Guemara Bra’hot 6B – Rav Menahem Altabé

אֲמַר רַבִּין בַּר רַב אִדָּא אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הָרָגִיל לָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָא יוֹם אֶחָד,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מִי בָכֶם יְרֵא יי שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ
אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ ».
אִם לִדְבַר מִצְוָה הָלַךְ, « נֹגַהּ לוֹ »,
וְאִם לִדְבַר הָרְשׁוּת הָלַךְ, « אֵין נֹגַהּ לוֹ ».
יִבְטַח בְּשֵׁם יי.
מַאי טַעֲמָא?
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לִבְטֹחַ בְּשֵׁם יי, וְלֹא בָּטַח.

אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְלֹא מָצָא בָהּ עֲשָׂרָה, מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה ».

אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם בְּעֶזְרוֹ,
וּכְשֶׁמֵּת, אוֹמְרִים עָלָיו:
אֵי עָנָיו, אֵי חָסִיד, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ!
וְאַבְרָהָם אָבִינוּ, מְנָא לַן דְּקָבַע מָקוֹם?
דִּכְתִיב:
« וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם ».
וְאֵין עֲמִידָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל ».

אֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה.
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא לְמִפַּק,
אֲבָל לְמֵיעַל מִצְוָה לְמִרְהַט, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יי ».
אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
מֵרֵישׁ, כִּי הֲוָה חָזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא רָהֲטִי לְפִרְקָא בְּשַׁבְּתָא,
אָמֵינָא, קָא מְחַלְּלִי רַבָּנַן שַׁבְּתָא;
כֵּיוָן דְּשָׁמַעְנָא לְהָא דְּרִבִּי תַּנְחוּם אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
לְעוֹלָם יָרוּץ אָדָם לִדְבַר הֲלָכָה וַאֲפִלּוּ בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַחֲרֵי יי יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג, כִּי הוּא יִשְׁאַג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם »,
אֲנָא נַמֵי רָהֵיטְנָא.

אֲמַר רִבִּי זֵירָא:
אַגְרָא דְּפִרְקָא, רִיהֲטָא.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אַגְרָא דְּכַלָּה, דֻּחְקָא.
אֲמַר רָבָא:
אַגְרָא דִּשְׁמַעְתָּא, סְבָרָא.
אֲמַר רַב פַּפָּא:
אַגְרָא דְּבֵי טַמְיָא, שְׁתִיקוּתָא.
אֲמַר מָר זוּטְרָא:
אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא, צִדְקְתָא.
אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת:
אַגְרָא דְּהֶסְפֵּדָא, דַּלּוֹיֵי.
אֲמַר רַב אָשֵׁי:
אַגְרָא דְּבֵי הִלּוּלֵי, מִלֵּי.

אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן ».
אֲמַר אַבַּיֵי:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא דְּלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
אֲבָל מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא, לֵית לַן בַּהּ.

הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְצַלֵּי אֲחוֹרֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא,
וְלָא מַהְדַּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא,
חֲלַף אֵלִיָּהוּ, חַזְיֵיהּ, אִדְּמֵי לֵיהּ כְּטַיָּעָא.
אֲמַר לֵיהּ:
« כְּדוּ בַּר קָיְמַתְּ קַמֵּי מָרָךְ! »
שְׁלַף סַפְסֵרָא וְקַטְלֵיהּ.

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי,
וְאָמְרִי לַהּ, רַב בֵּיבַי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
מַאי « כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם »?
אֲמַר לֵיהּ:
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם,
וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֶן.
רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כֵּיוָן שֶׁנִּצְטָרַךְ אָדָם לַבִּרְיוֹת,
פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כַּכְּרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם ».
מַאי « כְּרֻם »?
כִּי אֲתָא רַב דֵּימֵי אֲמַר:
עוֹף אֶחָד יֵשׁ בְּכַרְכֵי הַיָּם, וּכְרוּם שְׁמוֹ,
וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת, מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין.
רִבִּי אַמֵי וְרִבִּי אַסֵי דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ:
כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִּינִים, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
לְעוֹלָם יְהֶא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה,
שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֵלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר,
יי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל,
הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ,
וּבְדִבְרֵיךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. »
« עֲנֵנִי יי, עֲנֵנִי! »
עֲנֵנִי, שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם,
וַעֲנֵנִי, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם.
רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר:
« יי בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ
עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה,
קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יי צְבָאוֹת ».
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ?
אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
זוֹכֶה לַתּוֹרָה, שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר,
וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר,
וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל ».
אִינִי? וְהָא כְתִיב:
« וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת »!
אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווֹ.
רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר:
כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית יי ».
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר:
כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה, אָמַר יי ».

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע,
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר,
כִּי זֶה כָּל הָאָדָם ».
מַאי « כִּי זֶה כָּל הָאָדָם »?
אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר:
שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְאָמְרִי לַהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, אוֹמֵר:
כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֵלָּא לְצֶוֶת לְזֶה.

וַאֲמַר רִבִּי חֶלְבּוֹ אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם,
יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ ».
וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר, נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם ».

רש »י

משאיל בו – מה טיבו של פלוני למה לא בא:

ירא את ה’ – שהיה רגיל לבא אליו:

אשר הלך חשכים ואין נוגה לו – אשר עתה הלך למקום חשך אשר ימנע עצמו מלהשכים לפתחי:

ואין עונה – שיעור שיוכלו לענות דבר קדושה:

אלקי אברהם – שקבע מקום לתפלתו:

בעזרו – כדרך שהיה עוזר לאברהם:

אל יפסיע פסיעה גסה – לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי:

נרדפה – לשון מרוצה משמע שהרודף רץ:

לפרקא – לשמוע הדרשה:

מחליין רבנן שבתא – דאמר מר (שבת דף קיג:) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגלך:

אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד:

אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל:

אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר:

אגרא דתעניתא צדקתא – שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום:

דלויי – להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים:

מילי – לשמח החתן בדברים:

אחורי בית הכנסת – כל פתחי בית הכנסת היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה (פרק ג) מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי לה לאביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא:

חלף ההוא טייעא – סוחר ערבי:

כדו בר כדו שתי בר – רשות כי האי דאמרינן בסוכה (ד’ מה:) הא דעיילי בבר:

כרום זלות – סיפיה דקרא דלעיל:

דברים שעומדים ברומו של עולם – כגון תפלה שעולה למעלה:

כיון שנצטרך אדם לבריות – הוא זל בעיניהם:

לראשנו – להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה (שמות כב) כרשיא:

עובר בחמשה קולות – מזלזל בחמשה קולות שבירך בהן הקב »ה את ישראל:

אותן קולות דקודם מתן תורה הוו – הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל וקאמר דנראין היו ואע »פ שהקול אינו נראה זה נראה:

מביאים תודה בית ה’ – כי אשיב את שבות וגו’. סיפיה דקרא דחמשה קולות דלעיל הוא:

בשביל זה – שיברא זה:

לצוות – של »ווץ (שול »ץ: צעצוע) בלע »ז:

גזלת העני – והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו: