יום ראשון
ט’ בתשרי, ערב יום-הכיפורים

בתפילת שחרית אין אומרים « מזמור לתודה », ולא « אבינו מלכנו ».

אין מאריכים היום בתפילת שחרית.

מבקשים ‘לעקאח’ (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו.

כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו היה נוהג לחלק ‘לעקאח’ לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור אבנט, ומברך את כל אחד ואחד ב »שנה טובה ומתוקה ».

בדרך-כלל אין רגילים בין אנ »ש ללכת היום לקברי צדיקים.

מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה. הבעש »ט אמר: « מקול קשקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות ».

מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים5. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

נוהגים לאכול ‘קרעפכין’ (כיסני-בצק ממולאים בבשר) .

היום טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל.

לפי הוראת הרבי, אחר חצות היום יקרא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים.

אבלות (רח »ל): כשסיים הרבי ‘שבעה’ על פטירת אמו הרבנית חנה ע »ה (תשכ »ה) טבל אחר חצות, קרוב ליום-הכיפורים. לא נהג בכל פרטי המנהגים האמורים בספר-המנהגים ביציאה מהשבעה, ואמר שגם לאחר יום-הכיפורים אין עושים מאומה מזה.

לפני טבילה ותפילת מנחה5 נוהגים ללקות ל »ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה – מוטה, ופניו לצפון. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק ‘והוא רחום’, בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל »ט תיבות.

אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר.

בתפילת מנחה בלחש, אחר ‘יהיו לרצון’ הראשון, אומרים וידוי ו »על חטא »5.

בכל הווידויים: מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי. מפסיקים קימעא במקומות המופסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם (« דברנו דופי: » – « טפלנו שקר: » – « קישינו עורף: »). מכים על החזה באותיות הא »ב של ‘אשמנו’ וגם באמירת « ואנחנו הרשענו », ובעת אמירת: ‘על חטא…’, ‘ועל חטאים…’, ‘סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו’.

אין אומרים « אבינו מלכנו ».

בסעודה המפסקת – המאכלים יהיו ללא מלח5.

אנשים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת5.

« יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים »5.

מפסיקים לאכול מבעוד יום5.

הדלקת הנרות: מברכים: « להדליק נר של יום-הכיפורים », ו »שהחיינו »5.

מרבים בנרות בבית-הכנסת55.

כל איש נשוי מדליק « אַ לעבעדיגע ליכט » [=נר חיים]. ולנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה5.

חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה’קיטל’ לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים5. אבל (רח »ל) בשנת האבלות – ילבשנו5. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא5.

מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליו לפני השקיעה.

נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה.

לפני ההליכה לכל-נדרי – ברכת הבנים והבנות. כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו נהג לברך אז את תלמידי הישיבה, כשהוא לבוש בקיטל ובטלית.

כ »ק אדמו »ר מהורש »ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת.

רבותינו נשיאינו היו מברכים בנוסח « יברכך » (עד כולל « ואני אברכם »).

אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהילים שקודם כל-נדרי) וידוי – ‘אשמנו’ ו’על-חטא’, וכן נהגו רבותינו נשיאינו5.

יום שני
י’ בתשרי, יום-הכיפורים

אין מדקדקים לומר כל-נדרי מבעוד יום.

לפעמים, היה מורה כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו לנגן ‘אבינו מלכנו’, ואחר-כך אמרו את תשעת מזמורי התהילים קטו-קכג שקודם כל-נדרי.

פותחין הארון, ומוציאים לפחות שלושה ספרי-תורה. ומצווה גדולה לקנות החזקת ‘ספר ראשון’. כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו נהג להחזיקו.

שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש »ץ (המצטרף לבית-הדין). עומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו, ואין מקיפים את הבימה, ואין עומדים איתם על הבימה.

מתחילים: « ה’ מלך, תגל הארץ ».

« על דעת המקום… בישיבה של מעלה » צריך הש »ץ (בלבד) לומר בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו.

פסוק « אור זרוע » – פעם אחת ובקול רם.

כל-נדרי: גם הקהל אומר זאת בלחש (אך באופן שיישמע לעומדים בסמוך), עם הש »ץ.

« ויאמר ה’ סלחתי כדברך » – אומר הקהל ג’ פעמים ואחר-כך הש »ץ ג’ פעמים.

הש »ץ מברך ‘שהחיינו’ בקול רם, והקהל מברך כל אחד לעצמו בלחש, וייזהרו לסיים קודם שיסיים הש »ץ כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו.

יש להכריז בבית-הכנסת, שמי שבירכו ‘שהחיינו’ בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה עתה.

מחזירים את ספרי-התורה וסוגרים הארון.

תפילת ערבית:

« ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד » – אומרים בקול רם.

אחר עלינו – קדיש יתום, ארבעה מזמורי תהילים א-ד (באמירת שמות הוי »ה שבהם, מכוונים שניקוד כל שם הוא כמו בתיבת ‘בברית’, כנדפס במחזור), קדיש יתום. כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו הנהיג לומר אחר-כך את כל התהילים (והתחילו שוב מתחילתו)5.

לעניין לימוד מסכת יומא ביום-הכיפורים, כתב הרבי « אבל לא ראיתי שרבים נוהגים כן. ולולי דמסתפינא לומר – אפילו לא מספר ניכר כלל. ובדבר הרגיל ונעשה בפרסום, ‘לא ראינו’ – ראיה ».

קריאת-שמע שעל המיטה – כמו בשבת ויום-טוב. ‘ברוך שם…’ – בקול רם. אין אומרים תחנון ו’על חטא’.

קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב.

מי שצריך לאכול ביום-הכיפורים, אינו מקדש ואינו צריך לבצוע על לחם-משנה. אבל אומר בברכת המזון ‘יעלה ויבוא’, ואומר « ביום-הכיפורים הזה, ביום סליחת העון הזה, ביום מקרא קודש הזה ».

מחנכים את הילדים (בנים ובנות) – הבריאים מגיל תשע והכחושים מגיל עשר – להתענות לשעות. ובזמננו אין מדקדקים שיתענו בני שתים-עשרה ובנות אחת-עשרה כל היום. מה שנהגו המון העם לענות את התינוקות בליל יום-הכיפורים ואף כשצריכים לאכול מונעים זאת מהם – טעות היא בידם.

ילדים הזקוקים לאכילה ביום הקדוש, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין.

היוצא לבית-הכיסא בליל יום-הכיפורים אחר התפילה, ייגע במקומות המכוסים כדי שיצטרך ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולברך « אשר יצר » בידיים טהורות. אבל ביום, דיי בכך שעשה צרכיו (אף ל’קטנים’), כדי ליטול כאמור, מכיוון שצריך להתפלל אחר-כך.

שחרית:

ייטול ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו. לאחר שניגב ידיו, מעביר המגבת על-גבי עיניו, להעביר מהן חבלי שינה. אם עיניו מלוכלכות, מותר לרחצן להעביר הלכלוך ולא יותר5.

הכוהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע.

אין מברכים « שעשה לי כל צורכי ».

« כל מי שמכוין בעת התחלת ‘אדון עולם’, כתב ר’ יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: ‘ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו' ».

הרבי עמד באמירת הפיוטים ‘האדרת והאמונה’ ו’לא-ל עורך דין’ בחזרת הש »ץ.

בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י »ג מידות, ואחר-כך « ריבונו של עולם », ככתוב במחזור.

קוראים בתורה, חוץ מן המפטיר, בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת ‘ויעזור’, קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו’מי שבירך’.

בהזכרת נשמות אומרים « בן/בת פלונית ».

מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אבֵל (רח »ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת, אך אינו אומר ‘יזכור’. אחר-כך אומרים « אב הרחמים ». גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר « אב הרחמים ».

אם יש מילה בבית-הכנסת, מלים קודם ‘אשרי’. ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים « בדמייך חיי ». אם המילה מחוץ לבית-הכנסת – יחזירו את ספר-התורה לארון הקודש לפני שיוצאים5.

ונתנה תוקף: (הרבי עמד באמירת פיוט זה) הש »ץ מתחיל, והציבור אומר עד « את גזר דינם ». אח »כ הש »ץ אומר בקול מ »כבקרת » עד סוף הקטע, והציבור מתחיל « בראש השנה » עד « ומי ירום ». אז אומר הש »ץ בקול את כל הקטע, ובסיימו אומרים הש »ץ והציבור יחד בקול רם « ותשובה… הגזירה ». שוב אומר הציבור « כי כשמך… וכחלום יעוף », והש »ץ אומר (או עכ »פ מסיים) את הקטע בקול, ואז אומרים הש »ץ והציבור בקול רם « ואתה הוא… וקיים », ואז אומרים הציבור « אין קצבה » עד גמירא כשהש »ץ מסיים את הקטע בקול מתחיל הש »ץ « כתר ».

מכינים מגבות וכדומה כדי לפורסן, להפסיק בין פני המשתחווים ב’עלינו’ וב’והכוהנים’ לבין הקרקע.

בשנים הראשונות, עמד הרבי ב’סדר העבודה’, וישב רק לאמירת פיוט « כאוהל הנמתח ».

« אתה כוננת » צריך הש »ץ לומר כך: להכריז ‘אתה’, להפסיק קימעא, ואחר-כך להמשיך ולומר « כוננת עולמך… ».

« מה שאומרים בסדר עבודה… ‘חטאו, עוו, פשעו… בני ישראל’ – אנו מדמין עצמנו כאילו אנחנו אותן ‘בית ישראל’, ויפה עושים המכים על ליבם כדרך שעושים באמירת ‘אשמנו' ».

לאמירת ‘והכהנים’ עמד הרבי ממקומו (וכן לקטעים נוספים, גם בשנים שישב ברוב ‘סדר העבודה’).

הוראת כ »ק אדמו »ר מהוריי »צ לכ »ק אדמו »ר נשיא דורנו: בכריעה – תחילה כריעה על ברכיו וגודלי רגליו. אחר כך, על גודלי ידיו, וההשתחוואה (מתרומם מברכיו. במצחו מגיע עד הרצפה, ונשאר עומד על אצבעות רגליו וגודלי ידיו).

בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים, אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה.

קריאת התורה במנחה – בנגינת הטעמים הרגילה.

זמן תפילת ‘נעילה’ מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה.

לפני ‘אשרי’ פותחין את הארון, ונשאר פתוח עד אחרי התקיעה.

בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שאחריה, אומרים « לעילא ולעילא מכל ».

בנעילה אומרים « חתמנו » (בתפילה וב’אבינו מלכנו’, במקום « כתבנו »), « וחתום » (במקום « וכתוב »), « ניזכר ונחתם » (במקום « ניזכר ונכתב »).

אומרים « היום יפנה » גם אם כבר העריב היום.

בפיוט « ה’ ה’ – אזכרה אלקים ואהמיה », כמדומה שאומרים י »ג מידות רק בפעם הראשונה (ולא כפזמון בין בית לבית)5.

כ »ק אדמו »ר מהורש »ב נהג לומר « ואוצרך הטוב לנו – תפתח », עם הפסק לפני תיבת « תפתח », ו »לנו » נמשך למעלה.

אין נשיאת כפיים, אפילו עוד היום גדול.

באמצע קדיש תתקבל, אחרי ‘דאמירן בעלמא ואמרו אמן’, מנגנים ‘מארש נפוליון, ואחר-כך תוקעים תקיעה אחת.

מעיקר הדין, מותר לתקוע אפילו בין השמשות. אבל כמה פעמים אירע בבית-המדרש של כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו, שהש »ץ סיים תפילת נעילה לפני צאת הכוכבים, והאריך כ »ק אדמו »ר בניגון « אבינו מלכנו » וניגון מארש נפוליון עד צאת הכוכבים. ומאחר שהמון העם סומכים על התקיעה ומסיימים מיד אחריה את הצום, יש להיזהר בכל מקום שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים (בת »א: :5. צאת היום כנהוג בת »א: : ).

מוצאי יום-הכיפורים:

כתב כ »ק אדמו »ר נשיא דורנו: « המנהג ‘שהש »ץ במוצאי יום-הכיפורים צריך להיות מי שיש לו אב ואם’ – לא ראיתיו. ובבית-הכנסת כאן אין נוהגין כן ».

תפילת ערבית והבדלה – בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים.

מי ששכח ואמר ‘המלך הקדוש’ או ‘המלך המשפט’ אינו חוזר, אבל אם אמר ‘זכרנו לחיים’ פוסק ומתחיל ‘מלך עוזר’, ואם כבר אמר « וכתבנו בספר החיים » – גומר תפילתו, ומתפלל שוב בתורת נדבה.

במוצאי יום-הכיפורים אומרים: ‘גוט יום-טוב’. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת5.

« מי שכבה נרו ביום-הכיפורים… תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא ».

צום יום-הכיפורים הוא כ »ו שעות, ויש להקל בזה ולצום קצת יותר מכ »ה שעות.

קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידים שחרית ביום רגיל, אבל בלא ברכה. וגם הכוהנים, שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ »ל.

הבדלה – יין, נר, הבדלה. ומברכים דוקא על נר ששבת (שדולק מערב יום-הכיפורים). ואם אין נר חוץ מזה שבבית-הכנסת, ידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ובבית מדליק עוד נר מהנר ששבת בביתו ומברך על שניהם. ואם אין בביתו נר ששבת יביא מבית-הכנסת. ואם אי-אפשר, יברך על נר שהודלק מנר בית-הכנסת.

כ »ק אדמו »ר מהוריי »צ נ »ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו.

בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא אם-כן בירכו עליו ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת.

אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה – בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן.

במוצאי יום-הכיפורים – סעודה חשובה. עריכתה בהרחבה ממשיכה גשמיות על כל השנה5. טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.

אין מברכים « שעשה לי כל צרכי » עד למחר בברכות-השחר.

הערב מתעסקים או על-כל-פנים מדברים על-דבר עשיית הסוכה.

ואמר הרבי: « רוב ישראל – ואני בתוכם – אינם נזהרים בזה במעשה בפועל, ויוצאים גם עתה ידי חובת העניין על-ידי דיבור בזה ».

שנה אחת ראו שהרבי חוזר הביתה במוצאי יום-הכיפורים, ומיד בכניסתו לחדר, עוד בטרם פשט את הקיטל, ניגש לארון הספרים, הוציא משניות מסכת סוכה, והחל ללמוד דיני סוכה.

יום שלישי
י »א בתשרי

מחרת יום-הכיפורים נקרא « בשם השם » (ג-ט’ס נאָמען).

משכימים לבית-הכנסת.

אין מתענים עד אחר אסרו-חג. וחתן ביום חופתו – בין יום-הכיפורים לחג הסוכות, מתענה.

%d blogueurs aiment cette page :