירת המלכות בכחות הנפש הוא כח הדיבור (מלכות פה24 ). ומהטעמים על זה הוא, כי החילוק בין כח הדיבור לכל הכחות הוא, דכל הכחות שבאדם הם לצורך עצמו, וכח הדיבור הוא (לא לצורך עצמו אלא) בשביל הזולת. ויתירה מזה, דזה שהדיבור נשמע לזולתו הוא ע"י שהוא יוצא לחוץ ונעשה נפרד מהאדם המדבר, דמזה מובן גם בנוגע לכח הדיבור (לפני שמדבר בפועל), דהגם שכח הדיבור הוא בהאדם עצמו, ענינו הוא זה שבכחו לצאת ממציאותו ולדבר לזולתו. ועד"ז הוא במלכות, שגם בהיותה באצילות (לפני שיורדת להחיות ולהוות את הנבראים) היא שורש ומקור הנבראים. ויש לומר, דמהביאורים על זה שהשורש דכח הדיבור הוא בעצם הנפש (למעלה מהשורש דכל הכחות), הוא, כי הכחות שמצד הגילויים דהנפש, ענינם הוא שהם גילוי הנפש (דגילוי הוא בקירוב להענין שהוא מגלה25 ), וכיון שענינו של כח הדיבור הוא זה שבכחו לצאת ממציאותו (היפך ענין הקירוב, גילוי) הוא מפני ששרשו הוא בעצם הנפש, שאינה מוגבלת בענין הגילוי, וביכלתה להיות גם בהעלם, ועד להעלם בתכלית, יציאה ממציאותו.