Guemara Brahot Page 4b avant dernière ligne et 5a avec Rachi + une hala’ha et Hassidout

אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אַף עַל פִּי שֶׁקָּרָא אָדָם קִרְיַאת שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת,
מִצְוָה לִקְרוֹתָהּ עַל מִטָּתוֹ.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
מַאי קְרָא?
« רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ,
אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם, וְדֹמּוּ סֶלָה ».
אֲמַר רַב נַחְמָן: (ה.)
אִם תַּלְמִיד חֲכָמִים הוּא, אֵין צָרִיךְ.
אֲמַר אַבַּיֵי:
אַף תַּלְמִיד חֲכָמִים,
מִבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְּרַחֲמֵי, כְּגוֹן:
« בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יי אֵל אֱמֶת ».

אֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִקְרָא קִרְיַאת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר:
« עַל מִשְׁכַּבְכֶם ».
אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְדֹמּוּ סֶלָה ».
וַאֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
מַאי דִּכְתִיב:
« וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן,
וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרוֹתָם »?
« לוּחוֹת », אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת;
« תּוֹרָה », זֶה מִקְרָא;
« וְהַמִּצְוָה », זוֹ מִשְׁנָה;
« אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי », אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים;
« לְהוֹרוֹתָם », זֶה תַלְמוּד.
מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

אֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הַקּוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ,
כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם ».
מַאי מַשְׁמַע?
אֲמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵימָא רַב אָשֵׁי:
מֵרֵישָׁא דְּעִנְיָנָא, דִּכְתִיב:
« יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם ».
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
« רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם ».
וַאֲמַר רִבִּי יִצְחָק:
כָּל הַקּוֹרֵא קִרְיַאת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ,
מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף ».
וְאֵין עוּף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ ».
וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי ».

אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף ».
וְאֵין עוֹף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ ».
וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף ».
אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן:
הָא אֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבַּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יי אֱלֹהֶיךָ,
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו,
כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ
כִּי אֲנִי יי רֹפְאֶךָ ».
אֵלָּא כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכֹעָרִין,
וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר ».
וְאֵין « טוֹב » אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ ».
אֲמַר רִבִּי זֵירָא, וְאִיתֵימָא רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא:
בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵרוֹ,
מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ;
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן,
נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ ».

אֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא:
אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו,
יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר:
« נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יי »;
פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא,
יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »;
וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא,
בַּיָּדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ ».
אֲמַר רָבָא אֲמַר רַב סְחוֹרָה אֲמַר רַב הוּנָא:
כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ,
מְדַכְּאוֹ בַּיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וַיי חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי ».
יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר « אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ »,
מַה אָשָׁם לַדַּעַת, אַף יִסּוּרִין לַדַּעַת.
וְאִם קִבְּלָם, מַה שְּׂכָרוֹ?
« יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים ».
וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר:
« וְחֵפֶץ יי בְּיָדוֹ יִצְלָח ».
פְּלִיגִי בַהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרִבִּי אֲחָא בַּר חֲנִינָא;
חַד אֲמַר:
אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה,
כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »;
וְחַד אָמַר:
אֵלּוּ הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה,
כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר:
« בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי ».
אֲמַר לְהוּ רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא:
הָכִי אֲמַר רִבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן:
אֵלּוּ וְאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר:
« כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יי יוֹכִיחַ »,
אֵלָּא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר « וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ »?
אַל תִּקְרֵי « תְּלַמְּדֶנּוּ » אֵלָּא תְּלַמְּדֵנוּ,
דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן:
וּמַה שֵּׁן וָעַיִן, שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם, עֶבֶד יוֹצֵא בָהֶן לְחֵרוּת,
יִסּוּרִין, שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְהַיְנוּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין;
נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח, דִּכְתִיב:
« וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית »,
וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין, דִּכְתִיב:
« אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית »;
מַה בְּרִית הָאָמוּר בַּמֶּלַח, מֶלַח מְמַתֵּק אֶת הַבָּשָׂר,
אַף בְּרִית הָאָמוּר בַּיִּסּוּרִין, יִסּוּרִין מְמָרְקִין כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.

רש »י

ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך:

ירגיז יצר טוב – שיעשה מלחמה עם יצר הרע:

ודומו סלה – יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית:

זה מקרא – חומש שמצוה לקרות בתורה:

זו משנה – שיתעסקו במשנה:

זה גמרא – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס’ סוטה (דף כב.):

כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין:

מאי משמע – דבקריאת שמע:

התעיף עיניך בו – אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך:

ובני רשף יגביהו עוף – העוף מסלקם ממך:

קטב מרירי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קיא:):

ולחומי רשף – כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין:

אפילו תינוקות של בית רבן יודעים – שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו’. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו:

החשיתי מטוב – מן התורה:

וכאבי נעכר – מכה עכורה:

המוכר עצב – שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דחקו מכרו:

ושמח – שהרי הקב »ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם:

פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא:

אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו – שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה:

יסורין של אהבה – הקב »ה מייסרו בעוה »ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו:

וה’ חפץ דכאו החלי – מי שהקב »ה חפץ בו מחלהו ביסורין:

אשם – קרבן:

נפשו – מדעתו:

דבר זה – שאשרי אדם אשר תיסרנו יה:

מתורתך תלמדנו – כלומר מתורתך אנו למדין אותו:

נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית – אחר הקללות נאמר במשנה תורה:

אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם – גרסי’: