Guemara Brahot Page 3b 9ème ligne et 6 lignes de 4a avec Rachi et un mot de Hassidout

תָּנוּ רַבָּנַן:
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה,
דִּבְרֵי רִבִּי.
רִבִּי נָתָן אוֹמֵר:
שָׁלֹשׁ.
מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי נָתָן?
דִּכְתִיב:
« וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה,
רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה ».
תְּנָא:
אֵין תִּיכוֹנָה אֵלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
וְרִבִּי, מַאי תִּיכוֹנָה?
אַחַת מִן הַתִּיכוֹנוֹת.
וְרִבִּי נָתָן, מִי כְתִיב תִּיכוֹנָה מֵהַתִּיכוֹנוֹת? תִּיכוֹנָה כְּתִיב!
מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי?
אֲמַר רִבִּי זְרִיקָא אֲמַר רִבִּי אַמֵי אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
« חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ, עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ »,
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
« קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת ».
הָא כֵּיצַד?
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה.
וְרִבִּי נָתָן סָבַר לַהּ כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן:
רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
שִׁית דְּלֵילְיָא וְתַרְתֵּי דִּימָמָא הֲווֹ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.
רַב אָשֵׁי אָמַר:
מִשְׁמָרָה וּפַלְגָּא נַמֵי מִשְׁמָרוֹת קָרוּ לְהוּ.

וַאֲמַר רִבִּי זְרִיקָא אֲמַר רִבִּי אַמֵי אֲמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
אֵין אוֹמְרִין בִּפְנֵי הַמֵּת אֵלָּא דְּבָרָיו שֶׁל מֵת.
אֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
אֲבָל מִלֵּי דְּעָלְמָא, לֵית לַן בַּהּ.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא:
לָא אֲמַרַן אֵלָּא אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
וְכָל שֶׁכֵּן מִלֵּי דְּעָלְמָא.

וְדָוִד, בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאֵי!
מֵאֻרְתָּא הֲוָה קָאֵי, דִּכְתִיב:
« קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה ».
וּמִמַּאי דְּהַאי נֶשֶׁף אֻרְתָּא הוּא?
דִּכְתִיב:
« בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם, בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה ».
אֲמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא אֲמַר רִבִּי אֲחָא:
הָכִי קָאָמַר:
מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁנָה.
רִבִּי זֵירָא אָמַר:
עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה מִתְנַמְנֵם כַּסּוּס;
מִכָּאן וְאֵילָךְ, הָיָה מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי.
רַב אָשֵׁי אָמַר:
עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה;
מִכָּאן וְאֵילָךְ, בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.
וְנֶשֶׁף, אֻרְתָּא הוּא! הָא נֶשֶׁף צַפְרָא הוּא, דִּכְתִיב:
« וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם ».
מַאי, לָאו מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא?
לָא, מֵאֻרְתָּא וְעַד אֻרְתָּא.
אִי הָכִי, לִכְתּוּב מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף אוֹ מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב!
אֵלָּא אֲמַר רָבָא:
תְּרֵי נִשְׁפֵי הֲווֹ,
נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.

וְדָוִד, מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָּא דְּלֵילְיָא אֵימַת?
הָשָׁתָא, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב:
« כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם ».
מַאי כַּחֲצוֹת?
אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא « כַּחֲצוֹת »,
מִי אִיכָּא סְפֵקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא?
אֵלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ « בַּחֲצוֹת », וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר « כַּחֲצוֹת ».
אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְדָוִד הֲוָה יָדַע!
דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ,
דַּאֲמַר רַב אֲחָא בַּר בִּזְנָא אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן חַסִּידָא:
כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד,
וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה,
בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו.
מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ.
אָמְרוּ לוֹ:
אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה!
אָמַר לָהֶם:
לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה!
אָמְרוּ לוֹ:
אִין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי,
וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ!
אָמַר לָהֶם:
לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד!
מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל,
וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדרִין, וְשׁוֹאֲלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים.
אֲמַר רַב יוֹסֵף:
מַאי קְרָא?
« וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר, וְשַׂר צָבָא לַמֶּלֶךְ, יוֹאָב ».

רש »י:

בחדתי – שנפלה מחדש, שהחומה שלה נפלה, ועודנה בחזקתה:

חשד נמי ליכא – דתנן (משנה קידושין ד יב): אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים:

בתרי ופריצי – דאמרינן התם: לא שנו אלא בכשרים:

במקומן חיישינן – במקום שהם מצויין תדיר, חיישינן אפילו בתרי:

בדברא – בשדה:

קדמו עיני אשמורות – אלמא חצות לילה, שהיה דוד עומד, שתי משמרות יש בהם:

ורבי נתן – אמר לך: האי « קדמו עיני אשמורות » דקאמר דוד, קדמו לשאר מלכים קאמר, שדרכן לעמוד בשלוש שעות ביום, בתחילת שעה שלישית:

שית דליליא – חצות לילה הוי שש שעות:

ותרתי דיממא – ששאר מלכים ישֵנים, הוו להו תרתי משמרות של שמונה שעות:

אלא לדבר הלכה – אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה « לועג לרש חרף עושהו » (משלי יז):

אבל מילי דעלמא – שאין גנאי למחריש בהן, לית לן בה:

מאורתא – מתחילת הלילה:

בנשף בערב יום – בהעריב היום קרוי נשף:

הכי קאמר – קרא דחצות לילה:

מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה – שקודם לכן הייתי עומד:

מתנמנם כסוס – עוסק בתורה כשהוא מתנמנם, כסוס הזה שאינו נרדם לעולם, אלא מתנמנם ונעור תמיד:

בשירות ותשבחות – והכי מפרש בההוא קרא (ד »חצות לילה »), « להודות לך » וגו’:

למחרתם – ליום מחרת של חנייתם שם:

הכי גרסינן: אי הכי לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב. אלא אמר רב אשי תרי נשפי הוו:

נשף יממא – קפץ ועלה, כמו « לנשוף מדוכתיה » (מגילה ג א), כמו « האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה » (חולין מב ב):

ואתא איהו ואמר כחצות – לפי שלא היה יודע לכוון השעה ולהעמיד דבריו בשעת המאורע:

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו – ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה, רוח צפונית מנשבת בו, דאמר מר (בבא בתרא כה א): ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום. שש שעות ראשונות של יום – מנשבת רוח מזרחית, מהלוך החמה; ושש אחרונות – רוח דרומית; ובתחילת הלילה – רוח מערבית; ובחצות הלילה – רוח צפונית:

אין הבור מתמלא מחולייתו – העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכו, אין מתמלא בכך. אף כאן, אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר, אין אנו יכולים לפרנסם משל עצמנו:

יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה:

ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם:

ושואלין באורים ותומים – אם יצליחו:

הכי גרסינן: מאי קרא? ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. אחיתופל זה יועץ:

בניהו בן יהוידע זה סנהדרין – שהיה אב בית דין:

וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי – ראשון וקודם להם שבתחילה נוטלים רשות ואח »כ שואלים אם יצליחו:

ואביתר אלו אורים ותומים – שכל ימי דוד היה נשאל באביתר עד מלחמת אבשלום ששאל אביתר ולא עלתה לו ושאל צדוק ועלתה לו כדאמרי’ בסדר עולם ונסתלק אז מן הכהונה:

שכורתים את דבריהם – שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו:

שר צבא למלך יואב – להוליך אנשי המלחמה: